חייל משתרך אחרי הטור של הפלוגה שלו בזמן צעדה מנחל צאלים למצדה. בידיו הספר "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן. תוך כדי הצעדה הוא קורא בשיריו של המשוררר המהולל. שירו של אלתרמן "חיוך ראשון", הותיר עליו רושם עמוק: "זה היה דבר אדיר! הרגשה של אורגזמה בין הלשון והחך והראש והנשמה. זה ריגש אותי בצורה בלתי אדירה. ואז בריצה קלה, בהליכה מהירה, השגתי את החבר'ה. הם לא שמעו כלום", סיפר לימים.
שמו של אותו חייל, שדברי שירה נגעו כל כך אל ליבו ונשמתו, היה חיים פיינר. על אף שהיה רק בן 20 כבר נחשב לפלמ"חניק "ותיק". מלבד שאר חובותיו כחייל, פיינר כבר הספיק לכתוב שירים ופזמונים שהפכו ללהיטים עבור להקת הצ'יזבטרון – הלהקה הצבאית של הפלמ"ח – שהוא היה ממייסדיה וגם ניהל אותה. במקביל, הוא החל לחשוב על להפוך "למשורר רציני" ולא להתמקד רק בכתיבת פזמונים.
בעת ביקורו האחרון בביתו, שיתף פיינר (שכבר הפך אז ל"חיים חפר") בפני חבריו מהקיבוץ את רצונו להפוך ל"משורר רציני". חבריו גילו אז שעל אף שכתב פזמונים, טרם קרא ספרי שירה עברית מודרנית. בלי לקרוא אלתרמן אי אפשר להיות משורר רציני! קבעו. חפר לקח את הביקורת הזו ברצינות, ולפני שהתייצב חזרה בפלמ"ח נסע לתל אביב לחנות ספרי יד שנייה ברחוב מונטיפיורי ורכש ספרים של שניים מגדולי משוררי התקופה: נתן אלתרמן ולאה גולדברג. הספרים לא נותרו מיותמים והוא קרא בהם שוב ושוב תוך כדי שירותו בפלמ"ח. מבין השניים, היתה זו בעיקר שירתו של אלתרמן שהותירה בו חותם עמוק.
אך חפר גילה מהר מאוד כי כתיבת שירה "רצינית" היא עניין סבוך יותר, לפחות עבורו, מכתיבת פזמונים. הוא כתב כמה שירים "רציניים", שבהם השפעתו של אלתרמן היתה גלויה למדי, וחלקם אף זכו להתפרסם במסגרות שונות, אך לאחר כמה נסיונות החליט לוותר ולהתמקד בכתיבת פזמונים. במקביל, הוא פרסם מדי שבוע טור שבוע סטירי של פרוזה בחרוזים, תחילה ב"ידיעות אחרונות" ולאחר מכן ב"הארץ", ונודע גם במקאמות שכתב.
וטוב שכך.
חפר נולד באוקטובר 1925 בפולין וכשהיה בן 11 עלתה משפחתו לארץ והתיישבה ברעננה. שנה לאחר שעלו, זכה חפר בתחרות כתיבת שירים ארצית של חברת "שמן". הפרס היה צנוע במיוחד: חבילה של מוצרי החברה – אך הזכייה בכל זאת סללה את דרכו של חפר לחיי כתיבה ויצירה.
בגיל 16 הוא עבר עם חברים לקיבוץ דפנה והצטרף לפלמ"ח. תחילה הוא לקח חלק בפעילויות להברחת מעפילים מלבנון וסוריה לארץ ולאחר הוכשר כלוחם ונלחם במלחמת העצמאות. בגיל 20, חפר כבר נחשב לאחד "מוותיקי" הפלמ"ח, כזה שמאחוריו כבר שלל פעילויות ומבצעים. בין היתר הוא היה גם זה שהיה חתום על גיוס יורם קניוק בן ה-17 לפלמ"ח.
שרים במשלטים
כאחד מ"הוותיקים", בגיל 20 חפר החליט ליזום את הקמתה של להקה צבאית לפלמ"ח. את הרעיון שאב מהספר "כוכב אדום בשמי סין" שקרא על הלהקה שליוותה את המצעד של מאו צה דונג לכיבוש בייג'ינג. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, אישר את הלהקה כאמצעי להעלאת מורל הלוחמים. כדי לאפשר את קיומה של הלהקה, האפסנאי של הפלמ"ח אולץ על ידי חפר לרכוש עבור הלהקה אקורדיון בסכום שהיה שווה לחמישית מתקציב ההסברה השנתי של הפלמ"ח כולו.
למרות שהצ'יזבטרון הייתה "להקת הפלמ"ח" היא הפכה בן לילה לאחת הלהקות המצליחות בארץ. חפר גייס את משתתפי הלהקה, שהפכה להיות אחת מנקודות המפנה בתולדות הבידור הישראלית. בין היתר, ראינו שם לראשונה את נעמי פולני, שייקה אופיר, שלמה בר שביט וזהרירה חריפאי. ייחודה של הלהקה היה בכך שהיא לא הופיעה אל החיילים אלא עם החיילים, בגובה העיניים ובלי במות – בשוחות, בבסיסים, במשלטים, ובכל מקום אליו נשלחו. באחת הפעמים עלתה המשאית של חברי הלהקה על מוקש בנגב באזור קיבוץ בארי ואוהלה הלוי, שהיתה אחרי הופעתה הראשונה בלהקה, נפצעה קשה. כמה שעות לאחר שנכבשה אילת כבר הופיעה הלהקה בפני חיילי הפלוגה שם.
שיהיה זה פשוט כבר מחר
חיים חפר, שארכיונו שמור בספרייה הלאומית, ייזכר לעד כמי שחיבר כמה מהשירים הבולטים במוזיקה הישראלית, חלקם הפכו לנכסי צאן ברזל, ל"שירי עם" ולהמנונים של תקופתם. החל מ-"הן אפשר", עובר ב"היי הג'יפ","שושנה שושנה","דינה ברזילי", "נאצר מחכה לרבין", "תחת עץ אקליפטוס", "הסלע האדום", "הנני כאן", "שיר הקטר", "אל תעברי לבד ילדה ברחוב", ו"יש לי אהוב בסיירת חרוב".
אחד מהפזמונים היפים ביותר של חפר, יש שיאמרו היפה ביותר, נכתב בעת עבודתו בצ'יזברטרון. הוא נכתב מדם ליבו של חפר, שהיה לוחם עוד לפני שכתב שירים למחייתו, וניסה לעבד את מה שראו עיניו בימי המלחמה הקשים, מה ששמעו אוזניו, מה שליבו חש.
התוצאה הייתה "הן אפשר" למרות שהשיר נחשב לאחד המזוהים ביותר עם תקופת הפלמ"ח ומלחמת העצמאות הוא היה חריג מרוב השירים שנכתבו בזמן המלחמה. "הן אפשר" היה שיר של כמיהה ותקווה, שלא עסק במלחמה מתוך גישה הרואית של חייל המייחל למעשי הגבורה שיביא עמם הקרב, אלא דווקא של חייל המייחל לסיומה של המלחמה. שיר שמדבר על הכאב והמחיר – האישי והלאומי – שגבו הקרבות.
בַּשַּׁלֶּכֶת נוֹשֵׁב כְּבָר הַסְּתָו
הָאָבָק בַּדְּרָכִים אַט שָׁקַע
וְהַיּוֹם רַק אֵלַיִךְ נִשְׂרָף
וְחוֹלֵם עַל פְּגִישָׁה רְחוֹקָה.
הֵן אֶפְשָׁר כִּי עוֹד עֶרֶב יָבוֹא
וְהַשַּׁעַר יַחֲרֹק לוֹ דּוּמָם
וְעֵינַיִךְ יִהְיוּ כֹּה טוֹבוֹת
כְּמוֹ אֵין מִלְחָמָה בָּעוֹלָם.
הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר
הֵן אֶפְשָׁר וּבַגִּ'יפּ שֶׁעָבַר
שָׁאֲגוּ בַּחוּרִים כִּי נִגְמַר
הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר.
הֵן אֶפְשָׁר כִּי חַדְרֵךְ הֶעָצוּב
מְחַכֶּה בְּחִוְרוֹן קִירוֹתָיו
וְקוֹרֵא הוּא לִשְׁנֵינוּ לָשׁוּב
מִקְּרָבוֹת, מִדְּרָכִים וּמִסְּתָו.
הֵן אֶפְשָׁר כִּי פִּתְאוֹם נִפָּגֵשׁ
בְּמִשְׁלָט אוֹ בְּדֶרֶךְ עָפָר;
הֵן אֶפְשָׁר בֵּין עָשָׁן וּבֵין אֵשׁ
גַּם לַחֲלֹם שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגְמַר.
חפר כתב את השיר בימי הפוגת האש במלחמת העצמאות, ימים בהם אפשר היה לחלום ולקוות שהמלחמה תגיע בקרוב לקיצה, אבל גם לחוש את שבריריות השקט ולראות איך המלחמה עלולה להתחדש בן רגע. תעתוע של רגעי שקט שבריריים בין הקרבות.
