הצצה מרתקת לזיכרונותיו של הסופר אוריאל אופק מהשבי הירדני במלחמת העצמאות: על ההלם הראשוני, הפחד מלינץ', הילדים השבויים, החיים במחנה השבויים המדברי והציפייה מורטת העצבים לשחרור. ואיך הצליח אופק למות ולקום לתחייה?
אמצע מאי 1948. כשכולם באופוריה מהכרזת המדינה לצד מתח נורא מהמלחמה המתחזקת, משפחת פופיק מגבעתיים לא יודעת את נפשה מרוב דאגה לבן אוריאל, בן 21. המשפחה מחכה לכל פיסת מידע על גורלו של אוריאל, שהשתתף בקרבות בגוש עציון.
שמו לא נכלל ברשימת השבויים הפצועים שנלקחו מהגוש למשטרת בית לחם, וגם לא ברשימת השבויים הבריאים שהובאו למשטרת חברון. ולכן הודיעו למשפחה: אוריאל נהרג.
אחרי כמה שבועות הושבו לישראל מהשבי הנשים והפצועים הקשים, והם עדכנו בשמות השבויים החיים. רק אז התברר שאוריאל אכן חי. בשבי הירדני.
אוריאל אופק (פופיק במקור), סופר הילדים הפורה עם החיוך הנצחי, היה גם משורר, עורך, מתרגם, תסריטאי וחוקר ספרות ילדים. אבל עוד לפני שהקדיש את חייו לספרות הילדים, שירת כחובש בפלמ"ח בשנים 1944–1949. בין היתר השתתף בקרבות ליל הגשרים, בכיבוש הקסטל, בשיירות לירושלים ולגוש עציון ובשיירת נבי דניאל.
בתחילת 1948 נשלח אופק לתגבר את ארבעת יישובי גוש עציון (כפר עציון, משואות יצחק, רבדים ועין צורים), שהיו תחת מתקפות חוזרות. בינתיים פונו האימהות והילדים מהגוש, ואופק שובץ לתגבור המגינים במשואות יצחק. שם עשה ככל יכולתו לטפל בנפגעים הרבים.
"כל אדם זוכה לאירוע חד פעמי, שגם אם הוא קצר ובודד, הריהו מטביע בו את רישומו לכל ימי חייו", תיאר אופק לימים בפרק שכתב לספר "גוש־עציון: מראשיתו עד תש"ח". "כזה הוא הפרק גוש עציון בחיי שלי. כשלושה חודשים בלבד שהיתי בגוש הנצור… ואף על פי כן דומה שאותה תקופה קצרה ומסוערת הטביעה בי את רישומה בצורה עמוקה יותר מאשר כל אירוע אחר שהייתי שותף לו; ואף שעברו שנים רבות כל כך מאז נעקרתי מן הגוש העולה באש, עדיין חש אני עצמי שייך אליו, קשור אל נופו, אחד מבניו".
"שמעתי ולא הבינותי. הולכים לשבי?"
ב־12 במאי 1948 נפתחה התקפה כבדה מאוד על הגוש. למחרת נפלה כפר עציון בקרב עקוב מדם, שבו נטבחו 127 לוחמים ולוחמות.
ב־14 במאי – כשבתל אביב הכריז דוד בן־גוריון על הקמת המדינה – נכבש הגוש כולו, וכל 320 יושביו, גברים ונשים, נלקחו לשבי הירדני. בין השבויים היה גם אוריאל אופק.
כשנודע ללוחמים ששרדו שהושגה שביתת נשק, הם נדהמו לשמוע את מהותה. כך תיאר אופק ביומנו:
ואלה הם פרטי שביתת־הנשק: בשעה 4 לפנות בוקר נפסקת האש. אוכלוסיה בלתי לוחמת הכוללת נשים, פצועים קשה ושירות רפואי תועבר לירושלים על ידי הצלב־האדום; הגברים והפצועים קל ילכו לשבי. הנשק יימסר ללגיון. שמעתי ולא הבינותי. הגברים הולכים לשבי? לשבי הערבי?! ואנו נסכים ללכת לשם? והרי אנו דיברנו על פינוי ולא על שבי… לוּ יודעים היינו כי הברירה – מות או שבי, אין ספק כי היינו בוחרים בראשון.
