אפשר לפתוח ריאיון עם ינץ לוי בתיאור הספרים שכתב, הפרסים בהם זכה, המחזות שפרסם או ההופעות שיצר. אבל כבר מהרגע הראשון של השיחה שלנו ברור שיש משהו אחר בלב ההגדרה העצמית של אחד מסופרי הילדים הפורים ביותר בישראל:
"אני מספר סיפורים", אומר לי לוי בצורה ברורה, "אפילו כשאני משתתף במפגשי סופר, זה סוג של התכנסות של מרחב סיפורים. הסיפורים הם חוט השני שעובר בכל מה שאני עושה. ואני רוצה לספר סיפורים בכל פלטפורמה וצורה".
פצעי ילדות
הוא נולד ב-1975 למשפחה בת שישה ילדים [אחד מהם, רשף לוי, הוא קומיקאי ותסריטאי מאוד מצליח בפני עצמו – י.ק], ואחרי שהשתחרר מהצבא החל לעסוק בכתיבה ועריכה. מאז כתב את סדרות הילדים המצליחות "הרפתקאות דוד אריה" ו"כשסבא אליהו היה קטן", שהפכו לרבי מכר ועוד כמה ספרים לנוער ולמבוגרים שזכו להצלחה רבה. לצד הצלחת ספרי המבוגרים שלו ניכר שהאהבה שלו לעולם היצירה לילדים היא יוצאת דופן, ולא במקרה.
למה לכתוב דווקא לילדים?
"התשובה השתנתה במרוצת השנים, אבל בעומק יש שני דברים שחוזרים על עצמם. החלק הראשון של התשובה הוא שאני כותב על מה שמעניין, מעסיק ומלהיב אותי, ואני כותב את זה בצורה שגם ילדים יוכלו להבין". מתאר לוי, וגם משרטט את הקו האדום מבחינתו, "אני לא יושב וחושב מה מעניין ילדים או איך לחנך אותם. אני דולה את הסיפורים מתוך החוויות הרגשיות והתודעתיות שלי ואז עובד על כך שילדים יוכלו להתחבר אליהם".
"החלק השני של התשובה הוא שאני חושב שיוצרים לילדים, כאלה שמתמידים ביצירה לילדים, בדרך כלל יש להם איזה פצע בילדות שהם לא סגרו אותו. זה לא שהם מיוסרים, כן? לכולם יש פצע בילדות, הקשיים של הילדות וההתמודדות של הילדות, העוול שיש בילדות, וחוסר האונים של הילדות, אבל אני מרגיש כמו שלאה גולדברג אמרה 'שיש לי מסדרון' למקום הרגשי הזה. אני משלם מיסים, אני נוהג, אני אבא לילדים, אבל יש שם משהו מאוד דינמי שממשיך להתקיים".
לוי פותח בכנות לא רק פצעי ילדות אלא גם את פצעי ההווה, "מאז שבעה באוקטובר אני מתחבר מאוד למשהו שהסופר אורי אורלב אמר, על כך שהוא לא יכול לכתוב על השואה מנקודת מבט של מבוגר, כי אחרת הוא ישתגע. הוא היה חייב להתחבר לנקודת המבט של ילד כדי לשמור על השפיות שלו. אני מאוד מזדהה עם זה. מול כל הזוועות שהגיעו אלינו, אני רוצה להגן על מרחב הילדוּת. זה משהו כמעט הישרדותי מבחינתי. המרחב של ילדות, דמיון והומור, והבנה של מה זה צדק – כל הדברים האלה שנכחו בילדות שלי – מאוד חשוב לקיים אותם נוכח המציאות".
אגדה מודרנית
המופע "הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות" שמתארח בפסטיבל "כובע קסמים" של הספרייה הלאומית במהלך חג החנוכה, מספר את סיפורה של הנסיכה אביגיל שבעקבות מותה של אימה חווה געגוע ואובדן קשה. אביה מתקשה גם הוא להתאושש מהאובדן, מזניח את הממלכה ומסרב לקום מהמיטה. סוחר ממולח שמגיע לממלכה מציע לנסיכה הצעה מפתה – למה שלא ישאב מהם את הרגשות הקשים והמגבילים האלה, ויקח אותם מהם?