עוצמתו הרגשית של "הן אפשר" נובעת לא מעט דווקא מהיכולת להישיר מבט ולהעז לדמיין את החיים שיבואו אחרי המלחמה, בדומה לשיר שכתבה לאה גולדברג כמה שנים לפני כן, "האמנם (את תלכי בשדה)", מהשירים המפורסמים והידועים בשירה העברית.
הן אפשר, חולם חפר, להסתכל שוב בעיני אהובתו שיהיו "כה טובות כמו אין מלחמות בעולם", וכמו מתכתב עם מילותיה של גולדברג, שדמיינה בעיני רוחה את הרגע בו דוברת השיר תוכל לחזור ולהתהלך בשדות כאחת האדם, ולאהוב שוב בעולם נטול מלחמות. גם גולדברג וגם חפר מחכים לרגע שהעולם בו הם חיים יעבור משבילי המלחמה לשבילי השקט והשלווה: הבחור בשיר של חפר יחזור בשביל שמוביל לביתה של אהובתו שמחכה לו בבית, והאישה בשיר של גולדברג תלך לבדה בשדה, בשקט, ברוגע, מתוך אהבה ושלווה. בשני השירים – כמו בלא מעט משירי התקופה – החוזק הרגשי מגיע מיצירת תמונות של רגעי חיים ובאמצעות שימוש בתיאורי טבע.
אבל ישנו בכל זאת הבדל אחד מהותי בין השיר של גולדברג ובין השיר של חפר: גולדברג כותבת את השיר מביתה בתל אביב, והדוברת שלה היא אישה, ואילו חפר כותב את השיר בגוף ראשון מנקודת מבטו של חייל לוחם בקרבות. חייל שלוחם בחזית ומעז לשאול את עצמו האם ייתכן שהמלחמה נגמרה. חיים חפר עצמו טען פעם כי "הן אפשר" הינו שיר השלום הראשון שנכתב בארץ על ידי לוחם.
אך התוגה בשיר לא מגיעה רק בגלל המלחמה והמחיר העצום שגבו הקרבות. ישנו בשיר רובד נוסף של עצבות וקינה, עצב גם על קיצו ההולך ומתקרב של הפלמ"ח.
חצי שנה לפני שחפר כתב את השיר, פרסם בן גוריון את "פקודת צה"ל" שלפיה כל המחתרות שפעלו לפני קום המדינה יפורקו ואת מקומן יתפוס צה"ל, כצבא המדינה. כל החיילים שלחמו יחד בפלמ"ח ידעו שתיכף הפלמ"ח יתפרק. איך אפשר, כותב חפר, שכל זה – כל הפלמ"ח שנלחם יחד עכשיו – נגמר? אולי ניפגש במשלט או בדרך עפר, אך כל זה – נגמר.
"הן אפשר" פורסם לראשונה בעיתון "במעלה", עתונה של תנועת הנוער העובד והלומד, אותו ערך אז משה מוסנזון מקיבוץ נען (שהיה, בין היתר, גם אביה של הסופרת דבורה עומר). בן קבוצו של מוסנזון, דוד זהבי, שהלחין גם את המנון הפלמ"ח הרשמי (ושארכיונו נמצא בספרייה הלאומית) נתקל במילות השיר, התרגש – והחליט להלחין את השיר – על אף שלא הכיר אז את חיים חפר.
זהבי שלח לחפר את לחנו, והשיר המולחן שובץ ב"תוכנית השלישית" של הצ'יזבטרון, שהועלתה לראשונה ב-25 באוקטובר 1948, כמה ימים לפני יום הולדתו ה-23 של חפר, באותם ימים ממש בהם פורק הפלמ"ח. התוכנית נקראה "הפלמח"ניק מחפש את המחר", על שם השיר הראשון באלבום – שהיה גם השיר הראשון שהלחין סשה ארגוב. התוכנית זכתה להצלחה ענקית ושיריה, בהם "היי הג'יפ", "השחרור", "החופש תם" ו"למדבר הפכו ללהיטים גדולים. מעל כולם ריחף "הן אפשר".
השילוב בין הציבורי והפרטי הפכו את השיר להצלחה מטאורית ולשיר שרבים הזדהו אותו וראו אותו כמהדהד את כאבם האישי. "במשך שנים, אמא שלי אמרה לי שהיא הייתה בטוחה שהשיר הזה נכתב בשבילה. אבא שלי, שהיה אז עוד חבר שלה, ישב בשבי בלבנון. הוא נפל בשבי חמישה שבועות לפני ההחלטה של האו"ם וכל מלחמת השחרור הוא היה בשבי בלי שהיה עדכון ממנו. הם היו שבויי מלחמה, 5 פלמ"חניקים שתיצפתו בתוך שטחנו על לבנון ואז הצבא הלבנוני חדר לשטח ולקח אותם כשבויי מלחמה. וכשהשיר הזה נכתב אבא שלי יושב בכלא הלבנוני ואמא שלי מחכה לו וכל הזמן מקווה שזה ייגמר והוא יחזור מהשבי. והיא הרגישה שהשיר הזה בדיוק מדבר עליה", אומר חוקר הזמר העברי ד"ר עפר גביש, שאביו הוא משוחרר שבי ממלחמת העצמאות.
לאחר קום המדינה הקליטה הזמרת הצעירה יפה ירקוני אלבום עם גרסאות לשירי מלחמת העצמאות, ביניהן גם "הן אפשר". הגרסה שלה זכתה להצלחה רבה, והיתה מבין להיטיה הראשונים. תוך זמן קצר, הביצוע שלה הפך למזוהה ומוכרת לא פחות מגרסת הצ'יזבטרון.
גם ירקוני ידעה בדיוק על מה ולמה היא שרה את השיר הטעון. על אף שירקוני הייתה אז בתחילת שנות ה-20 לחייה, היא כבר הספיקה להתאלמן, כמו נשים רבות בנות דורה. ב-1940 התחתנה עם יוסף גוסטין, בן זוגה מימי התיכון. למחרת חתונתם, גוסטין קיבל את ההודעה כי הצבא הבריטי מגייס חיילים חדשים לבריגדה היהודית, בשורה אותה כינה "המתנה היקרה ביותר שהוגשה לי לחתונתי". הוא הצטרף לבריגדה ולאחר חודש כבר נלחם כחלק מהבריגדה בשטחי אירופה. במרץ 1945 נפל בקרבות על שחרור איטליה. הבחור של ירקוני לא זכה לשוב מן הקרבות והדרכים ולשאוג כי נגמר, וכששרה את השיר, זעקה גם את כאבה שלה.
לאורך השנים, רבים הקליטו גרסאות משלהם ל"הן אפשר" וביניהם אריק איינשטיין, עופרה חזה, שושנה דמארי, מירי מסיקה והכל עובר חביבי. לאחר אירועי 7 באוקטובר הפך השיר לאחד מהשירים שזוהו עם המאבק להחזרת השבויים והחטופים.
חפר כתב יותר מאלף פזמונים בימי חייו, שליוו את פסקול חייה של מדינת ישראל הצעירה, כשהם חרוטים בו, אך "הן אפשר" היה אחת מהפנינים הנוצצות ביותר שבשרשרת שיריו.
חיים חפר נפטר בספטמבר 2012 בגיל 86. על אף ששמו חקוק היטב בארון התהילה של הפזמונאות הישראלית, הוא מעולם לא השתחרר לגמרי מתחושת ההחמצה על שלא הצליח להיות (או לפחות – להיחשב) כ“משורר רציני”. אולי זו היתה הסיבה, שכאשר גילה שפרס ישראל לשנת 1983 בתחום הישגים מיוחדים יוקדש לראשונה לתחום הזמר העברי, החליט שלא לקחת סיכונים ולהגיש את מועמדתו לפרס בעצמו. מועמדתו נתקבלה והוא זכה בפרס יחד עם נעמי שמר ומשה וילנסקי.
בראיון לעיתון "דבר" ב-15 באוקטובר 1983, בעקבות זכייתו, אמר: "שמחתי להיווכח שהגורמים המחליטים הגיעו למסקנה, שיש להעניק את הפרס לא רק לצד הכבד של האומנות. טועים אלה הסבורים שפזמונים הם יצירה קלה, הנשלפת מהשרוול. אם אינני טועה, ילד, לפני שהוא יודע לקרוא שירה, שרים לו שירי-ערש שלמעשה גם הם בגדר פזמונים".
והוא צדק.
למרות שחפר לא נחשב ל“משורר רציני” כמו אלתרמן או גולדברג, חלק מפזמוניו הפכו לשירה, כשהיטיבו כל כך לתאר את רחשי הלב האישיים והלאומיים בתוככי השוחות והקרבות. אם יש שיר שמוכיח שפזמון יכול להיות שירה – הרי זה "הן אפשר". שיר שנכתב בזמן הפסקת אש ושהפך מאז לנצחי, שיר שדורות של ישראלים מצאו בו פעם אחר פעם את עצמם, גילו בו תקווה ונחמה. את החותם הסופי, אולי, קיבל חפר מנתן אלתרמן עצמו, שאמר לא אחת ש“הן אפשר” הוא השיר היפה והמרגש ביותר שנכתב על מלחמת העצמאות – כולל גם השירים שהוא, "המשורר הרציני", כתב עליה.
תודה רבה לחוקר הזמר העברי ד"ר עפר גביש
