מיוחד | בטווח מערבולות זנבו המשתולל

שלושה כותבים קוראים ב"מובי דיק"

.

עם צאתו לאור בשנת 1851, התקבל מובי דיק של הרמן מלוויל ברגשות מעורבים; רבים התייחסו אליו כאל ספר מוזר, התרסה מקוממת, או ביטוי לקוצר ידו של מלוויל כסופר. רק בשנות העשרים של המאה הקודמת, כשבעים שנה לאחר פרסומו, זכה מובי דיק להכרה ומאז שמור לו מקום מכובד בקאנון של ספרות המופת העולמית. 

דמותו של רב החובל אחאב, דמות טראגית בעלת ממדים מיתיים, הפכה לייצוג איקוני של מנהיג מוכה טירוף, גיבור ואנטי גיבור כאחד, המוביל את אנשיו לחורבן ידוע מראש.

קו העלילה הראשי, כפי שמספר אותו ישמעאל – מלח צעיר המצטרף לספינת ציד הלווייתנים "פיקווד" – מתאר את מסע הנקמה של רב החובל בלווייתן המכונה "מובי דיק" שקטע את רגלו. הסיפור מסתעף לעלילות משנה, ומוסיף רבדים מקראיים, תיאורי טבע פיוטיים, פרקים מסאיים המכילים מידע מפורט על לווייתנים וציד לווייתנים, ביקורת דתית, הרהורים פילוסופיים וארס־פואטיים, וכל זה בריבוי קולות וסגנונות כתיבה, תוך מעברים בין סוגות ספרותיות.

175 שנים לאחר פרסומו, הספר עדיין חי. כמו הלווייתן המכונה "מובי דיק", ראשו נטול הפנים מגיח לרגע מן המעמקים, חומק מכל ניסיון ללכוד אותו. נראה שלכל קורא מובי דיק משלו. 

שלושה כותבים מספרים על המפגש שלהם עם הרומן: 

יהונתן דיין מתאר סיפור התבגרות דרך מפגשים עם הספר בגילים שונים. עומר שבולת נהנה מהחופש המוקפד, ומנסה להבין, בעזרת מלוויל ובעזרת כלבו שלו, על מה בעצם הספר. דינה עזריאל נזכרת בטעמה של קריאה הראשונה ברומן, ומנסה להבין מדוע עורר התנגדות בקוראים בני זמנו.

את הטקסטים מלווים דימויים חזותיים של האמנים: יעל יודקוביק, יעקב שטיינהרדט ושרון אתגר.

.

.

מובי דיק ואני

יהונתן דיין

.

למורן שוב ועודד מנדה לוי, אהוי מי מייטס!

אני זוכר את המפגש הראשון שלי עם מובי דיק. הריני ילדון אנלפבית, מדדה על ספי הכתב, מיטיב לצייר, מיטיב לדבר, מכיר אותיות מספר, כותב את שמי המקוצר. לשכניי מן הקומה השנייה ילדונת בת גילי, ואני מרבה לבקר בביתם. ובכניסה לבית שכניי ספריית עץ. בראשה, משקולות אצטרובלים משתלשלות משעון קוקייה; במרכזה, מגן קטן – אות הערכה צבאי כלשהו – חצוי לשניים: בצידו האחד סוס ובצידו האחר ברק; וספונים בתחתיתה, צמודים אלה לאלה, מארזי ספרים לילדים. במארז הימני הצטופפו, היום אדע לומר, שמונה־עשר כותרי הספרייה הקלאסית של הוצאת רביבים (1973); דקים, ארוכים ומרהיבים. בביקוריי הייתי אוחז בשדרותיהם, מושך אותם מן המארז, בזה אחר זה, וחושף את שעריהם הצבעוניים, כמחליף שקופיות במשקפת תלת־ממדית. מה לא התגלה שם לעיניי: פיראטים גוהרים על תיבות מתפקעות מאוצרות, מוסקטרים מצליבים חרבות, פילים נושאי מטיילים, ספינות מפרש בלב ימים, ילד משיט רפסודה, צייד מנופף בכובע זנב דביבון, אינדיאנים, אבירים, זאבים, והנה… הגיח מספרים וממים סוערים – ראש לווייתן לבן; מלתעותיו פעורות, כאילו קורא בקול, מלסתו התחתונה והמשוננת נתלו נטפי מים כהים, כזקן היורד על גחונו הקמוט, שמוסיף ונגלה ככל שהספר נמשך ויוצא; חניתות נעוצות בבשרו, דם ניגר מפצעיו הפתוחים, אך פתוחה גם הייתה עינו שקבע באנשים הזעירים שניתזו בסירות מפני סערתו, מהם נאחזו במשוטים כבחייהם, ומהם נופפו צלצלים, כמבקשים להמית את נפשם עם נפשו. כמובן שלא ניסחתי זאת כך לעצמי אז, אבל את כל אלה קלטו עיניי ולא החזרתי את הספר למקומו. שכחתי מהבאים אחריו ושקעתי בו שעה ארוכה. כזה היה מנהגי עימו בביקוריי בבית שכנתי בת גילי, עד שלמדתי קרוא דיו כדי להשאילו. אותו מארז זכור לטוב של הספרייה הקלאסית, על כותריו הדורי האיורים, פתח בפניי שערי ראשית ספרות יפה רבים; אי המטמון, שלושת המוסקטרים, מסביב לעולם בשמונים יום, קול היער, אך מובי דיק פרץ מבין כל אלה.

מפגשי הבא עם מובי דיק היה מפגש חטוף, שזימנה קליטתה הרגעית של אנטנת טלוויזיה ניידת שנחה בפתח קרוואן, בנופש מזדמן בכפר חיטים שאליו נסעה משפחתי. הריני ילד בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, חולמני, מרבה לצייר, מאיית ומנקד היטב, שונא חשבון. זאת שחרית של נופש והוריי ואחי הקטן, אולי, מאריכים בשנתם; אני, בכל מקרה, יושב לבדי על כיסא נוח בצל עצים, בטל ממעש, משחק ברגליי היחפות באצטרובלים המפוזרים על האדמה המרופדת מחטי אורנים, אורב לרגעי השידור הצלולים שקטעו מפעם לפעם את הרעש הלבן שריצד על מסך דולק בפתח קרוואן שכן, והנה… נפוץ פיזוז הכדוריות האפורות ומתוכו הגיח – סרט מצויר! זנב לווייתן חבט במים, צלצל הוטל, מים נתזו, פרא שחום וגבה־כרבולת קרא כעיט, מלח צעיר כיסה את פניו בידיו, והרעש הלבן שב וכיסה הכול. המראה היה חטוף, אבל הספקתי לזהות את מובי דיק, קוויקווג וישמעאל. היום גם אדע לומר שסרט האנימציה ההוא, ששודר, כנראה, בערוץ הלבנוני, נעשה בידי סטודיו API האוסטרלי (1977), שהתמחה בעיבודים מונפשים לטלוויזיה של קלאסיקות ספרותיות כמו רובינזון קרוזו, עשרים אלף מיל מתחת למים, והמקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד; חלקם שודרו בערוץ הראשון בשנות השמונים, וזכורים לי מאותה תקופה, אבל מובי דיק לא היה בהם. הוא הבליח מתוך רעש לבן.

מפגשי השלישי עם מובי דיק התרחש כעבור שנים אחדות, בשלהי בית הספר היסודי, בימים שלפני הערוץ המסחרי והכבלים, כשסרטים ששודרו בטלוויזיה בלילות שישי שימשו מוקדי שיחה במפגשי הכיתה במוצאי שבת. הריני על סף נערות, זריז לשון וחצוף מענה, על שפתי העליונה חתימת שפם פלומתי, מורד בשינה, בלילות נותר ער ומצייר. שבוע שלם הכנתי את עצמי למאורע, שידור סרט הקולנוע מובי דיק בערב שישי. והנה בא היום. ניסיתי להדביק את אבי בהתלהבותי, אך הוא נרדם, כהרגלו, הרגל עמלים, זמן קצר לאחר תחילת הסרט. נרדמו כולם. נותרתי אני לבדי ער, לצפות, היום אדע לומר, בעיבוד הקולנועי לרומן בבימוי ג'ון יוסטון (1956), ובכיכובו של גרגורי פק, הוא אחאב. שכבתי פשוט חולצה על ספת הסלון החשוך, שמאלי תחת ראשי, ימיני חובקת בטני, מפנה ראשי אל המרקע התכול, שם, בבטן אונייה, נדו ספנים בערסליהם, ולאורה העמום של עששית סחו בקולות מהוסים ובעיניים בורקות על אימת ושנאת קברניטם: מובי דיק! באתי בקהלם, הטיתי אוזן והייתי נפעם. אך בערב המחרת התאכזבתי לגלות שגם חבריי לא חלקו עימי את התלהבותי. מעטים צפו בסרט במלואו. עגנו, המעטים, מעגל קטן והשחנו בו, גלגלנו בעלילתו ובדמויותיו וחיברנו את חלקיו. בתיאור סצנת המרדף רגשו קולותינו וגאו, ואני קראתי: "ושמתם לב, כשמובי דיק גרר אחריו את הסירה, איך העין שלו הסתובבה והסתכלה על האנשים בסירה – ראיתם? שמתם לב?" אף אחד לא שם לב. ראיתי אני לבדי. 

רק כעבור שנים, והריני עלם כבן עשרים, בעוד השירות הצבאי, חסר בגרות מלאה, לא מתכנן את עתידי, מקועקע כתף ימין, מעשן, עטור זיפים, קראתי לראשונה את מובי דיק במלואו; שני כרכי הוצאת כתר (1992) מאוגדים בגומייה, שקרצו אליי מחלון הראווה של חנות ספרים יד שנייה באבן גבירול, בתרגומו היפה, גם אם לא חף משגיאות של אהרן אמיר, בליווי איוריו של רוקוול קנת. קראתי כמתוודע מחדש למילותיו והייתי נפעם. "קראו לי ישמעאל."

ברבות השנים הוספתי קריאות ומהדורות: כמו מהדורת פינגווין רכת כריכה (1994), דחוסה ונטולת איורים, שרכשתי במנהטן – "עירם של בני מנהאטו", כמכונה בפי ישמעאל – שאליה התגלגלתי בתום השירות הצבאי, כשאמרתי אטוס מעט כה וכה ואראה את העולם הגדול, אז קראתי את מובי דיק לראשונה בלשונו, ובמקום שבו נכתב; או מהדורת פוליו סוסייטי הלונדונית (1974), ארוזה ומלווה תחריטי עץ מאת גריק פאלמר, שהתגלגלה לידי בנושרה מבין מדפים כשעבדתי בספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב בימי התואר הראשון בחוג לספרות, אי שם בתחילת האלף, כשנמצא לי מושב חיים במילה הכתובה; או מהדורת האספנים של אסטון פרס (1977), מכורכת עור ומלווה ציורי שמן מאת בורדמן רובינסון, שעימה עבדתי על התזה בימי התואר השני, כשניסיתי את כוחי, כמו רבות ורבים לפניי, בנעיצת צלצל פרשני בלווייתן הנחבא בלובן הדפים שבין שחור האותיות; או מהדורת בייבי בוק של גיבס סמית (2016), שאיירה אליסון אוליבר, וג'ניפר אדמס עיבדה אף כיווצה לעשרה עמודי קרטון קשים, שרכשתי לבתי הפעוטה במוזיאון הימי בלונדון, כי טרם קריאה היה זה ממנהגה, לתת ספרים בפיה כדי לעמוד על טעמם.      

באחד מקטעי המופע שלה שירים וסיפורים ממובי דיק (1999), מתיישבת לורי אנדרסון על כורסה לבנה עצומת ממדים, שמשענתה הקמורה נישאת מעל דמותה הקטנה, הלבושה שחורים, רוכנת לפנים כילדה, רגליה אינן מגיעות לרצפה, פותחת ספר, ומספרת: "מובי דיק שברשותי הוא עותק מהדורת באנתם. היום הוא די חבוט. קראתי בו כל כך הרבה פעמים; וזה משונה, אבל בכל פעם שאני קוראת בו הוא נראה לי שונה לגמרי, בגלל כל הנושאים, עלילות המשנה והזרמים התת קרקעיים; וגם מלוויל קרא לספר שלו טיוטה של טיוטה של טיוטה, והוא מדלג מהסיפור בלי הרף מכאן לכאן, לפרקים ארוכים על אודות חבלי חכה, מסעות צלב ואלכימיה. […] אבל בסופו של דבר החלטתי שמובי דיק בעצם עוסק בראשים ענקיים, ולא רק ראשו של מלוויל המלא עד להתפקע ברעיונות, סודות וסיפורים, אלא זה של הלווייתן, כי הלווייתן נראה כמו ראש ענקי, מפלצתי, חסר גוף, שצף באמצע שום מקום, ראש שפורץ ועולה מהמים, עוד ועוד, ואז נעלם, ראש ענקי עם זנב."

אני אוהב את הפרשנות הזאת. אנדרסון היטיבה להטיל את צלצלהּ. והריני יכול להעיד שראש הלווייתן הלבן שצץ פתאום בין ספרים הוא־הוא שנכנס לראשי, ובו ראשית יחסינו ומפגשינו ארוכי השנים, שחלק מהם העליתי פה על הכתב; אלא שייתכן שדבר מה נוסף נכמס באותו רגע של גילוי ראש ופנים, וגם בו צפונה אחת מסגולות הספר; והיא דרכו, כדרך ראשים או בעלי ראש, לבלבל לעיתים בין מציאות לדמיון; כי עד היום איני יודע בוודאות אם אי־אז במפגשנו הראשון, כשמשכתי את מובי דיק מן המארז, הבטתי אני בראש הלווייתן הלבן, או שמא הוא, שהגיח פתאום, הביט בי. 

.

יהונתן דיין הוא מורה ומרצה לספרות, מתרגם ועורך.

.

.

אי־קוהרנטיות כעיקרון פואטי

דינה עזריאל

.

קראתי את מובי דיק לראשונה במהלך חופשה בקפריסין. גדר אבן הפרידה בין גן הבית שבו שהינו ובין רציף בטון שאליו התנפצו גלי הים. טבעת מתכת חלודה שהייתה מעוגנת אליו רמזה כי סירה קטנה עגנה כאן פעם, וכי לשם כך נבנה המשטח המלבני שבלט אל תוך הים כמו מרפסת נטולת מעקה. בכל אחר צהריים הטיל הבית את צילו על הרציף הקטן, ואני יצאתי אליו דרך פשפש עשוי קורות עץ אנכיות שאוגדו בשני חבקי ברזל אופקיים, סובבתי את ידית הבריח החלודה, ישבתי בגבי אל גדר האבן וקראתי.

כמה ימים לפני הנסיעה, בזמן טיול עם הכלב שלי, מצאתי ערמת ספרים זרוקה על ספסל בשכונה, ובהם הוטל גם מובי דיק למלוויל, מהדורה ישנה בכריכה רכה, באנגלית, בהוצאת פינגווין. לקחתי אותו איתי לקפריסין.

הייתי בעיצומו של משבר כתיבה מתמשך. נדמה היה לי שכל החומרים כבר בידיי, כתובים, אבל אין לי שום מושג איך לחבר ביניהם ולהפוך אותם ליצירה קוהרנטית ורציפה. חשבתי שאולי אלמד ממלוויל איך לעשות זאת, אלא שבכל אחר צהריים חיכתה לי חוויית קריאה אחרת: פעם עיונית ופעם פיוטית, ריאליסטית או טרנסנדנטלית, מונולוג מלא פאתוס או מחזה רב־משתתפים. מלוויל לבש ופשט כובעים וקולות מספרים, החליף נימות, המיר תיעוד בפיוט וחוזר חלילה, הפכפך וגחמני כמו הים.

הקריאה במובי דיק לא סיפקה תשובות, כי אם שאלות נוספות: היא הציפה עבורי ממרחק שנים רבות את המתח בין המבנה המארגן לבין הריבוי, על דרך השלילה: הסירוב של מלוויל לאלץ את הגודש היצירתי לתוך מכלול קוהרנטי ואחיד. רבים מן המבקרים בני זמנו התקשו לעכל את האקלקטיות הסגנונית של הרומן וראו בו תבשיל שהוקדח. ואכן, מי שציפה לתבשיל קדרה שבו המרכיבים השונים נטמעים זה בזה לכדי טעם אחיד – התאכזב; היצירה הזאת אינה בשום אופן תבשיל קדרה, אם כבר, היא משולה לגליל סושי ספרותי הכורך יחדיו טקסטים רבים ושונים, השומרים על הטעמים והצבעים המקוריים. 

הליטררי וורלד (Literary World), כינה את הספר "מרק דגים אינטלקטואלי של רומנטיקה, פילוסופיה, היסטוריה טבעית, כתיבה משובחת, רגש ראוי ואמירות פסולות". בניו יורק אלביון (New York Albion) נכתב בהתייחס להקדמות שמלוויל צירף לספר: "אנחנו לא אוהבים את החדשנות. זה כמו להגיש שמן, חרדל, חומץ ופלפל כמנה, במקום להוסיף אותם בחוכמה כרוטב."

בתקופה שבה התפרסם ספרו של מלוויל, אמנות שזוהתה כאקלקטית סווגה כאמנות נחותה. היטיב לתאר זאת שרל בודלר במסה שלו "על האקלקטיות והסָפֵק" (De l'éclectisme et du doute) שנכתבה בעקבות ביקורו ב"סלון" של 1846 בפריז, ושבה הוא מתאר את האמן האקלקטי כאדם נטול אידיאלים, שאינו נוקט עמדה אסתטית ברורה, וממשיל אותו לסירת מפרש שמנסה לתפוס, בה בעת, את כל רוחות השמיים. "Un éclectique est un navire qui voudrait marcher avec quatre vents." בודלר ראה באקלקטיות ניסיון פסול לגשר בין עמדות שונות ולהגיע לעמק השווה, ניסיון המוביל לסטגנציה.

על הרקע הזה אפשר להבין את הזעזוע של הממסד הספרותי האירופי מן הספר, כפי שבא לידי ביטוי בלא מעט ביקורות שהתפרסמו בשבועות שלאחר צאתו לאור (כל הדוגמאות המובאות ברשימה זו התפרסמו בין אוקטובר לדצמבר 1851). רבות מהן גינו את המבנה המקוטע של הרומן ואת ריבוי הסגנונות והקולות שלו. הספר יצא תחילה באנגליה (באוקטובר 1851), וחודש לאחר מכן בארצות הברית, ומבקרים משני צידי האוקיינוס ראו בו ספר בעייתי, מוזר ולא מוצלח. בחלק מהתגובות ניכר זעם צדקני, כאילו הספר פוגע בכבודה של הספרות עצמה. חלקן גלשו לפסים אישיים וגינו את יהירותו חסרת הגבולות של מלוויל.

כיום, אנו רגילים לריבוי ז'אנרים וצורות, ומסוגלים לראות באקלקטיות בחירה אמנותית ולא "ביטוי לקוצר ידו של מלוויל לכתוב מכלול מהודק ורציף", כפי שנכתב בלונדון אתנאום (London Athenaeum). הביקורת התייחסה בעיקר לריבוי הסגנונות ונקודות המבט ולקיטוע וכינתה את היצירה "תערובת גרועה במיוחד של רומנטיקה ועובדתיות."

מבקרי הלונדון ליטררי גאזט (London Literary Gazette) הביעו צער על כך שמלוויל מבזבז את כוחו וכישרונו על יצירה כזאת. הם תיארו את מובי דיק כ"ספר משונה, המתיימר להיות רומן, אקסצנטרי במכוון, רהבתני באופן שערורייתי." הלונדון מורנינג כרוניקל (London Morning Chronicle) אומנם ציין את מקוריותה של היצירה, אך גם הוקיע אותה כ"התפרעות מוחלטת, הזויה ומשתפכת לאורך שלושה כרכים, פרק אחר פרק." הלונדון ספקטטור (London Spectator) כינה את המונולוגים "מעייפים", את הפרקים העיוניים והצטולוגיים – "מילוי נפח", ואת האלמנטים הפנטסטיים כלא משכנעים. על הספר בכללותו נכתב שהוא "דוחה את הקורא", בשל  חוסר הרצף העלילתי. הביקורת התעכבה על הפרות של כללי סיפר מהותיים ביצירה (כלל הידע הפיזי האפשרי וכלל עקביות נקודת המבט).

לצד ביקורות שגינו את המבנה המקוטע ואת סגנון הכתיבה האקלקטי של הרומן, היו גם מבקרים ששיבחו את חדשנותו ואת איכותו הפילוסופית והמטאפיזית, וראו בו פתח להתגבשותו של סגנון ספרותי אמריקאי, ייחודי ושונה מזה האירופי. היטיבה לתאר זאת הביקורת בלונדון לידר האנגלי (London Leader), שראתה בספר יצירה משונה ופראית, מלאת חורים, אך הכירה בקסמו והשוותה אותו לסבך העבות והשופע של יערות אמריקאיים, בניגוד לסדר המסודר והגזום של הפארק האנגלי. נדמה לי שהמטאפורה הזאת מיטיבה להמחיש איך נתפס סגנון הכתיבה של מלוויל גם בעיני מעריציו בני זמנו: לא מעובד, לא מלוטש, ובעל "צמיחת יתר" של תיאורים ודיגרסיות.

בארצות הברית היו הביקורות החיוביות נפוצות יותר מאשר באנגליה, רבים הכירו בגאונות של מלוויל וראו ברומן יצירת מופת. כך למשל הביקורת בהרפר'ס ניו מונת'לי מגזין (Harper's New Monthly Magazine) שציינה לשבח את העושר והגיוון, והצטרפה לוושינגטון נשיונל אינטליג'נסר (Washington National Intelligencer) ואחרים, בשבחים לכוחו התיאורי של מלוויל ולמקוריותו. אולם רבים בקהל האמריקאי הנוצרי־פוריטני ברובו, בעל הזיקה התרבותית לאירופה ולמורשתה, התקשו לעכל את החדשנות הספרותית, כמו גם את הביקורת הדתית שמופיעה בספר, או את הקשר האינטימי בין ישמעאל לקוויקווג – בן לשבט קניבלים. כך למשל הבוסטון פוסט (Boston Post) הגדיר את הרומן כ"עסק משוגע, מלא תרמיות ומוזרויות", וסיכם בקביעה ש"הלווייתן" אינו שווה את מחירו, לא כיצירה ספרותית ולא כערמה של ניירות מודפסים. ואכן, הציבור הרחב לא התרשם והספר היה כישלון מסחרי.

מלוויל עצמו היה מודע לכך שהספר קשה לקריאה, אבל כפי שכתב לחברו הסופר נת'ניאל הות'ורן "האמת לעולם אינה קוהרנטית". מלוויל מת מבלי לדעת שיצירתו תיכנס לקאנון של ספרות המופת העולמית.

ישבתי על רציף הבטון, גבי אל הבית, פניי אל הים. הפלגתי עם ישמעאל אל "חלקו המימי של העולם" (מובי דיק, מאנגלית: גרשון גירון, ידיעות ספרים, 2009, עמ' 28); ביום האחרון של החופשה, חלפה הפיקווד בים יפן בדרכה למרדף האחרון – גבה למערב ופניה מזרחה. טייפון הכה ומחטי המצפן הסתחררו, הסופה המייללת אחזה בהגה. נדרשו כישורי ניווט מתוחכמים כדי  להמשיך בהפלגה. למלוויל היה האומץ להפליג ללא מצפן – אל לב העולם הנוזלי, להפנות את גבו לקרקע המוצקה, ולהכריז על האי־קוהרנטיות כמדיום ומסר: "אך כיוון שבתלישות לבדה שוכנת האמת הנעלה על כולן, בלא גבולות, בלתי מוגדרת כאלוהים – לכן מוטב להיספות באינסוף המיילל, מאשר להיות מוטח באופן מחפיר אל החוף, אפילו אם משמעותו ביטחון!" (שם, עמ' 136).

הקריאה במובי דיק הפיחה בי חירות, העירה את הכמיהה למרחבים, להרפות מן המבנה המוכר, להפליג מעט ולראות את חלקו המימי של העולם. יש חוויות שלא ניתן למסגר מבלי לעקר אותן – בעיקר חוויות ראשיתיות, מימי התוהו של העולם, כמו ים ולווייתן.

.

דינה עזריאל היא אדריכלית, סופרת ומתרגמת, חברת מערכת המוסך. השעה החלשה, רומן פרי עטה, יצא בהוצאת ידיעות ספרים ב־2024.

.

.

מובי דיק והכלב נוּר

עומר שבולת

.

במסלולי השחייה שלצידי לווייתנים הניעו באריכות את גופם המשוקע. ראשתנית הניקה תינוק לווייתן מפטמה שליד זנבה. נתזים ממני פגשו בעמודי המים שהיתמרו מגביהם של חברי הלהקה, ועינו של הראשתן במסלול הסמוך הייתה כה קרובה שנזהרתי לא לפגוע בה. עין זו ממוקמת כמעט במרכז הגוף, כך שכל ראשו־קדימתו היה כמעין תיבה גדולה ואטומה שאותה השיט לפניו, וכמו הגיש במתנה למציל שעמד משועמם.

נדמיתי כחגב ימי. תנועותיהם העדינות של ענקים אלה הרימו גלים רחבים שנשאו אותי קדימה; ניסיתי לשחות עם זרמי המים של הלווייתנים ולא נגדם. בזווית העין לווייתן לבן בעל גבנון בולט הביט בי. זו הייתה הפעם הראשונה מאז המלחמה שכאילו לא הייתה.

במה עוסק הספר מובי דיק? רב החובל אחאב, קיטע מפגיעת הלווייתן ומצולק מהברק שחצה את גופו ופניו בסדק עמוק, אינו מופיע ברובו של הספר. גם הלווייתן הראשתן הלבן, הנושא שם הספר, מגיח רק לקראת סופו. על כן השאלה "במה עוסק הספר?" במקומה ואינה רק הזמנה לפרשנות. רוב הספר – תיאור שגרת הספינה, תיאורי לווייתנים, אנשים ומאורעות על הסיפון – אינו חוסה בצל שתי דמויות אלו. בחלקים האלה, עיוניים ומסאיים ברובם, מופיעים שגרה וטבע בתיאורים יומיומיים, שבמהלך הספר נעשים ליבו של זה. כך, במין היפוך, המאורעות הדרמטיים, אופיו של אחאב ומאבקו במובי דיק (כפי שסטארבאק הקצין הראשון מעיר לו, "אדוני, אתה מחפש נקמה בבעל חיים") ולבסוף טביעת הספינה – הם רק הרקע שעליו נכתבים קטעי החולין. פסקה אחת, מסאית לעילא, על שלד מאובן של לווייתן שהתגלה, נוגעת בלב העניין.

"במחשבה על צלעות אלה, לא יכולתי שלא להיות מופתע שוב מהעובדה, שחזרתי עליה במגוון אופנים בספר זה, ששלדו של הלווייתן אינו מהווה משום בחינה את תבנית צורתו במלוא תלבושתה… קוטר גופו השלם של הלווייתן הזה, במקום הרחב ביותר, עלה בוודאי על חמישה מטרים; ואילו אורך הצלע התואמת היה פחות משלושה מטרים… עמוד השדרה החשוף הוא כל מה שנותר לעין מטונות רבות של נפח בדמות בשר, שרירים, דם וקרביים שעטפו אותו פעם מסביב. זאת ועוד, כל מה שראיתי מהסנפירים הגדולים היו כמה מפרקים שלא במקומם; ובמקום אונות הזנב הכבדות והנשגבות, אך נטולות עצמות, חלל מוחלט! כמה יהיר ומטופש אפוא, חשבתי, מצִדם של יושבי בית לנסות להבין לאשורו את הלווייתן המופלא, רק בהתבוננות מעמיקה בשלדו המת… לא. רק בעיצומן של הסכנות הממשיות ביותר; רק בטווח מערבולת זנבו המשתולל; רק בלב הים הפתוח, אפשר לרדת לחקרו האמיתי והשלם של הלווייתן במלוא אונו" (מובי דיק, מאנגלית: גרשון גירון, ידיעות ספרים, 2009, עמ' 500–499).

ישמעאל, איש צעיר בשיט בכורה על ציידת לווייתנים, נוכח כי הרדוקציה אינה מצליחה לתפוס את השלם. ה"רעיון", קונספט, אידאה, מודל, הפשטה, או כל מבנה סכמטי אחר ששימושי אולי להכללות, אינו מספר את הסיפור. השלם הוא רגעי חוויה, היטלי המציאות עלינו, שקיומו קודם למהותו. ומהי אותה "מהות לווייתנית"? חוויית זנבו המשתולל.

מדוע התחלתי לחלום על לווייתנים? בקריאה ראשונה של הספר, לפני עשרות שנים, המוני הפרטים היו זכורים לי כעניין מייגע, ואילו כעת הם הפכו לעונג של אפשרויות. יש בספר חופש שרועד בתדר של ריבוי; ריבוי סתמי כמעט ועם זאת משחרר. מיני דגים, מיני יונקים, ציורים ותיעודים שלהם, תיאורי מנהגים, תיאורי חוקים ושלל בני אדם מונחים לפנינו. חירות שנפרשת לממדים שונים – הסופר חופשי בתוך הרומן לכתוב מסות קטנות על לווייתנים, לכתוב פרקים בצורת מחזה הכולל הוראות במה, לכתוב על אהבה, גם גופנית, בין המספר לבין פרא קניבל, להקדיש פרק לאיבר המין של הלווייתן. חירות בממד נוסף היא אותו חוסר מִתאם בין השלד לגוף החיה, אי־תלות בין הפנים לבין החוץ שמאפשרת רווחה משני כיווני המבט. כשמסתכלים עליי אין לדעת את שבתוכי, וכך אני חופשי מהמבט. עכשיו, בבגרותי, אני מתענג על שלל האפשרויות שבספר, כמו קבצן שמתהלך הלוך ושוב ליד כניסה למסעדה.

מול מבחר האפשרויות ניצב אחאב, שבוחר שוב ושוב לפרש את הדברים כסיפור של נקמה, כמסע חד־ממדי של טוב מול רע, כאילו אין בו צד של רווח כספי, של קושי, של משפחות שמחכות בבית, או כל צד אחר. הוא לא מפקפק לרגע בפרשנותו לנבואה שניתנה לו על האופן שבו ימות, ואפילו שמובי דיק לא נדמה קרוב להכנעה, אחאב ממשיך במאבק. איש אחד והיבריס, והספינה כולה טובעת.

זהו ספר, בין השאר, על הפרט שאינו ניתן להכללה. על לווייתן שאין אידיאה שתייצגו או קונספציה שתפרוש אותו, עניין מפוקפק שלא ניתן לתחום בפסקה. שכן כדברי מלוויל: "לפיכך מוטב שלא, מכל מקום לא בכל מקרה, תתייחסו לאמירות המבולבלות על אודות לווייתנים, אף אם מקורם מהימן, שתמצאו בפסקאות אלה, כאל תורת לווייתנים אמיתית" (שם, עמ' 8) – הספר הזה, המונוליטי, מסע של אדם לגורלו הבלתי נמנע (כך פחות או יותר כתוב בוויקיפדיה), הוא גם אנטיתזה לכך.

על מה, אם כן, הספר? מלוויל מתייחס במפורש כמה פעמים אל הספר כאל לווייתן. בפעם אחת הוא מקביל את מסע כתיבת הספר למסע ציד הלווייתן, ובפעם אחרת, לדבריו, "הלווייתן הוא הטקסט המונח לפנינו" (שם, עמ' 501). לפי מלוויל, אם כך, לא ניתן לדעת על מה הספר; אין שלד שיכול לתארו, הרדוקציה אינה אפשרית. רק מקריאה ארוכה בו תדעו, רק בטווח מילותיו המסוכנות תוכלו לרדת לחקרו האמיתי והשלם.

*

במאמר המצורף לגרסה העברית נכתב כי הספר מחויב לשיטה האורגנית, אליבא דדרווין. מהי השיטה האורגנית? זו שיטה עם תבנית־על, כמו חוקי הביולוגיה המושתתים על חוקי הכימיה ומכתיבים מהו תא, מהם התנאים הנדרשים עבור חיים, כיצד מתרבים תאים ואורגניזמים. אך המאפיינים של שיטה זו, פרט לתבניות כגון גנטיקה או אבולוציה, הם הריבוי והאקראיות הנובעים ממוטציות גנטיות, מתהליך יצירת תא המין, ממפגש מקרי בין שני תאי מין ועוד. הביולוג זוכה הנובל ז'אק מונו (Monod) ניסח זאת כך: "…מקור של רעש (אקראיות) וברירה טבעית לבד יכולים לייצר את כל המוזיקה של הביו־ספירה. למעשה ברירה טבעית פועלת על התוצרים האקראיים בסביבה עם תנאים קשיחים". האבולוציה היא מסגרת לייצור דברים מושלמים ללא תוכנית מפורטת.

לפי מחברו, הספר מובי דיק אינו רק לווייתן. בראש אחד הפרקים נכתב עליו: "יש מבצעים שמוטב לערוך באי סדר מוקפד" (שם, עמ' 401), וזהו במדויק תיאורו של מונו: אי הסדר הוא אותם "תוצרים אקראיים", המוטציות הגנטיות ומקורות אחרים של אקראיות. "מוקפד" – אלה התנאים הקשיחים של הסביבה, של חוקי הטבע והברירה הטבעית. הספר כתוב כמערכת אורגנית.

לצידי יושב נוּר, הכלב שלנו. הוא בינוני־גדול, פרוותו העבותה לבנה ומכוסה פה ושם בכתמים שחורים גדולים. רגליו מנומרות, ועל אף שאינו נמנה על הגבוהים דקי הגו, הוא הרץ הכי מהיר בגינה, ואין דבר יפה ואצילי כמותו. הוא נתפס בשטח פרא בהרי בנימין, נכלא לכמה חודשים עד שאימצנו אותו, והינו היצור בעל הביטחון העצמי הרב ביותר שפגשתי (פרט, אולי, לכמה כוכבי לכת). דבר, לבד משואב האבק, אינו מאיים עליו: לא טילים מאיראן, לא איומים לשים אותו בחדר האמבטיה אם ימשיך לנבוח בלילה, ולא כלבים גדולים שמתקרבים אליו במבט מאיים בגינה. הוא פשוט מסתכל עליהם ישירות, בהתעניינות מדודה ותוך כשכוש בזנבו המפואר, והם נסוגים. ניסיון לתאר את זנבו: קצהו הוא מניפה מוֹכִית המתנפנפת בנדיבות כמו דגל ביציע כדורגל, ובעת ריצה היא לפעמים מציירת מעגלים, עצמאית למחצה מרצונו של נור. לקראת המפגש עם גופו הופך הזנב לאַלְיָה עבה ורחבה ועמוקה, ומכסה את כל אחוריו בשחור ובלבן.

לעיתים נור נעמד במרפסת, זוקף את ראשו הארוך ומתענג על הניחוחות, לומד מי עובר למטה, מי מבשל מה והאם התנים כבר הגיעו. לאחרונה הוא נהיה בריון. לפעמים, כשכלב אחר רץ בגינה ומשתולל משמחה, נור אץ אליו כמו דורס ונוהם עליו, והכלב עוצר ומתגלגל בעפר. לא נעים כלפי הכלב וכלפי הבעלים, אני מנסה להיראות כאילו הנני זמין לבקשות ולטענות, אף שאני מת שכולם ישתקו. איני מגזים בדברי תוכחה ("נור, מה נהיית בריון?"), שיקלטו שאיני חושב שזה נורא כל כך, ובכלל איני אחראי לכל פעולות הכלבלב הנ"ל. ובכל זאת, כשזה קורה כמה פעמים, ומתוך אהדה לכלבים האחרים, אנחנו הולכים. נור לא תופס זאת כעונש. אני אוהב את היצור הזה כל כך, הוא אצלנו מִמעט לפני שהטילים נפלו בשכונה, וגם הוא נקשר אלינו. לקראת ערב הוא מנסה לגרום לנו להשתולל איתו, בקפיצות ובכרסום מדומה של הספה, מבלי לגעת בה, תוך כשכוש בזנבו העבות הנהדר ומבט ישר לעיניים שאומר: "ראה מה אני עושה, קום ועצור אותי".

איך זה קרה? כדי לתת תשובה יש לחשוב מהי אהבה, ולכך קוצר היריעה יסתיר, למזלי, את חוסר הידיעה. אבל לתחושתי, עיקרו של עניין הוא שבשבילי נור הוא יצור חי, גרסה אחרת שלי. יצור שקול – בעל מודעות עצמית פחותה, יכולת חישובית אפסית, אבל עם חוש ריח הרבה יותר טוב, ובטח יכולת ריצה. ואי אפשר לסכם אותו. הוא פרוותי, אך נהנה לשכב בשמש בשיא הקיץ. הוא אוהב אנשים, אבל ריח וצלילים של תנים משגעים אותו. אולי השנאה הזו קשורה למפגשים איתם כשחי בטבע לפני שנלכד? מה קרה לו שם, קודם? מאיפה באת, נור? ייתכן שהיה פעם כלב של בדואים, אמר הווטרינר. האם נור הוא מעין מובי דיק? לא, אבל הוא אוצר שנות אבולוציה, וביות, הוא משקף אותי, ואני רוצה להיות כמוהו.

*

מתמטיקה, כדוגמה נגדית, אינה שיטה אורגנית. השלד שלה הוא האקסיומות, אותן הנחות יסוד רזות ונזיריות, ומאלו צומח גופה. משפטי המתמטיקה, אלפי שנות מחקר ומחשבה, הם הסקה לוגית מתוך שלד. כמה אקסיומות בגיאומטריה וכמה אקסיומות בתורת המספרים – אלו מגדירות את העולם המתמטי המופשט והנצחי (לא הגדרה שלמה, לפי משפט אי־השלמות של גֶדֶל תמיד יהיה אזור אפל, שבו קיימים משפטים נכונים שלא ניתן לוודא זאת באשר להם).

אותו עיקרון, של פרישת השלם מתוך השלד, מתקיים גם, בזעיר אנפין, בתוך המתמטיקה. לדוגמה: במשפט המתמטי שמראה כי בהינתן פונקציה אנליטית (אלו הפונקציות הרגילות שאנו מכירים, כמו סינוס, אוy=x2 ) ומידע עליה במעט נקודות שלה, נוכל לצייר את הפונקציה במדויק, בכל נקודותיה. מן השלד המצומצם במתמטיקה ניתן לצייר במדויק את גופו של היצור הזה, של הפונקציה האנליטית.

יכולת חיזוי מדויקת שכזו מציגה את חולשתם של חוקי הביולוגיה, הגנטיקה והאבולוציה, שאין ביכולתם לחזות במדויק את עולם החי, אך גם את עושרם של אלה, עושר שיוצר וריאציה וריבוי. ביבשת אחרת, מאוד דומה לשלנו, התפתחו באופן שנראה שרירותי עגבניות ותפוחי אדמה, ולא חיטה והדרים. ביקום אשר בו המטאור שהכחיד את הדינוזאורים החטיא את כדור הארץ, או כזה שבו היה גשר יבשתי בין אמריקה לאפריקה, היו החיים כיום אחרים מאוד.

לצידי יושב נור, עירוב שרירותי של כלב רועים גדול וסטר אנגלי. לפעמים, בצילה של המחשבה, אני קצת פוחד ממנו. הלוע הענק זרוע הניבים והשיניים, שארית לאותו כלב רועים, מעלה זיכרון נשיכת ילדות של כלב זאב מטורף, שצילקה את רגלי. נור ומובי דיק, קיומם קודם למהותם – עדיף לחוות רגע במחיצתם (מהי "מחיצה"? – מפרידה, אך גם קרובה ומאחדת) מאשר לנסות להגדיר אותם. אני לומד להכיר את נור בלב גינת הכלבים ומחוצה לה. האם נור הוא מובי דיק? לא, אבל בטווח מערבולות זנבו המשתולל הוא הכי קרוב ללווייתן ראשתן שאני מכיר.

.

עומר שבולת הוא בוגר תואר שני בספרות עברית, עוסק בתוכנה והדמיה רפואית, ומורה לספרות בתיכון. 

.

.

>> במדור מיוחד קודם של המוסך: מציינים שמונים שנה ל"תמול שלשום"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן