"אני הולך ומריח את הרוח מריחה אותי": עיון ב"נֵצִי" מאת איתי איל
מזל קאופמן
.
גיבור אחד, למען האמת אנטי־גיבור אחד, נֵצִי שמו, שבעיקר חושב ומהרהר ולא עושה הרבה, מצליח להחזיק רומן ביכורים עב כרס (אפיק – התחנה, 2025), ועוד גיבורה יש בו והיא המוזיקה. ניתן לומר שזהו ספר שמנגן את עצמו, ספר שבו חשתי עד כמה אכן "הנפש היא דבר רוטט […] היא לא מרפה מרטט ומרתת" (עמ' 480), ספר שהזמין אותי לשהייה, להשתהות, להשהייה ולפעמים להליכה לאיבוד בין דפיו. רומן שהוא כולו זרימה, נדידה והליכה, תנועה שהציר הסמוי שלה הוא געגוע לרוזמרי, אהובת ליבו של הגיבור. זהו ספר שמטיל ספק ביציב ובמובנה, ספר של פגישות ופרידות, התחלה שהיא סיום וסיום שהוא התחלה:
"רק פעם אחת הרגשתי בית. זה היה פעם, מזמן, כשהלכתי לאיבוד בארץ החולות. הלכתי, הלכתי, הרחתי ריח של בית והלכתי בעקבותיו. והריח הוביל אותי בסוף לנחל. ושם באותו רגע, היה בית. בית שהיה שם, ליד נחל, וחולות, אני יודע שהוא היה שם, והוא היה שם, אבל הוא נעלם. אחרי רגע הוא נעלם. וזהו. זו הפעם היחידה." (עמ' 476)
הסיפור נודד לסירוגין בין עיר פרובינציאלית אחת, כנראה ראשון לציון, לבין ניו יורק, ומגיע גם, בין במציאות בין בחלום, עד לזוהר הצפוני; הוא נע בין זמנים, בין שנות השישים של המאה העשרים לסופה; הוא הולך ומתפתח במבנה משורג בין ילדות ונעורים לבין שנות השלושים של נצי בניו יורק. שם, בתוך חנות תקליטים קטנה, שלא ברור כמה היא רווחית, מתקיימות שיחות בינו לבין בחור ישראלי שהיגר לניו יורק בשם N העובד בה. אלו שיחות על מוזיקה ועל הקשבה למוזיקה ("אתה מבין, לכל סולם יש מין צבע משלו, שהוא מיוחד רק לו", עמ' 147), על פילוסופיה ועל פסיכולוגיה ועל מה לא, ובשיחות הללו אין זמן וכמעט שאין חלל, יש רק מוזיקה ויש הרהורים שעוברים בין נצי ל־N, שם שכולו אות אחת שהיא גם הנון שבה מתחיל שמו של נֵצִי והגייתה בעברית משמעה לא כלום, דבר המלמד, לדעת נצי, על היותו של N "נשמה קלה בעולם" (עמ' 353), כלומר ישנו. בה בעת משום שמילת השלילה אֵין לא עומדת לבדה ומחייבת נושא או מושא, היא מלמדת שמהותו "היא של דבר שישנו […] שמידת ישותו כל כך חזקה, כל כך לא מוטלת בספק ולמעשה כל כך מובנת מאליה" (עמ' 353). תובנה זו היא מעיקרו של הרומן, היינו תנועה בין יש לאַיִן, בין ארוס לתנטוס, בין תשוקה עזה לגעת בהוויה כפי שהיא, מקולפת מכל מילה והסחת דעת, לבין תשוקת מוות עזה. זו מגולמת במה שנצי מכנה האפס הגדול כביטוי לאַיִן שצידו האחר הוא הכוליות המוחלטת, האין סופית שאליה הוא עורג ושבה הוא מבקש להיטמע ("הכוכבים שבשמיים וכוכבי הים, אנחנו עצמנו, […] כל צורות החיים באשר הן – […] הכול אנרגיית חיים אחת של היקום. זה הטוהר המוחלט, הנצחי. זה אלוהים. זו אהבה", עמ' 172). נצי ו־N שפעמים רבות לא ברור מי משניהם אומר מה ואם הם שניים שנעשים לאחד או שהם אחד ועוד אחד:
"איזה שיר היית מוריד?"
"'היום יום שישי'"
"למה?"
"כי הוא אתה שהוא לא אני. כל היתר הם אתה שהוא אני." (עמ' 176)
זהו רומן המשלב צורות כתיבה מגוונות. הוא נכתב בגוף ראשון, תוך שנשזרים בו שיחות וציטוטים מדבריהן של דמויות משמעותיות מחייו ומעולמו של נצי – אימו, חבריו, מורים ומחנכים, דודו ועוד. מתוך הדיאלוג עימם נפרשׂת לא רק דמותם שלהם, אלא גם מערכת היחסים המורכבת של נצי עמם. דרך נקודת מבטו, הנעה בין אירוניה ביקורתית והומוריסטית לבין מבט אוהב ומתגעגע, נחשף עולמו הפנימי השברירי. יש ברומן פרקים שהם בני שורה אחת והדף הלבן שסביבם מזמין לאיזו שהייה גם כן; ופרק שהוא "רק" אזכור של רשימת יצירות מוסיקליות, האוסף, ש־N בחר עבור נצי ובעצם גם עבור עצמו (וגם עבורנו. הלכתי להקשיב להם); פרקים שהם שיחה אוהבת ונפלאה על מוזיקה; פרק שהוא מבחן אמריקאי על "אבא גוריו" בספרות (נצי מקבל בו מאה אבל הדבר לא ממש מרשים את אימו); פרקים דיאלוגיים ופרקים שהם מונולוג; פרקים שהם פילוסופיה שמתכתבת עם קאנט, שפינוזה והיידגר וסארטר, ועם "זיכרון דברים" של שבתאי ו"ימים טובים" ו"פרקי שיר השירים" של שלום עליכם ושירי ילדים; פרקי חלום שמערבלים זמנים ומקומות ואנשים ואימת מוות מהלכת בהם; ועוד ועוד צורות של כתיבה ניסיונית. כתיבה שמחפשת אחר צורות כתיבה שמבעדן היא חותרת לגעת בדבר עצמו, בממשי. ב"זה" הנצחי.
מכאן משתמע אי־האמון של המחבר המובלע במילים כמסמנות את הממשות; שוב ושוב מובע הפער בין מסמן למסומן, בין חוויה למילה, שוב ושוב מחפש המספר סדק במילים בניסיון לערער את יציבותן, לחדור מבעדן ואפילו למחוק אותן כדי לגעת בממשות, שהיא מטבעה אינה ניתנת לניסוח, פרגמנטרית ודינמית, נעדרת מבנה ונעדרת מערכת שפתית:
"העולם הבוגר מהלל את יכולת התמלול, את היכולת להוציא מילים החוצה, בצורה חלקה, כאילו לוחצים על כפתור בלתי נראה ואוטומטית עוברות להן התחושות והמחשבות, החרדות והתשוקות, מועברים הפחדים והרצונות וכל האנרגיות הבראשיתיות, מתהומות הנפש, ממעמקי הלא נודע. כך התרבות רוצה את זה, היא לא רוצה טבע, שבור, מופרע, מסורבל, מקוטע, כשלעצמו. הוא רוצה שהכול יזרום חלק. היא רוצה את זה לא כמו נחל, היא רוצה את זה כמו מפה של נחל." (עמ' 142)
אלא שבאופן פרדוקסלי גם את המחשבות הללו יש לבטא במילים, ביטוי לסתירה הזו אפשר למצוא בילד נצי, שבמשחק ויניקוטי, הנע במרחב ביניים בין מציאות לדמיון, מזהה נהרות גדולים בתקרת חדרו, כלומר מצייר מפות של נהרות ומדמיין אותם כאמיתיים. אם המפה היא שפה של נחל, נצי רוצה את הנחל ויוצר אותו…
השם נצי – נצח־ישראל בן־ישראל – הוא שם של ילד שכל הגורל היהודי מקופל בו, והוא מסרב לתפארת הזו. לא פלא שהמורה להיסטוריה מסלק אותו מיד מכל שיעוריו כשהוא שואל בתום לב מדוע, אם כל כך רע כאן, לא לרדת מהארץ. נֵצִי, איש־ילד שמבקש להיות בחולות, בנחל וברוח, שירצה ללכת ולהיות במקום שהלב רוצה, שרוצה את רוזמרי אהובתו וגם ייסע אחריה ברכבת טרנס־אטלנטית (בחלום?) עד הזוהר הצפוני, ילד־איש שחי עם שם שהוא ראשי תיבות שאותן מחק, כלומר עשה את שמו שֵׁם לעצמו, שם שהוא בעצמו הליכה על הקצה, על הסדק, אם להשתמש בלשונו, בינו לבין הנאצי (כך קוראים לו בריוני הכיתה), הניצי והכוחני והמנצח. "רציתי שינצח", הוא אומר על חדגה, חברו שכינויו בא לו משום שהוא חד גבה, שאיתו הוא משחק בדוקים, "אבל לא פחות מכך, רציתי גם להרגיש הפסד. רציתי להרגיש אם זה באמת כל כך בלתי נסבל. רציתי בהפסד כי רציתי לא להפסיד את עצמי" (עמ' 178); נצי של הצלילים שמפוזרים בחלל כמו "אניצי בד, כמו גרגרוני אבק תמידיים ומסביבם, משהו, איש לא יודע מה, משהו שמחכה…" (עמ' 427).
אבל השם היומרני מגדל את נצי להיות אינדיבידואל, רגיש וסרבן לכל מה שמנופח, שקרי, מתחזה, מזויף, פומפוזי; ילד־איש שמתאהב באנשים של אמת ופשטות כמו גרשון, המורה לחקלאות ("גרשון פשוט עמד שם, והוא שקט, טוב, בטוח. כל כולו רק טוב, לכל מה שבתוכו ולכל מה שמחוץ לו", עמ' 64); או אבא־סבא וברוריה אשתו שהם עבורו גם בית, תחליף לאב שנטש ואם גיורת שמדחיקה כל רגש כדי לחנך את בנה לשרוד בעולם קשוח, אם שיחסיה עם בנה מורכבים אבל הסרגליות והיושרה והישירות והעבודה־עבודה־עבודה שלה נוטעים בו ביטחון ויציבות; ו־N, ורוזמרי שבקריאה חוזרת מתברר שהיא נוכחת כבר מן ההתחלה; ילד־איש שמסיר מעליו את כל הכובד היהודי־הציוני שהוטל עליו ועונה רק לשם נצי, שם של געגוע לנצחי, לאין סופי, לגן העדן האבוד, שהוא ההוויה, האפס הגדול שבו הכול מתמזג וה"אני" מבקש, כאמור, להיטמע בו.
הפוליפוניות של הרומן יוצרת הוויה תוססת, דינמית וחיה. זהו רומן שמדבר בעברית ובאנגלית (ללא תרגום); נשמע בו את קול המוזיקה והשירה בפי ילדים כי "ילדים הם מוזיקה. […] הם בעצמם המוזיקה", עמ' 172); עולים בו גם קולות נוזפים־דעתניים־מתנשאים של מורים ומורות, קולות של כל מיני אימהות וכל מיני אבות וכל מיני ילדים. ושפת האם, שפה קצרה לקונית, ישירה; ושפת העבודה הנצלנית, ושפת הכוח של גיורא וחבורת הילדים, שפה ערלת־לב, אלימה ודורסנית, התובעת נרמול ומחריגה את כל מי שאינו נכנס לסדר החברתי המאפיין את ישראל בשנות השישים והשבעים שלה, ושפת המבחנים ותחרויות המוזיקה שמארגנת המורָה לפסנתר הנכפות על חברו מוסי (שמו בא לו מתוך הקושי לומר את שמו של המלחין מוסורגסקי), שגם היא שפה של כוח; מאידך אפשר לשמוע גם שפות מנחמות שיש בהן רוך אימהי כזו שמקופלת בעוגיות שאופה ברוריה עבור הילד נצי, או בדיבורו של המורה גרשון, ושפת המתמטיקה ועוד ועוד. ריבוי הקולות בעמודיו האחרונים של הרומן הולך ונעשה אינטנסיבי עד שהופך למערבולת שהכול כמו מתכנס אל תוכה. זוהי תנועה קרנבלית סוערת ופרועה שיש בה מעין להיטות עולצת ואימה מרדפת המתחוללת בתודעתו של הגיבור המצוי במעין הזיה אקסטטית – זמן חלום מתערבל בזמן מציאות, הווה בעבר דחוס, ציטוטי דברים שנאמרו לנצי בילדותו ובחייו הבוגרים מתערבלים בציטוטים מתוך יצירות מוזיקליות, שיחות מדומיינות עם רוזמרי ("היזהרי. בבקשה, היזהרי, רוזמרי. היזהר, נצי", עמ' 484), ציטוטים ממשחקי ילדים המקבלים משמעויות גורליות ("אבן, נייר ומספריים, המנצח בין השניים[…]", עמ' 487), קריאות אלימות שנצי חווה בילדותו וכבחוויה פוסט־טראומטית הן קמות לתחייה, מהדהדות בריונות נאצית, מגולמות במכשיר בַּרְקוֹד המשמיע את צפצופיו המונוטוניים האלימים, קריאות לעזרה, שאלות, תשובות, צעקות; סימני פיסוק, סימני שאלה וסימני קריאה מרובים, שלוש נקודות, משפטים בבולד מתחלפים באות רגילה וכו', כעדות לסערת הנפש. ואז, בשוך הסערה, כלאחר קתרזיס, אנו מגיעים אל שורות הסיום של הרומן, שהן גם שורות הפתיחה שלו: "באחד מימי הקיץ הצורבים, ימים של קיץ משתהה […] כמעט כולם שהו שם באותה השעה, במאמצים קטנים אחרונים להתקין את הסוכה בזמן – באחד מאותם ימי אוקטובר שרוצים להיאחז בָּאוגוסט שלהם" (עמ' 493). שכנים, נשים וילדים וביניהם גם נצי, מתקינים סוכה. נחמת הרגעים הקטנים הללו היא האור העולה ובוקע מן הרומן הזה העשוי שברים רבים.
.
ד"ר מזל קאופמן היא מורה, מרצה וחוקרת ספרות. מאמריה התפרסמו בבמות שונות ובכלל זה במוסך. ערכה עם חיים דעואל לוסקי את הספר "מִלת צלמו בראש בלב: עיונים בשירתו ובאמנותו של עזריאל קאופמן" (כרמל 2020). מסה פרי עטה ראתה אור בגיליון ינואר 2024 של המוסך.
.
איתי איל, נצי, התחנה, 2025
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: עינת יקיר על "הסטודנט – חדר עבודה" מאת מיכל בן נפתלי ואורית פוטשניק על "מקום שמור" מאת יעל ואן דר אודן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
