שקספיר
א. אלון
.
1.
אני אחד מכולנו, כולנו קופים שיושבים בשורה בעשב הנמוך שעל הגבעות, סמוך לים, תחת שמש־בוקר־נעים, ולפעמים יש מישהו פזור מעט, מחוץ לשורה;
כל־אחד, אני, מניח ישבן על שרפרף, לפניו מכונת־כתיבה־רֶמינגטון מחלידה שדף תקוע בה, והוא מקיש בה במרץ;
כך נטווים וכבר כמעט נשלמים כתבי שקספיר החדשים, שכאשר יתפרסמו, יהיו תנ״ך חדש מופלא של עולם חדש מופלא.
.
2.
הסיפור שאני עוסק בהקלדתו מתחיל כך: "אני אחד מכולנו, כולנו קופים שיושבים בשורה בעשב…" ולאן הוא ממשיך עוד נראה, איך יסתיים בטח ידוע למישהו;
אנחנו יושבים בשורות המרוחקות כמה עשרות מטרים זו מזו, ובמרווח מטרים אחדים זה מזה, כך שאי אפשר להעתיק;
עם זאת ניתן לשער מה כל־אחד, אני, כותב, לפי תנועות, לפי מילים שנפלטות בהפסקות כשמתירים לנו להתאוורר, וכמובן, לפי חוש וניחוש.
.
3.
ככה זה כשעולם שלם נכתב, ונכתב, ונכתב מחדש, ומה שנכתב הוא החוקים שלפיהם הוא פועל, המותר והאסור, התפוח, הנחש והחרב המתהפכת;
משל שבו חווה ואדם, בשיטוטיהם באזורי־גבול ערפיליים, משייטים בלי משים בָּאָסוּר, זהו אופק האירועים, ועליהם לחזור הביתה בשלום;
מובן שהגיבור והגיבורה גוברים על השדים־שמעבר־לגבול או נכנעים להם במקרה של טרגדיה, שהוא המקרה שלנו, אנו הנכנעים לחיים, המכורים למיתה.
.
4.
שורה ארוכה־ארוכה של קופים, ואני ביניהם. כולנו יודעים, ובכל זאת כמהים להקליד את הסיפור, לצייר בצבעי שמן, או סתם כך, להמחיזו באופרה של מעשי יום־יום;
ראשית, אני פותח וכותב: "שורה ארוכה־ארוכה של קופים, ואני ביניהם…" ותוהה: מי קבע שהגיבור הוא קוף, ושהכתוב הוא משל? מהו החוק שלפיו נכתבים החוקים?
אולי רק נדמה לו כך, לכותב, או לקורא? אולי הכותב הוא ענן, ואילו האני – הגיבור המדומיין – איני אלא סימני דיו על דף?
.
5.
בעודי חולם בהקיץ, נשמע לפתע רחש, קרב והולך: המשגיח עובר ושוט בידו, צריך להיזהר! המשל לא אמור לחצות את הגבול;
פרסות בוטשות ועוצרות בדיוק לידי, אכן מזל רע, אני נזכר בסריקה המכנית המדויקת של הַאקְסְלִי, ובשוט, ומכפיל את קצב ההקשה;
זווית העין קולטת רגל סוס שעירה, פיסת בטן נוטפת זיעה, חגורת אוכף מתוחה, קצה מגף מצוחצח.
.
6.
איני מעז לשאת עיניים, רק לא לראות את הגולגלת החשופה בברדס החום;
אני מרכין ראש, כמעט טומן אותו בצוואר, ומתמקד בסימנים המפותלים המשונים שעל מקשֵׁי הרמינגטון;
להתרכז, עכשיו להתרכז: לא ימינה מדי, לא שמאלה מדי, לא למעלה מדי, לא למטה מדי, והמכונה החלודה כמעט מתפרקת.
.
7.
שריקה באוויר, צליפה;
מזל! לא חזקה מדי הפעם, אני מודה לשד ולאל;
רקיעה, דהרה, והינה הוא ממשיך הלאה, אפשר להירגע.
.
8.
השורה מתיישרת, השמש נעים ומנמיך מעט, וכמעט נדמה שיש ריח קלוש של תקווה באוויר, ששארית היום תחלוף בשקט אל הים;
החוקים נכתבים, נכתבים, הכול משל, רק משל, וכתבי שקספיר החדשים מתגלים לקראת סיומם כבגדי המלך החדשים;
נקישות מקלדת, כצרצרים בעשב הרך, שרות את האַרְיָה האחרונה.
.
א. אלון הוא שם עט. הכותב חי רוב חייו במזרח אסיה.
.
>>>במדור קצרים בגיליון קודם של המוסך: סיפור קצר מאת עידו ראשוני
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
