הסיפור מאחורי

החברה הישראלית אוהבת לחשוב על עצמה כפתוחה רגשית, אבל האם זה נכון? בשיחה לרגל המופע "הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות" ינץ לוי מדבר איתנו על היכולת להסתכל לפגיעוּת בעיניים, למה חשוב לו שיהיו בספרים שלו גיבורות, ולמה למעשיות עם יש מקום וחשיבות גם ב־2025

פתק שמשך את תשומת ליבו של המלחין דוד זהבי בשדרות רוטשילד בשנות ה-50, הפך לפזמון, כאשר זהבי החליט להלחין את השיר בלי לדעת מי הכותב או הכותבת. כשהשיר המולחן התפרסם, התגלתה גם זהות כותבו והסיפור שמאחורי מילותיו

"אינני אוהב את הסנטימנטליות המוקיונית": זו הייתה יריבות עמוקה, יצרית מאוד ורבת שנים בין שני ענקי שירה ישראלים. היום, יותר מחצי מאה לאחר שפרצה, אפשר לראות את אחד הביטויים היותר אישיים של המלחמה הזו על מדפי הספרייה הלאומית

הוא ראה את העולם כמקום נורא ואיום, חשב שהיטלר לא טעה, ספריו מלאים בתיאורי זוועות, בשנאת נשים, שמנים, גזעים שונים, מבוגרים וילדים, ובכל זאת – עשרות שנים לאחר שנכתבו, הם עדיין רבי מכר, מזינים הפקות ענק בברודווי וגרמו לנטפליקס לשלם על הזכויות עליהם מאות רבות של מיליונים. מי היה רואלד דאל ומהו סוד קסמם של סיפוריו?

מטלה בקורס שגרתי בלימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל, הובילה את עדן פיינברג סבח ואלון בוטבול לאורך מסע מטלטל שבסופו ספר מיוחד במינו. הם התחילו אותו כשני סטודנטים שהגיעו לקיבוץ ניר עוז ההרוס והצליחו לתפוס במצלמתם את כוחות הטבע שלא נכנעו אל מול ההרס והאובדן. הם סיימו אותו כשבידיהם מסמך אנושי עצוב, יפהפה ומרתק, שמוקדש לקיבוץ, לאנשיו ולפרחיו