לפני מספר שנים סיפרנו על פרסומו של הספר "נפלאות המהר"ל" מלפני 110 שנים. הספר הועתק מכתב יד לא מוכר שהתגלה בספרייה המלכותית בעיר מץ. הספר חושף את סיפורם של הגולם מפראג ושל יוצרו המהר"ל, אי שם במאה ה16. הספר הפך ללהיט בעולם היהודי, תורגם לשפות רבות ועבר עיבודים רבים. הבעיה היחידה: כל קשר בין הספר למציאות מקרי בהחלט.
ומתברר, שזה לא היה הספר המפוקפק היחיד שחיבר הרב יהודה יודל רוזנברג (1935-1860).
כתב יד נוסף שהתגלה באותה ספרייה מלכותית הוא ספרו של הרב מנוח הנדל בשם "כלי המקדש". הרב מנוח נולד בצפון אוקראינה של היום וכיהן ברבנות באוקראינה, צ'כיה ואוסטריה במאה ה-16. הוא היה מחבר פורה בכל תחומי היהדות ותלמידם של הרמ"א והמהרש"ל. כתב היד הועתק והודפס בפיאטריקוב על ידי הרב רוזנברג ב 1913 בשם "חושן המשפט של הכהן הגדול".
בכתב היד שנתגלה, מתאר הרב מנוח את כלי המקדש ומקום הימצאם של חלקם כיום. בין היתר הוא מתייחס לחושן של הכהן הגדול ומספר סיפור ששמע בעצמו מהמהר"ל מפראג. לדבריו למהר"ל נתגלה בחלום שהחושן נמצא במוזאון רחוב בלמור בלונדון לאחר שארכיאולוגים בריטיים מצאו אותו בקרתגו, לשם הוא הוא הובא מרומא.
בחלומו ראה המהר"ל שלאחרונה האבנים נגנבו מהחושן, ומיד שם המהר"ל את פעמיו לבירת אנגליה. המהר"ל הצליח לאתר את הגנב, קצין בשם ווילסון. ווילסון היה מוכן למכור למהר"ל את האבנים תמורת סכום כסף גדול והמהר"ל הבטיח להשיג את הכסף תוך מספר שבועות. התברר שהגנב הוא ממשפחה יהודית שעזב מזמן את דתו. ווילסון הסביר שבדרכי מרמה הצליח לקנות את אמונו של מנהל המוזאון, הפרופסור אנדריאס, להתיידד עם ביתו, ולבסוף לחדור למוזאון ולהחליף את אבני החושן באבנים מזויפות.
המהר"ל הטיל עליו קללה ההופך את צבע עורו לשחור בכל פעם שנעל את נעליו, בהן החביא את האבנים. בסופו של דבר ווילסון התחרט על מעשיו ובקש את עזרתו של המהר"ל. בעצת המהר"ל הוא החזיר בסוף את האבנים למנהל המוזאון, שסלח לו על הגניבה. בסוף הסיפור ווילסון מתחתן עם ביתו של פרופסור אנדריאס לאחר שהמהר"ל מודיע שבעצם משפחת מנהל המוזאון הם יהודים מאנוסי ספרד. סוף טוב הכל טוב.
אבל.
סיפור שוד אבני החושן, שכאמור התגלה בכתב יד עתיק בספרייה המלכותית של מץ, לא לגמרי מהימן בלשון המעטה.
סגנון הכתיבה ממש לא מתאים לתקופת המהר"ל, אלא מודרני לגמרי. בסיפור מוזכרים מצלמות, טלפונים, עיתונים ודברים נוספים שבוודאי לא היו קיימים בימי המהר"ל. לא היה מוזאון בשם מוזאון רחוב בלמור, ובאותה מידה גם לא ספרייה מלכותית במץ, דבר שמעמיד בספק רב את אמינותם של יתר כתביו של הרב רוזנברג, שלכאורה נתגלו שם. נראה שכל הסיפור הומצא לגמרי, ונכתב על ידי הרב רוזנברג עצמו בתחילת המאה ה-20. נזכיר גם שבזמן התרחשות הסיפור, בשנת 1590 לא היו יהודים בכלל באנגליה, לאחר שגורשו משם ב 1290. את כתב היד המקורי של הרב מנוח אף אחד לא ראה, לא לפני פרסום הספר ולא לאחריו. לא היה ולא נברא.
המסמר האחרון בארונו של סיפור בדוי זה הוא העובדה ששמו של סרן ווילסון, פרופסור אנדריאס ושם המוזאון עצמו מופיעים כולם בסיפר בלשי אודות שוד אבני החושן שפרסם הסופר הבריטי במפורסם ארתור קונן דויל בעיתון The Strand בשנת 1899.
חוקרים טוענים שמדובר בגניבה ספרותית של הרב רוזנברג, שהכיר את הסיפור המקורי של קונן-דויל, שתורגם בין היתר גם לרוסית. הוא בעצם גייר את הסיפור והתעלם מהסתירות הבין-תקופתיות. בדומה לספר "נפלאות המהר"ל" שנמצא גם כן באותו ספרייה מלכותית כביכול, ספר "חושן המשפט של הכהן הגדול" הוא המצאה וזיוף של הרב רוזנברג.
איך אפשר להסביר שרב מוכר, שכיהן בקהילות רבות וחשובות ברחבי העולם, וכתב ספרים רבים בשלל נושאים תורניים, בזבז את זמנו ומעל באמון הציבור בפרסום יצירה ספרותית זולה שהעתיק ממקור אחר?
אם ננסה לדון אותו לכף זכות, ניתן לומר שאת התרמית עשה אולי דווקא יצחק שארפמן שהוזכר בכתבה הקודמת, שסיפק את כתבי היד של ספר נפלאות המהר"ל, והמציא סיפור שלם אודות מציאתם בספרייה הלא קיימת. בתמימותו פרסמם הרב רוזנברג כביכול כעובדות היסטוריות.
אבל ניתן להציע הצעה מעניינת יותר. הרב רוזנברג היה סופר מוכשר שניסה בכל דרך למשוך את קוראיו ולהרשים אותם בסיפור מבוסס ומשכנע. האזכורים על כתב יד עתיק שהתגלה לא שונים הרבה מספרי מתח מודרניים המתחילים בתגלית ארכיאולוגית או חשיפת מסמך סודי מעניין שכמובן לא היה במציאות. זה רק חלק מהסיפור.
הטענה של גניבה ספרותית איננה באמת נכונה. סיפורו של הרב רוזנברג הוא בעצם פריקוול לספר של קונן דויל. נכון שמדובר באותן דמויות (למעט המהר"ל בעצמו) ,אבל סיפורו של הרב רוזנברג מסביר את האירועים שהובילו לסיפורו של הסופר הבריטי ומוסיף להם נפח ועניין. מבלי להיות מומחה ספרותי, לדעתי דווקא הסיפור של הרב רוזנברג מוצלח יותר מזו של קונן-דויל.
בעשורים האחרונים נכתבו סיפורים אודות הדמות הספרותית המוכרת של קונן דויל, שרלוק הולמס, בשנות צעירתו. לא מדובר כמובן בגניבה ספרותית אלא בהעמקה של הדמות האהובה על ידי סופרים חדשים והסבר כיצד הגיע להיות הבלש הספרותי המפורסם בעולם. כך גם עשה הרב רוזנברג והוא עשה את זה בצורה לא רעה בכלל. בספרו "חושן המשפט" הקפיד הרב לצרף גם את סיפורו של קונן דויל. משתמע מדבריו שלא מדובר בסיפור אלא באירוע היסטורי אמיתי שהתרחש במאה ה-16 ולא סיפורת מסוף המאה ה-19.
לרב רוזנברג היה מניע ברור, אם כי מוסתר, בכתיבת הספר שלו. כרב ומחנך הוא חיפש לקרב את הדור החדש והמשכיל של יהודי אירופה אל חיק היהדות. בתור התחלה אפשר היה לספק להם ספרי קריאה מרתקים ברוח היהדות. החזרה בתשובה של ווילסון וחיפוש השורשים היהודיים שלו ושל אנדריאס המביא בסופו של דבר לשיבתם ליהדות ולסוף שמח, מכוון ליהודי זמנו.
עדיין ישנן שאלות סביב כתיבתו ויצירותיו האחרות של הרב רוזנברג, אבל ניתוח כוונותיו הנסתרות הוא משימה להיסטוריונים ומומחים, או אולי לשרלוק הולמס.