חלפו כמה שעות, ומיישובי הגוש הוצאו השבויים המתוסכלים בשיירות מאובטחות בידי חיילים ירדנים. אופק לא שכח את הפחד והעצב, כפי ששרטט בספרו "מעוז עציון":
"חברים. מבט אחרון על רבדים שלנו", נשמע קול נערה. העינים נצמדו לעבר הבית: למטה, על המשטח הפרוש, נחה רבדים כשעמוד עשן שחור מתאבך ממנה השמימה. זו היתה התמונה האחרונה שנחקקה בזכרון מהבית ההרוס. העינים דמעו…
קבלת הפנים שערכו תושבי חברון לשיירה זו לא תישכח ממני לעולם. רחובות העיר המו וגעשו מאלפי אנשים שהצטופפו והתגודדו משני צדי הכביש. כולם היו מזויינים בכלי נשק מכל הסוגים, מקטן ועד גדול. האויר היה מלא יריות וצרורות, צעקות ויללות. רבבות כדורים נורוּ באויר והתבזבזו בקבלת פנים זו. לא קשה לתאר את ההרגשה שפיעמה אותה שעה בלב השבויים. אך הלגיונרים הרגיעו את הבחורים לבל יבהלו ויחששו: אלוּ הן יריות שמחה בלבד… הלגיונרים עמלו בנאמנות להרחיק את הערבים שקרבו למכוניות. הנה קופץ ערבי על מכונית הבנות ומנסה לטפס עליה, אלא שהוא זכה למהלומה אדירה מקת רובה ונשכב פשוט־ידים ורגלים על הכביש. לגיונרים אחרים ירו מעל לראשי האספסוף כדי להניסם.
מרבית השבויים נכלאו תחילה במשטרת חברון. אופק החובש נלקח עם השבויים הפצועים למשטרת בית לחם. כשהתבקש להכין רשימה של השבויים הפצועים, לא רשם את עצמו כי לא היה פצוע. וככה נולדה ההנחה השגויה שהוא נהרג.
"ידעתי, הכול יחלוף"
בהמשך הועברו השבויים למחנה אום אל־ג'מאל שבמדבר, ליד העיר מפרק שבצפון ירדן. הדרך למחנה הייתה ארוכה ומפחידה וחצתה אקלים משתנה, שמורות טבע, שטחים חקלאיים ויישובים שיושביהם לא נותרו אדישים לשיירת השבויים הישראלים. כך זכר אופק את הדרך:
משמאל מוריק סבך־הירדן ומימין נחפז פּלג קטן בדרכו. הלגיונר "שלנו" מתחיל לפתח את השקפתו: אדם הנופל בשבי אסור להרגו; מאותו רגע נעשה הוא, כביכול, אחיך ואף למעלה מזה.
השיירה מטפסת בזחילה במעלה ההר, ונכנסת לתוך ואדי ענקי בין שתי חומות הרים… ב־3 אחר־הצהרים נעצרים אנו על גשר גדול, שמתחתיו זורם נחל שמימיו בהירים ועליזים. למראה המים חיתה רוּחנו… יורד גם אני עם שתי מימיות התלוּיות על כתפי, מדלג ומגיע לשפת הנחל. טובל ראשי בזרם המים, שותה לרוויה, ושב עם מימיות נוטפות ומלאות. חולף הצמא ואנו ממשיכים בדרכנו… חזר הנוף להיות ארצישראלי במראהו. גבעות, עצי אטד נמוכים, תאנה בודדת מניעה ענפיה.
באחת העיירות קידמה את פני השיירה חבורת ילדים שפצחה בקריאות: "פלסטין בלדנא ואל יאהודי כלבנא! (פלסטין ארצנו והיהודים כלבינו…)". שאר תושבי העיירה, מצעיר ועד זקן, הצביעו עליהם וקראו בשמחה: "הביטו, יהודים!"
ברגעי האימה האלה אופק ניסה לחשוב חיובי: "לא אוכל לתאר את שהרגיש כל אחד מאתנו אותו רגע. אלא שאני הבטתי בעינים פּקוחות לרווחה. סוף־סוף חוויה לא נשכחת להיות שבוּי עברי מועבר ברחובות עיר עבר־ירדנית. ידעתי, הכל יחלוף. נגמע גם כוס זאת. אם גם מרה היא".
קבלת הפנים הייתה דומה גם בכניסה לעמאן: "בשערי עמאן נעצרת השיירה ועושה את ההכנות האחרונות למסע־הנצחון. שומרנו מייעץ לנו לסגור את החלונות בכניסה לעיר ולהתכופף, מכיון שעלולים לזרוק בנו אבנים".
אופק תיעד את חוויותיו בשבי מהרגע הראשון. הוא התחיל לכתוב את יומנו על הצד הפנימי של קופסאות סיגריות במשטרת בית לחם. באום אל־ג'מאל הוא עבר לעטיפות שוקולד וקופסאות שימורים, ובהמשך קיבל מחברות. המחברת הראשונה מיומנו הועברה ארצה בסתר עם ראשוני הפצועים. על בסיס הדברים שרשם ביומנו, כתב בחודשים שלאחר שחרורו את החלק "לוחמים בתיל" בספר "מעוז עציון". לתקופת השבי הוא התייחס גם בספריו "הצנחנים באים" (1969) ו"שיבולים בקנה" (1978).
בסיום "מעוז עציון" כתב על יומנו:
הדפים נכתבו בשעות שממון וכיסופים, שעה שנטל הימים הטרופים העיק ותבע – לתת ביטוי, לפרוק את המשא! והנייר שימש פורקן מה. ומשהועלתה רשימה, חשה היד להצניע את הכתוב להסתירו לבל יפול לידיהם שלהם… ואם אזכה, כי אותה תקופה תמצא את ביטויה מקופל בדפים אלה – והיה זה שילוּם־מה לאותם ימים.
"מצע חול וגעגועים צורבים"
כשהגיעו שבויי הגוש, ואופק בתוכם, למחנה אום אל־ג'מאל הם פגשו שם שבויים יהודים נוספים, מרביתם מהרובע היהודי בירושלים, בהם פעוטות וקשישים, וגם מנהריים ועוד. כ־700 שבויים יהודים חיו במחנה שהקימה ירדן במיוחד לשם כך. אחרוני השבויים שוחררו בראשית מרץ 1949 והביאו איתם את ספר התורה לבית הכנסת ישורון בירושלים. כיום אין שריד למחנה.
בספרו "שיבולים בקנה" תיאר אופק את המחנה:
גדר־תיל קוצנית סוגרת בתוכה טוּרים טוּרים של אוהלים מאוּבקים. בפינות הגדר סוּכּות־שמירה עם לגיונרים חמוּשים. ובתוך האוהלים שבע־מאות שבויים עבריים… עשרה חדשים ארוּכּים של שבי בלב המדבר האינסופי, רביצה על גבי מצע־החול, געגועים צורבים הביתה.
החיים במחנה התנהלו באוטונומיה יחסית באמצעות הנהגה שייצגה את השבויים בפני מפקדי המחנה. עם הזמן הונהגו מטבח מרכזי, סדר יום, משמעת, פעילויות תרבות, תפילות, לימודים, חוגי העשרה. לשבויים הותר להתכתב מעט עם משפחותיהם והם קיבלו חבילות מהארץ.
אחד הקשיים הגדולים היה ההסתגלות לתנאי המדבר הקיצוניים, עם החום הכבד, סופות החול והחיים תחת שכבת אבק בלתי נסבלת. אופק כמובן הפליא לבטא זאת:
בשעה 10, כאילו על פי השעון, התחילה סופת החול הגדולה. פתע פתאום, ללא כל סימנים מוקדמים פרצה מאופק המערב רוח זועפת וזועמת שנשאה בכנפיה ענני חול עצומים הדוהרים במהירות מסחררת על פני המדבר ומכסים הכל בשכבת חול קמחי… מכל סדק צר, מכל פתח זעיר חדר האבק לאוהל, החניק והדמיע, עיצבן ושיגע…
בחוץ – סופה משתוללת, בפנים – מחנק איום. מנסה אתה לדבר והשינים חורקות אלו באלו מן החול הממלא את הפה. העברת יד על המצח הלח – ודייסת בוץ דביק ירדה ממנו. הבטת בחבריך – והנה הלבינו שערותיהם מאבק, משל הפכו שיבה… האפשר להתרגל לתנאים אלה? הנעבור כל יום שלב זה?