הספר, שהפך למופע, הוא קודם כל אגדה, מעשיית עם. לכאורה מפתיע שלמרות שזהו ז'אנר עתיק כל כך, הוא עדיין לובש צורות חדשות ומפתיעות.
האם לדעתך יש מקום לאגדות בימינו? מה יש באגדות שמרתק אותנו כבני אדם גם היום?
"ברור שאם כתבתי מעשיה אני חושב שיש לזה מקום. לא עשיתי את זה מתוך החלטה חברתית אידיאולוגית, אני חושב שזה משהו קיים בתרבות שלנו ולא יעלם. אפילו אם מסתכלים על דיסני, דרימוורק, ופיקסר, הם מפיקים מעשיות. מאוד מפותחות ומורחבות, אבל עדיין מעשיות".
"אפשר לעשות את הסיפור כקרדום לחפור בו. אותי מעניין יותר לעסוק בהכרת העצמי והעולם. בסיפור הדמות מגלה לך משהו על טבע האדם, ובמעשיה העלילה עצמה מגלה לך משהו על טבע האדם או התודעה שלו".
האהבה הגדולה של לוי למעשיות נבטה דווקא בעקבות כישלון גדול: "בעברי, כתבתי לקסיקון מיתולוגיה, יותר מ-1500 ערכים על כל המיתולוגיות של העולם. העבודה הזו הייתה כישלון כלכלי איום ונורא אבל היא נתנה לי מתנה גדולה שהשפיעה על הכתיבה שלי. יש במעשיות טובות משהו אנושי שאנחנו כמהים אליו".
בחרת לשים גיבורה במרכז המעשיה, שמצילה את הממלכה ואת אבא שלה. האם זה חלק מהשיקולים בכתיבת אגדה מודרנית?
"התפקיד שלי הוא לא לכתוב כמו האחים גרים, מה שאני רוצה לעשות זה לכתוב בזמן ובתקופה שבה אנחנו חיים. לכן ברגע שאמרתי 'הינה סיפור על נסיכה', ברור מיד שזו מעשיה, אבל התודעה שלי כסופר היא של 2025. אולי זה מושפע מזה שיש לי שלוש בנות.
"דבר שני, חשוב לי שיהיו נשים, או ילדות, בכתיבה שלי, עניין אותי לשים אותי במרכז גיבורה – כבר על העטיפה, רואים אותה פורצת דרך קיר של פחיות. היא יוצאת להרפתקאות, היא לא פסיבית, היא מובילה את העלילה. הנסיכה אביגיל היא לא נסיכה שמחכה בראש המגדל, אין נסיך, היא תפתור את הבעיות של עצמה. וזה היה מאוד טבעי עבורי. עם כל זה שהיא דמות נשית, יש שם דברים ביוגרפיים מאוד רגשיים אישיים מהחיים האישיים שלי.
תזמורת של רגשות
רגע ההשראה של לוי שהוביל לכתיבת "הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות" יומיומי בצורה מפתיעה. באותו יום, הוא מספר, הוא היה עמוס רגשית, מלא בסיפוק אבל גם בעומס שלילי ובסערת רגשות. בעודו שואב את השטיח בסלון חשב לוי על הרעיון לשאוב את כל הרגשות.
אולי מה שהכי מיוחד בנסיכה אביגיל ובית חרושת לרגשות היא שהיא מנהלת משא ומתן עם רגשות.
"הרגשות שלנו מעסיקים אותנו, דקה דקה, בכל יום. גם כחברה אנחנו מתמודדים עם רגשות מאוד קשים. כולנו יודעים שרגשות זה התמודדות, לכן אנחנו מייחסים לרגשות שלנו פחות חשיבות מאשר לשכל או למחשבות, ואז כמובן מנסים להדחיק ולהכחיש ולתקן. רואים את זה אפילו כשהילד שלנו נופל: קודם כל אנחנו אומרים לו 'לא נורא' לפני שאנחנו נותנים לו הזדמנות לבכות".
אבל לכאורה החברה הישראלית היא חברה מאוד פתוחה שמדברת על הרגשות שלה.
"כל ישראלי שעבד בחו"ל או ביקר בחו"ל יודע שהיכולת של ישראלים לפתח שיחה משמעותית, כנה ופתוחה עם אנשים שלא קרובים אליהם, היא מדהימה. זה משהו בתרבות שלנו, ובד ובבד לנוכח הנסיבות הטראגיות של המלחמה, התפוררות הדמוקרטיה והאלימות בשיח הציבורי יש פגיעה בחלקים רגשיים שלמים שלנו. עבור הילדים שלנו זו ממש טרגדיה. יש לנו קושי מאוד גדול לבטא חולשה. לחוש ולבטא רגשות שנחשבים "חלשים", של עצב, כאב, אכזבה, חוסר אונים. אנחנו כל הזמן מנסים להיות גיבורים ואמיצים לכן הרגשות האלה פושטים ולובשים צורה לא בריאה מבחינה נפשית.
יש לי צורך לאפשר לעצמי להיות גם במקום של חולשה כי מתוך הדבר הזה נולדת עוצמה אחרת. אם עוברים דרך החולשה והבושה ומגיעים אל הצד השני של המסדרון, נוצרת עוצמה חדשה, של עמידה בחוויה רגשית שהרבה פעמים מנסים לברוח ממנה.".
לנגן על הלב
הרעיון שנבט בעת שאיבת השטיח התחבר עם חלום אחר, והוא לעבוד עם אבנר דורמן, אותו לוי מכנה "גדול המלחינים של דורנו". דורמן, יליד 1975 הוא מלחין עטור פרסים, שבין היתר זכה בפרס ראש הממשלה למלחינים ובגיל 21 היה למלחין הצעיר ביותר אי פעם שזכה בפרס. כיום דורמן מלחין, מנצח ומנהל אומנותי בארה"ב. ההיכרות בין לוי ודורמן נוצרה במקרה כאשר למדו יחד באוניברסיטה, ומאז לוי הפך למעריץ מושבע. כשמדובר ביצירה למְסַפֵּר ותזמורת אי אפשר לוותר על התזמורת, ולוי לא התפשר על פחות מהטוב ביותר. הוא הצליח לגייס את תזמורת המהפכה, לא רק בשל האיכות המוזיקלית אלא גם בזכות החדשנות והפתיחות שלהם.
"תמיד חלמתי לעשות יצירה למספר ותזמורת כמו 'פטר והזאב'", מתאר לוי את החזון האומנותי, "לכן הרעיון לסיפור הזה שכב במשך שנים במחשב כי רציתי לכתוב אותו קודם כסיפור למספר ותזמורת. אבל בתקופת הקורונה מצאתי את עצמי כותב את הספר עצמו לפני היצירה המוזיקלית. העיסוק ברגשות דרך הספר, מקבל צורה אחרת לחלוטין על ידי התזמורת כי מוזיקה מפעילה את הרגשות שלנו ללא מילים. היא מאפשרת לספר משהו על רגשות ששום משפט מילולי לא יצליח לספר לעולם".
הבחירה לספר את סיפורה של הנסיכה אביגיל דווקא באמצעות מוזיקה קלאסית היא מפתיעה לכאורה, בייחוד לאור העובדה שלוי היה שותף ליצירות מוזיקליות נוספות בסגנונות אחרים. אלא שמדובר בבחירה מודעת מאוד. בראש ובראשונה משום שלוי חושב שדווקא המוזיקה הקלאסית היא אחד הכלים המתאימים ביותר לבטא רגשות. "במסורת המוזיקלית של המוזיקה הקלאסית יש תפקיד גדול לווריאציות. יש שם שינויים אבל איזה שורש ואלמנט שחוזר על עצמו בצורות שונות. כאשר אני מרגיש פחד היום, הוא בעצם וריאציה על הפחד שחשתי לפני שבוע ולפני שנה. זה אף פעם לא חוזר על עצמו באותו אופן בדיוק, אלא תמיד יוצר וריאציות על הרגשות והזכרונות שחשנו בעבר. כשאני משמיע וריאציות חוזרות שמחוברות לרגש מסויים אני מסוגל לעשות גם שילובים של רגשות ולתת לילדים ולקהל חוויה רגשית מאוד עשירה ומורכבת".
אתה עושה המון יצירות שמחברות מדיומים שונים: ספרות ומוזיקה, מחזות ופודקאסטים – שילובים מפתיעים. מה השקפת העולם שלך שבאה לידי ביטוי בשילובים האלה?
"השקפת העולם שלי אומרת שהחיים הם הרפתקה. והרפתקה היא חוויה לא צפויה, יש בה סיכון, והרבה הפתעות, אנחנו יוצאים מאזור הנוחות אבל שואפים להגיע לסוף טוב. ככה אני מסתכל על הכתיבה שלי. רציתי ללכת אל הלא נודע. זו לא השקפת העולם שלי רק על כתיבה או על מוזיקה, אלא גם על קריאה. נכון, חשוב לקרוא, אבל יותר מזה – כיף לקרוא".
לוי פותח מניע נוסף לבחירות האומנותיות שלו במופע המוזיקלי של הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות: "אני מאוד אוהב מוזיקה קלאסית, זה כיף, זה מגניב. רוב המבוגרים לא מאזינים למוזיקה קלאסית, כי אין להם הזדמנות. זה מגניב לקחת מבוגרים וילדים ולאפשר להם להכיר מוזיקה קלאסית דרך סיפור שאני מחובר אליו רגשית ולפתוח עבורם עולם שלם. מוצרט ובטהובן אלה שמות גדולים שיכולים להרתיע, אבל מי שרוצה יכול להיכנס לעולם הזה דרך סיפור הרפתקאות סוחף ומרגש.
ומשם אפשר להאזין למוזיקה גם בספוטיפי, ולגלות עולם של אלף שנות מוזיקה קלאסית. לכן אני שמח מאוד שההופעה עולה בספרייה הלאומית, זה חלק מעולם של ידע ותוכן, אוקיינוס של ידע וחוויה".
ספר לנו על התוכניות והחלומות שלך?
"החלום שלי הוא תמונה: הורה יושב עם ילד ומספר לו סיפור לפני השינה. החלום שלי הוא שלכל ילד במרחב שאנחנו חיים בו תהיה האפשרות ליהנות מהרגע הזה. זה אומר שיש פנאי, יש בית והגנה, יש הורים שיכולים לספר סיפורים, שיש לילדים אפשרות להכיר את המציאות ואת עצמם דרך סיפורים. אנחנו במצב שבו להרבה ילדים, גם בישראל, גם בעזה וגם בשטחים הכבושים, אין אפשרות מלאה לעשות את זה במציאות מאוד קשה. להימצא במרחב שמאפשר את התמונה הזאת זה החלום שלי. אנחנו חיים בעולם בו יש המון כוחות שרוצים למנוע את האפשרות הזאת, רוצים לרמוס אותה. המאבק החשוב ביותר הוא להיאבק בכוחות האלה, כדי לאפשר את התמונה שאני מדבר עליה, שמתוכה משתלשלים דברים נוספים שקשורים להשכלה ולדמיון.
***
חוץ מינץ לוי ותזמורת המהפכה, בחנוכה הקרוב יתארחו אצלינו בפסטיבל "כובע קסמים" בספרייה הלאומית גם יוצרות "הסכתוס", ״מגש הקצב״ עם שירי אלתרמן לקטנים ולגדולים, ״מכתב הקסם״ ועוד מופעים, סדנאות, סיורים חווייתיים וספריית הילדים שתהיה פתוחה לקהל הרחב. הצטרפו אלינו בכ"ה בכסלו–א' בטבת ✦ 21–15 בדצמבר בספרייה הלאומית. לפרטים ולרכישת כרטיסים לחצו כאן.
