"הדבר החשוב ביותר שאתם צריכים לדעת על מכשפות אמיתיות הוא זה. הקשיבו היטב. לעולם אל תשכחו את הדברים שתקראו עכשיו!
מכשפות אמיתיות לבושות בבגדים רגילים ונראות כמו נשים רגילות. הן גרות בבתים רגילים ועובדות בעבודות רגילות. זאת הסיבה שקשה כל כך לתפוס אותן.
מכשפה אמיתית שונאת ילדים בשנאה עזה ולוהטת ומטורפת, והשנאה שלה אליהם עזה ולוהטת ומטורפת יותר מכל שנאה לוהטת שאתם יכולים לדמיין לעצמכם… 'איזה ילד,' היא אומרת לעצמה כל היום, 'איזה ילד בדיוק אני אבחר לחיסול הבא שלי? איזה ילד אני יכולה לפצפץ היום?'"
קטע נחמד, בסך הכל, להקריא לילדים לפני השינה, לא?
זוהי, כמובן, פסקת הפתיחה של הספר בעל איור הכריכה החביב בעולם: "המכשפות" מאת רואלד דאל.
הספר הזה, כמו כל שאר ספריו של דאל, נכתב ופורסם בעולם שידע סוגים שונים של ספרות ילדים, וכן – גם סיפורי אימה נוסח האחים גרים, עם או בלי מוסרנות טרחנית היו גם היו. אבל ללא ספק דאל לקח את החופש הזה, לכתוב לילדים ככל העולה על רוחו, ולזעזע אותם ואת הוריהם ככל האפשר, אל הקצה.
הכל התחיל, כמו רוב הסיפורים הטובים, בילדות מאתגרת (טוב, אולי "מאתגרת" זה קצת אנדרסטייטמנט).
רואלד דאל נולד באזורים הצפוניים של העיר קרדיף, בירת ויילס – החלק הפחות ידוע של הממלכה המאוחדת של בריטניה. הוריו היו מהגרים מנורווגיה, כך ששפת האם שלו הייתה בכלל נורווגית. סיפורי האגדות שספג בבית היו, ככל הנראה, מבוססי מיתולוגיה נורדית, וכללו מכשפות ואלפים ושלל יצורים, טובים כרעים. בעיקר רעים.
הוא לא כל כך הספיק לגדול לפני שהעניינים החלו להידרדר: בשנה אחת, בין גיל שלוש לארבע, דאל איבד את אחותו ואת אביו, ושנים ספורות אחר כך הוא עצמו נשלח מהבית לפנימיה. ברצף ארוך של פנימיות בריטיות מחרידות אחת יותר מהשניה, הוא למד על בשרו אכזריות מהי – אכזריותם המרסקת של ילדים בריונים, ורוע ליבם של מבוגרים, שבמקרה הטוב העלימו עין מאלימותם של הילדים, ובמקרה הרע היו אלימים עד מאוד בעצמם. עונשים פיזיים של מלקות או כמעט עינויים במים – היו דבר יום ביומו.
דאל עצמו לא היה שה תמים ככל הנראה, והוא מספר בזכרונותיו על אינספור תעלולים שעשה, לבד או עם חברים, ובכל זאת – גם לילד שמכניס עכבר לצנצנת הסוכריות בחנות הממתקים המקומית לא מגיעה האלימות הברוטלית אליה היה חשוף.
עם סיום התיכון, לא היה לדאל הצעיר שום חשק להמשיך במסגרת לימודית כלשהי, והוא נסע לאפריקה, לעבוד עבור חברת נפט גדולה. הקשר היחיד עד אז בינו לבין כתיבה היה טמון בעיקר במגירת השידה בחדר השינה של אמו, שם היא שמרה את מאות המכתבים ששלח לה בשנים בהן לא גר בבית.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה הוא התגייס לחיל האוויר הבריטי, והטייסת שלו הוצבה במזרח התיכון. יום אחד הוא נאלץ לנחות נחיתת חירום קשה ביותר. חייו ניצלו, אבל הוא ספג פגיעה קשה שעוד תסב לו סבל שנים רבות קדימה. באותה נחיתה קרה גם משהו נוסף: קריירה ספרותית נולדה. אלא שהוא עדיין לא ידע זאת.
אחרי מספר חודשי החלמה ושיקום, הוא נשלח אל מעבר לים, לתפקיד שהיה אמור לשמש גם קצת למנוחה והתאוששות, כנספח צבאי בוושינגטון בירת ארה"ב. בקרב הצעירים הבריטים באמריקה המתירנית הוא הפך לשם דבר, הטייס הצעיר, הציני והבוטה, רב המעללים וההרתפקאות שמטוסו הופל מעל המדבר האפריקאי. הוא לא היסס להוסיף צבע לסיפוריו, ומהר מאד נחיתת החרום הפכה לסיפור גבורה מסעיר בו הוא הופל משמי מצרים אחרי שהפיל בעצמו מספר דו ספרתי של מטוסי אויב.
אחד מאלה ששמעו ממנו את הסיפור הזה היה הסופר א.מ. פורסטר, שביקש ממנו שיעלה על הכתב את תמצית מעלליו וחוויותיו, כך שפורסטר יוכל להכין מהם כתבה עבור העיתון בה עבד באותה תקופה. הטקסט שדאל שלח לו היה כל כך שלם, מעניין ומשעשע כפי שהוא, שפורסטר החליט על דעת עצמו לשלוח אותו לעיתון ככה, בלי עיבוד ובלי להחליף את שם הכותב.
"Shot Down Over Libya” פורסם זמן קצר לאחר מכן בסטארדיי איבנינג פוסט, זכה להצלחה מסחררת וקנה לגיבורו שם של כותב ראוי.
באותה תקופה כתב דאל סיפור ילדים על גרמלינים – יצורים פנטסטיים שטייסים בריטיים (ואולי לא רק) האמינו שמחבלים באין רואה במנועי המטוסים. הסיפור הזה הגיע לאיש אחד בשם וולט דיסני, שרצה מיד שדאל יהפוך אותו לתסריט. הסרט אמנם לא הופק בסופו של דבר, אבל חברת דיסני פרסמה את כתב היד של דאל כספר תמונות, ושוב, ההצלחה הפתיעה את כל הנוגעים בדבר.
אחרי המלחמה נאלץ דאל לחזור לבריטניה, שם התקשה למצוא קונים לסיפוריו האפלים, שנעדרו עידון או מוסר פשוט ובהיר. הוא הסתדר כלכלית, בעיקר בעזרת מסחר בחפצי אומנות, אבל הוא לא הרגיש שזהו מקומו. הוא החליט לנסוע שוב לארצות הברית.
ב-1951 הוא פגש, במסיבה בביתם של חברים אמריקאים, את פטרישיה ניל – כוכבת קולנוע מרהיבה שכבר הספיקה לחלוק סט צילומים עם רונלד רייגן, ומיטה עם גארי קופר. הם התאהבו, או לפחות התלהבו זה מזו, הוא – מיופיה, היא – מחוש ההומור שלו, מהציניות ומהנרקסיסטיות, ומיכולתו המופלאה לספר סיפורים.
נישואיהם לא התברכו או התאפיינו ברוך או ברומנטיקה רבה, אף אחד מהם לא נודע בצדדים אלה באישיותו, אבל לצד הקריירה הנוסקת של אשתו, דאל חזר לכתוב. וסיפוריו – חדים, אפלים, מצחיקים ובוטים – התפרסמו במגזינים שונים, כולל כמה וכמה סיפורים למבוגרים בלבד במגזין פלייבוי.
כתיבתו למבוגרים, שקדמה לכתיבתו לילדים, הייתה לא פחות מופרעת או מלאת המצאות. שוב ושוב הוא עימת את קוראיו עם המוסר שלהם עצמם, עם הדעות הקדומות שלהם, עם הדברים שהיו יכולים לעשות לו נקלעו או נדחפו למציאויות מסוימות.
כשנולדו לו ולפטרישה ילדים, דאל התמסר אליהם, לראשונה בחייו, באופן מוחלט ומכל הלב. האדם הציני, הפרוע, שראה בעולם בדרך כלל אויב מרושע, מצא את פינת האור הקטנה שלו. הוא החל לספר לילדיו סיפורים לפני השינה, ולראשונה הבין שהוא יכול, אולי, לכתוב לילדים.
"אלמלא היו לי ילדים משלי", אמר לימים, "מעולם לא הייתי מגיע לכתיבה לילדים או חושב שאני בכלל מסוגל לכתוב עבורם".
וכמעט כמו כל דבר בחייו – הוא עשה את זה אחרת מכל מי שקדם לו, או שהגיע אחריו.
כשדאל שלח למו"ל את הטיוטה של "ג'יימס והאפרסק הענקי", הוא נבוך מעט. מה הוא עושה עם כתב היד המוזר הזה? אבל העורכת שעבדה איתו ניבאה שהספר יהפוך לקלאסיקה, והם החליטו להוציא אותו לאור בכל זאת. בתחילה, המכירות היו איטיות מאד, ובתי הוצאה לאור באנגליה סרבו בכל תוקף להדפיס אותו אצלם. האם היו אלה החרקים המוגדלים שלא באו להם בטוב, ההתעללות ממנה סובל ג'יימס או סופן הגרוטסקי של הדודות המרושעות? כך או כך, גם לאחר פרסומו של ספר נוסף, מוזר במידה כמעט שווה – "צ'רלי ובית החרושת לשוקולד" (או "צ'רלי והשוקולדה", בתרגום העברי הראשון), התמידו הבריטים בסרובם, והקהל האמריקאי עדיין לא התנפל על חנויות הספרים.
היה זה שוב וולט דיסני, שפתח לדאל את הפתח להצלחה – הוא קנה ממנו את הזכויות לסרט שיופק על המליונר התמהוני ומפעל השוקולד המוזר שלו. בתחילה סוכם שדאל יהיה אחראי על התסריט, אבל זה לא עבד. כשבאולפני דיסני הבינו שאי אפשר לעבוד איתו, הם מינו תסריטאי אחר במקומו. התוצאה הייתה שדאל שנא את הסרט בתשוקה רבה, לא היסס להזכיר זאת בכל במה ובכל זמן שהתאפשר לו, אבל הוא גם נהנה עד מאד מתוצאותיו – תוך מספר חודשים מאז יציאתו של "ווילי וונקה ובית החרושת לשוקולד" לאקרנים נמכרו בארה"ב לבדה למעלה משלושת רבעי מיליון עותקים מהספר. המו"לים הבריטים נכנעו גם הם סוף סוף, והספר אף תורגם לשפות נוספות רבות מאד.
גם לעברית תורגם הספר, כפי שיתורגמו אחר כך רוב ספריו של דאל, למרות הצהרותיו האנטישמיות המובהקות והמופרכות בסגנון הפרוטוקולים של זקני ציון. הוא לא היה בטוח שהיטלר טעה, ולמכתבי מעריצים יהודים לא טרח לענות, או שענה בבוטות רבה ובמילים קשות.
הוא היה איש קשה, שראה את העולם מאחורי צעיף שחור שאיש לא יכול היה להסיר אותו ממנו.
בינתיים, התא המשפחתי של דאל, המקום היחיד בו הוא היה אדם אחר, סבל טלטלות רבות, כשכל אחת כזו סוחטת ממנו רמות חדשות של התמסרות.
כשבנו הקטן נפצע בראשו ונאבק בנוזלים שהציפו את מוחו, דאל עזב את מלאכת הכתיבה לזמן ממושך, כשהוא עובד ביחד עם נוירוכירורג ומהנדס על המצאת נקז להידרוצפלוס ממנו סבל בנו – נקז שבסופו של דבר נקרא על שמו והציל את מוחותיהם של אלפי ילדים אחרים.
כשבתו הגדולה מתה, בגיל שבע בלבד, מסיבוך של חצבת, עולמו חשך עליו, והוא התאבל עליה קשות, באלימות כמעט, כשהוא אוסר על אשתו וילדיו לדבר עליה בכלל.
ואז, כשהיא בהריון מתקדם ובשיא קריירת המשחק שלה, לקתה פטרישה בשלושה שבצים רצופים. הרופאים לא האמינו שתחיה, ואם תחיה – לא האמינו שתוכל לתפקד, גם לא באופן הבסיסי ביותר. אבל דאל שוב עזב את עבודתו והתמסר בכל מאודו לטיפול בה. אלה היו חייו באותה תקופה, באופן מוחלט ומלא. הוא ישב איתה במשך שעות, שכר אין ספור מטפלות ומטפלים שיסייעו לה, הן מבחינה פיזית והן מבחינה קוגנטיבית.
המאמצים נשאו פרי – והיא החלימה, כמעט לחלוטין. חודשים אחר כך – היא כבר קיבלה תפקיד משחק חדש וחזרה לחיים פעילים ומלאים. אבל האם הנתינה האינסופית הזו הדליקה איזשהו רגש של אהבה ותשוקה שאבד לבני הזוג עם השנים? משהו נדלק אמנם, אבל לא בין פטרישה לבעלה, אלא בינו לבין אשה אחרת, איתה הוא פצח ברומן מסעיר וארוך שנים שהסתיים, בסופו של דבר, בגירושיו מפטרישה ובנישואיו מחדש באותה שנה ממש.
לכל אורך הזמן הזה, הוא כתב. בעפרונות הנצחיים שלו, במחברות פשוטות שנערמו על שולחן העבודה שלו. הוא לא הבין איך סופרים אחרים משתמשים במכונות כתיבה – האם הם לא צריכים למחוק מדי פעם משהו? האם הם לא מלטשים שוב ושוב את סיפוריהם, עד שיבריקו ויהיו חדים כתער?
למרות שהמשיך לכתוב למבוגרים, בעיקר סיפורים קצרים או ספרים ביוגרפיים, עיקר כתיבתו הוקדשה לילדים, שאליהם הרגיש דברים בעוצמה כזו שלא הצליח מעולם להרגיש כלפי בני גילו – לטוב ולמוטב.
"ילדים הם מבקרים קשוחים ביותר", כתב פעם, "אין להם כושר ריכוז כמו למבוגרים, ובחדר השני תמיד ממתינה להם הטלוויזיה. אם הם משתעממים בקריאה, עיניהם הופכות מזוגגות. הם אינם מנסים להיות מנומסים. כשאתה כותב, במיוחד לילדים, עליך להיות מצחיק ויצירתי. לצייר תמונה ברורה וחדה, ולטוות עלילה יוצאת מן הכלל".
הורים ומחנכים נרתעו באופן פעיל ממש מספריו. מהגרוטסקיות, מההתעללויות שתוארו לפרטי פרטים באופן שהיו בטוחים שיקלקל לנצח את נפשותיהם הרכות של ילדיהם, מהגזענות, מהשמנופוביה (הגם שלא קראו לזה אז ככה, ככל הנראה), מהאימה ומהשנאה שהם היו מלאים בהן.
לשאלה האם אכן היה הכרח ממשי "לגהץ" עד מוות את דודותיו המרושעות של ג'יימס, הוא ענה:
"ודאי! הסוף הזה הגיע להן! ילדים משתגעים על הקטע הזה. אני מקבל כחמש מאות מכתבי-ילדים מידי שבוע, וכמעט כולם כותבים לי כמה הם נהנו מגיהוץ הדודות. ילדים אוהבים שיבעיתו אותם. שיעשו את בשרם חידודין-חידודין, הם כלל אינם מקשרים את מה שכתוב בספר עם החיים הממשיים, הם נהנים מהפנטזיה".
והילדים אכן אהבו אותם, ביקשו שיקריאו להם אותם, ראו שוב ושוב את הסרטים ואת המחזות שהומחזו בעקבותיהם.
"מה שמזעזע מבוגרים, לא מזעזע ילדים", כתב בהזדמנות אחרת, "אתה יכול להיות גס ככל שתרצה – כל עוד תעורר פרץ צחוק".
הסיפורים, מזוויעים ומלאי אימה ככל שהיו, היו באמת גם מצחיקים להפליא, ומופרעים. המבוגרים והילדים היפים והמקובלים היו בדרך כלל האויב. וזה עבד.
אבל זה לא עבד רק בגלל שדאל הצליח להשביע איזה יצר ילדי פראי, או לתת פורקן לתאים אפלים במוחותיהם הקטנים. לא. זה עבד, ועדיין עובד, אצל ילדים בכל העולם ובמשך תקופות חיים שונות מאד כי הוא נותן להם משהו אחד, בצורה מאד ברורה וחדה – צדק.
ילדים ממשיכים לאהוב אותו, כי הוא נותן קול עבורם לאיזשהי אמת שלא תמיד מותר להם להגיד בקול. המבוגרים מסביבם לא תמיד טובים. והטובים, לא תמיד מנצחים. הסיפורים הם עבורם מרחב לא רק פנטסטי אלא מציאותי להחריד – מרחב בו הרעים מוצגים כרעים, ללא כחל ושרק, ובסופו של דבר – באים על עונשם באופנים מספקים ביותר.
צדק.