הילדים השבויים נכנסו עמוק לליבו של אופק. הוא שוחח איתם, עודד אותם וכששב כתב עליהם בספרו וב"דבר לילדים". ב־6.6.1948, שלוש יממות לאחר שהגיעו למחנה, הלחץ שהפעילו המבוגרים בנושא הועיל (חלקית לפחות):
רחמים היו תוקפים אותך למראה אותם פעוטות בני העיר העתיקה, אותם בני שנה ושנתיים שהביטו בעינים גדולות ותמימות במתרחש סביבם מבלי להבין דבר. הזדעזע הלב לשמע קול בכיים הנוקב, והשאלה לא נתנה מנוח: פעוטות אלה מה חטאו? בכל הזדמנות של ביקורים מן החוץ – עתונאים, רופאים ושאר בני השפעה – הציגו את התינוקות ותבעו: תחילה יצאו אלה מכאן ואח"כ נגש לסדר היום!
הלחץ הועיל. בצהרי היום נעצר טכסי מול השער והסרז׳נט נכנס עם רשימה בידו: ילדים אלה ואלה נוסעים עכשיו ארצה. היו אלה שלושת הזאטוטים ביותר, מהרך ביותר ועד גיל שמונה. שאר תריסר הילדים, בני 15-10, נגזר עליהם בינתים להשאר הלאה במחנה.
באותו יום דרמטי שוחררו גם הנשים השבויות (מלבד שתיים מהעיר העתיקה). עד אז השבויים חששו מאוד לשלומן, ובתחבולות שונות שמרו עליהן היטב מפני השובים:
בצהרי היום קיבלה נציגות המחנה הודעה כי עוד הלילה תוסענה כל 89 הבחורות ארצה… כל אותה פרשה סתוּמה של הסעת הבחוּרות היתה פּרשה ששאפנו לגמור אתה מתחילתה. בחברון היו החיילים מתלוצצים ואומרים, כי כל אחד מהם יבחר לעצמו בחורה אחת, וגם הקצין עצמו שם עיניו באחת הבחורות. לשם מה, לעזאזל, היה כל אותו טיוּל – האם רק לשם מסע הנצחון ברחובות עמאן?
שגרת ההווי והתרבות שגיבשו לעצמם השבויים התבססה בין היתר על משחקי כדורגל (קבוצת "הביתה" נגד קבוצת "מהר") והחבילות שהתקבלו מהארץ, שהכילו גם משחקים, ספרים ועיתונים. העיתונים היו מקור מידע חשוב ומרגש. כשקראו בעיתון כי "נציגי ממשלת ישראל יוצאים לרודוס" לדיונים על הפסקת האש, אופק, שהרי נפל בשבי ביום הכרזת המדינה, התרגש במיוחד: "כמוסיקה נעימה נשמעו המילים 'ממשלת ישראל', 'המדינה', 'הצבא – מילים חדשות ויקרות כל כך".
גם ספרייה הקימו השבויים. הם אספו לאט לאט את כל הספרים שקיבלו מהארץ והכריזו על הספרים כנכסי הציבור עד השחרור. רגע אחד שאופק תיאר ב־4.8.1948 מעביר צמרמורת: "שמעת? קיבלנו משלוח של ספרים", קורא לאופק דוד, הספרן מרבדים, "בוא ותראה". דוד מפרט אילו ספרים הגיעו, ואופק קופץ בהתלהבות למשמע "הטור השביעי" של אלתרמן. אופק מבקש לעלעל בספר ומקבלו:
מלטפות עיני את הספר וידי פותחת באקראי באיזה דף. ההיתה זו יד הגורל? פתחתי ב"מגש הכסף":
"מי אתם? והשנים שוקטים יענו לה: אנחנו מגש הכסף שעליו נתנה מדינת היהודים".
"הלב מרטיט, המילים יוצאות מבולבלות"
במלאת חצי שנה לשבי, החלו להרגיש שהשחרור נראה באופק. שלושה שבועות לפני חנוכה כתב אופק: "הראשונים יצאו והכל מקוים: בחנוכה נהיה בבית. מקוים, מקוים… וכי מה נשאר עוד מאשר לקוות?"
את חנוכה הם עוד ציינו בשבי. אבל לאחר ששוחררו הנשים, הפצועים הקשה, הילדים והזקנים, שאר השבויים שוחררו בין 3 בפברואר ל־3 במרץ 1949.
אחרי תשעה חודשים ועשרה ימים בשבי, ב־23.2.1949 קיבל אופק את בשורת השחרור המיוחלת. זהו, זה באמת הולך להסתיים:
אומרים: זה היום האחרון שלי באום אל־ג'מאל. בחצות הלילה, כך אומרים, יוצאים 150 משוחררים נוספים בדרכם לישראל, וגם אני בתוכם. הלב מתקשה להאמין, להעלות על דעתו, כי הנה, מסתיימת תקופת השבי. העינים מופנות לכביש. הלב מרטיט, הרגלים ממאנות לעמוד על מקום אחד. אבל כנראה שבכל זאת כך הוא. אני נרגש כילד קטן וגם המלים יוצאות מבולבלות… יומני, אתה יורד עכשיו לסליק, עד שנבוא הביתה (הנבוא?) ושוב תצא לאור.
שעות ההמתנה האחרונות היו מורטות עצבים. "המזודה והשק ארוזים, כולך מצוחצח ומוכן לנסיעה. ומה עוד יש לך לעשות? ומתחיל אתה להלך ברחבה הלוך ושוב, סתם כך, ללא מטרה, למדוד מרחקים, להרוג את הזמן". עד שסוף סוף יצאו לדרך כמה דקות לפני חצות: "שלוווֹם! מריעה מקהלה אחידה של נוסעים ונשארים. אנו קרבים לכביש. מה, באמת, באמת נוסעים?"
כשחצו את הגבול והגיעו לירושלים המתינו המונים ששמחו בשמחת השחרור. "איך אנחנו הרגשנו? לא, זאת לא אוכל לתאר", כתב אופק. "אם אכתוב שהיינו מאושרים, שהיינו נרגשים – לא אדייק. אני הייתי נבוך, הייתי מבולבל. אבל היה טוב. היה טוב לראות שוטר צבאי רוכב־אופנוע, עוצר ומניף ידו בברכה: 'שלום, חברה!'… פעוטות מושכים ביד אמותיהם ומצביעים לעברי, מגודל־הזקן והשער. 'אמא, הביטי!' היה טוב, כה טוב לשמוע זאת".
למחרת הובאו השבויים המשוחררים למחנה צריפין. ושם, בין העניינים הבירוקרטיים, הגיע הרגע שדמיין כל כך הרבה:
הרשמה, השבעה, קבלת ציוד… השמש קרבה לאופק. אני עומד בתור לצלם הצבאי. עיני כואבות מעייפות.
"הי, אוריאל. אמא שלך מחפשת אחריך".
אני מסתער החוצה ונופל לתוך שתי זרועות הפשוטות לעברי…
ידיעה שפורסמה ב"דבר", 25 בפברואר 1949
אבל גם לאחר שאופק יצא מהשבי, השבי והתקופה בגוש עציון אף פעם לא ממש יצאו ממנו. גם כשכבר היה נשוי ואב לילדים. עטרה אופק, בתו, מספרת: "הוא היה מגיע להרצות על אותה תקופה בכנסים של בית הספר שבו למדתי, ביסודי ובתיכון, ותמיד החברים היו מתפלאים איך הוא מספר על חבריו הטובים שנפלו והחיוך לא סר מעל פניו. אבל הוא עצמו כתב באחד המכתבים שלו מהשבי, שאחרי נפילת דני מס [מפקד שיירת הל"ה, שאופק היה אמור להצטרף אליה אך הוחלף ברגע האחרון וכך ניצל] וחבריו הוא נאטם רגשית, וכנראה החיוך הזה היה המגן שלו".
אוריאל ועטרה אופק. התמונה באדיבות המשפחה
כמעט 50 שנה אחרי שהוציא אופק את "שיבולים בקנה", אחד השירים בו, "הַחַיָּל שֶׁיַּחְזוֹר", מרגיש גם היום רלוונטי מתמיד:
