להקשיב למראות: על "האוזן של ג'קומטי" מאת חגי כנען
ענת צור מהלאל
.
כאשר אדם מומחה בתחומו, שאמון על שפה מסוימת, למשל פילוסופיה, פונה אל הספרות, ומחפש בה אחר שפה חדשה, הרי שמדובר במהלך מסקרן. ניתן לדמיין את הפעולה מלאת התשוקה, ואולי גם החשש, של הסרת ההגנות על מנת לנוע לראשונה במרחב הספרותי, לנסות להימנע ממלכודות הידע והניסיון, להניח מילה אחרי מילה על דף, ולספר סיפור. כזה הוא הספר האוזן של ג'קומטי מאת חגי כנען.
ההתרשמות המרכזית שהעלתה בי הקריאה בספר קשורה בתנופת התנועה ובעושרה. זהו ספר שלכל אורכו מתקיימת תנועה מסוגים שונים, חושית וחושנית, ספוגה במבטים ובצלילים, בעיניים ובאוזניים. בפתחו נפגוש את מרתה, גיבורת הספר, ישובה ברכבת בדרכה מפריז לבאזל, לשם היא נוסעת ללא תכנון מוקדם. היא הגיעה לפריז מוושינגטון כמה ימים קודם לכן, ומשם תמשיך לתל אביב, ולבסוף תשים פעמיה לבריטניה, מבטיחה לשוב לישראל בהקדם. היא נוסעת בעקבות יצירתה של מרט אופנהיים, אמנית עבר הנמצאת במרכז המחקר שעליו היא שוקדת. בכל אחד מהמקומות האלה, ובמפגש עם שפות ועם תרבויות שונות, טמון סוד כלשהו מעברה של מרתה עצמה, פיסת היסטוריה עלומה, שאותה היא ספק מחפשת ספק מפנה ממנה את מבטה. התנועה אינה מתרחשת רק בין מקומות אלא גם בין זמנים, ההווה מתחלף בהפצעות מרובות של העבר הקרוב והרחוק, ונוצר מארג אינסופי של היזכרויות מסוגים ומהקשרים שונים. דמויות רבות פורצות ופוגשות במרתה, דמויות בשר ודם וגם רוחות רפאים מהעבר, מעוררות עקבות זיכרון, פרגמנטים שמרתה אינה מצליחה ואולי גם אינה רוצה לחבר ביניהם, "מרתה מסתובבת בעולם ויש בה חור גדול שמפעיל אותה" (עמ' 47), "אותו בור שאינו מתמלא מחוליתו" (עמ' 124).
התנועה העשירה הזו מאופיינת בדפוס של רצף וקטיעה: שיחה שנקטעת ברעש מבהיל, נסיעת רכבת שנקטעת בתאונה ובפינוי הקרונות, פגישה שנקטעת על ידי מעשה אהבה או מעשה אהבה שנקטע עקב פגישה. בורות בדרך, הבזקי זיכרון, מחשבות טורדניות, הבזקי קולות ותמונות, כל אלה קוטעים או עשויים לקטוע את הרצף הצפוי והבטוח. הקריאה בספר כמו מבקשת להחזיק את השבירות האלה ברצף כהדהוד של הבלתי צפוי, הלא־מודע, השביר, המאיים, הפראי, הקדום. כאשר מרתה מחפשת במחקרה אחר סודות מעברה של מרט אופנהיים, או אחר סודות מעברה שלה, שוב ושוב מתברר כי תחושת האניגמטיות והמסתורין נותרת בעינה. מעגלי הכאב, התעלומה, התשוקה וההיעדר ממשיכים בתנועתם.
אני מבקשת לשים במרכז דבריי את מוטיב הרצף, הקטיעה והמסתורין ולחשוב על משמעויותיו בהקשר להיזכרות ולהטבעת זיכרון. החייאת הזיכרון אינה פועלת בנתיב ידוע של חיפוש, חשיבה ופרשנות. פרויד טוען כי לא ניתן להסביר חלום באמצעות חשיבה קוהרנטית וסיבתית. עלינו להתמסר אליו בדרכים העקלקלות, הלא ידועות, האפלות שהוא מתווה, המראות, הצלילים והתחושות, ולוותר על החיפוש אחר סדר וצורה, ובמילים אחרות, לתת לדימויים להשמיע את קולם בעוד אנו מנסים להקשיב למראות.
יכולתנו לתקשר את עולמנו הפנימי כרוכה בחיבור בין קיום הדברים כשלעצמם לבין השפה המדברת אותם, או במושגיו של פרויד, בין ייצוג הדבר לייצוג המילה. מנקודת מבטו של פרויד החוט שבין ייצוג הדבר לייצוג המילה מקשר את ההיבט הוויזואלי של הדברים ואת ההיבט הצלילי של ייצוג המילה. כך, מראות האובייקטים הפנימיים והחיצוניים שלנו מיתרגמים למילים באמצעות צלילי השפה. אנו חווים ומתקשרים את העולם באמצעות יצירת חיבורים בין תמונות למילים, ובין ראייה להקשבה. החיבורים המתפתחים בין ייצוגי הדבר לייצוגי המילה מאפשרים את השבת המודחק ואת ההיזכרות, שכן היזכרות במהותה היא העלאת עקבות זיכרון לא־מודעות אל המודעות. החלימה וההתעוררות הם המרחבים הנפשיים העיקריים להתרחשות תהליכים אלה. החלומות מדברים אלינו מתוך דמדומי הלא־מודע בשפת הדימויים והתמונות, ועם ההתעוררות אנו מנסים להקשיב לדימויי החלום, לתרגם אותם אל צלילי השפה, לאחוז בעושר החוויה החושית והרגשית. תהליך התרגום הזה הוא התהליך המאפשר השבת עקבות זיכרון לא־מודעים אל המודע אך הוא גם מגלם בתוכו תמיד את האובדן של חוויית החלימה עצמה הדוברת בשפה הפרטית, הקדומה והבלתי ניתנת לתרגום.
ולטר בנימין מוסיף לנו עוד היבט חשוב לתופעת ההיזכרות והוא הפצעתה כהרף עין. הזיכרון מבליח מתוך הרצף החוויתי השגור, פורע ושובר אותו. הוא מזמן חוויה חיה ועשירה, אך גם מפתיעה ובת חלוף. עצם ההפרעה לרצף המרחב והזמן מגלמת את חותם הלא־מודע ומאפשרת לעבר להפציע. ההפרעות, השיבושים ורגעי השבר שדימויי החלום מייצרים, מספקים הזדמנות להיחלץ לרגע ממעגלי המוכר והשגור החוזרים והנשנים. מנקודת מבטו של פרויד וכן מנקודת מבטו של בנימין, השינוי מתרחש דווקא באמצעות הפניית הקשב אל האזוטרי והמוזר המפלס את דרכו בכל פעם מחדש מבעד לשגור ולמובן מאליו. כך, עבור מרתה, הדהודי העבר מפציעים שוב ושוב אל ההווה כעקבות זיכרון, שהן מערערות ובה בעת ספוגות משמעויות נסתרות. מולדת אבודה נמצאת לרגע בתל אביב, דמות אב אבודה נמצאת לרגעים בדמויות אחרות, מכתב מאוחר שלה לאב המת נכתב במקל על האדמה ויימחה ממנה ברגע הבא, קול פנימי אבוד נמצא לרגע ביצירתה ובדמותה של אמנית מהמאה הקודמת.
האחיזה בדימוי היא במובן זה מפתח חשוב להיזכרות. הדימוי מדבר בשפת התמונות, שפת הלא־מודע. עם זאת, לדימוי יש מקום ממשי בעולם והוא מגולם כזיכרון, כחפץ יקר או כיצירת אמנות. האובייקט הממשי יהיה תמיד בעל אופי דחוס כמו בחלום ומחזיק משמעויות מעובות מרמות המודעות השונות. כאשר מפציע בנו זיכרון מסוים ברגע מסוים, כפי שקורה למרתה פעמים רבות בספר, לא נוכל לדעת אם מדובר בהרהורי לב, בזיכרון ממשי, בזיכרון ממסך או בהלוצינציה. ההיזכרות, כמו פירוש החלום, כרוכה מעצם טבעה באובדן שכן גם היא כרוכה בתרגום משפת הלא־מודע אל שפות מודעות יותר.
ארצה כעת לנוע בין כמה מופעים של מחשבת הדימוי המוצעת בספר ולחשוב באמצעותם על הקשר שלה להטבעת זיכרון. "האוזן של ג'קומטי" היא יצירה ממשית, סדרת פסלי ברונזה שאותה ניתן לחפש, ואפילו לרכוש. לצד זאת, האוזן מופיעה בספר כיצירה ספרותית הנושאת הקשרים ומשמעויות חדשות. השימוש בדימוי שיש לו נוכחות בעולם ועם זאת מפציע כיצירה חדשה בספר מייצר דיאלקטיקה מרתקת של מוכר וזר, ומתגלה בהדרגה כמעין קמע מסתורי עבור מרתה, מפתח לפענוח סודות מעברה.
האוזן נוצרה על ידי מרט אופנהיים, מושא המחקר של מרתה, אמנית שהופיעה לראשונה בחוגי האמנות הסוריאליסטית בפריז בשנות העשרים של המאה הקודמת, אך לאחר שנים אחדות נעלמה מהעין הציבורית, ושבה כעבור כמה עשורים כאמנית בעלת שפה בשלה, "יוצרת דימויים" כפי שהיא מעידה על עצמה (עמ' 204). בהופעתה המאוחרת, אופנהיים בוחרת דווקא יצירה מוקדמת שלה בשם "האוזן של ג'קומטי" והופכת אותה ליציקות הברונזה המוכרות. העבודה נוצרה בהשראת אוזנו היפה של האמן אלברטו ג'קומטי שמרט התאהבה בו אהבה נכזבת בצעירותה בפריז. מרתה רואה באוזן יצירה שמעבירה מסר מאוחר של אופנהיים אל ג'קומטי ואל חוג האמנים שסבבו אותו ואותה באותן שנים, אמנים שהשפיעו על אופנהיים אך גם עשו בה שימוש.
נוכל לדמיין את סערת הרגשות שבה הייתה מרט הצעירה נתונה בשנות העשרים בפריז. אמנית מוכשרת ושאפתנית מגיעה לפריז להגשים את חלומותיה ומוצאת עצמה בודדה, מוחלשת ומנוצלת. או כפי שמעידה מרתה, אופנהיים, "היא זרה באופן כפול: גם לא שייכת למקום וגם אין לה באמת מעמד של אמנית" (עמ' 203). האוזן של ג'קומטי מוצגת אפוא כדימוי לכמיהתה של מרט הצעירה לאוזן כרויה שתקשיב באמת. ייתכן שהיא הבינה כבר בצעירותה כי רק באמצעות אותה הקשבה עמוקה היא תוכל למצוא את קולה שלה, הקשבה המגולמת במטבע הלשון היפה החוזר בספר כמה וכמה פעמים, "כולי אוזן". מעגלי הכמיהה להקשבה מתרחבים דרך השיבה של אופנהיים בבגרותה אל יצירת האוזן המוקדמת ופיתוחה ליצירה בוגרת יותר, בוטחת יותר, המספרת דבר מה מסיפור ההתפתחות האישי של אופנהיים, הפעם אופנהיים הבוגרת מקשיבה לעצמה הצעירה. מרתה מתחקה אחר אותו מהלך אומנותי התפתחותי של אופנהיים ומבקשת באמצעותו למצוא את קולה שלה עצמה, עימו תוכל גם מרתה להנכיח את סיפורה האישי.
במהלך הספר מגלה מרתה כי בכמה יציקות ברונזה נדירות של האוזן הוטמע קמע, ושאחת מהן אף ניתנה לאביו של אספן אמנות שמקבל תפקיד משמעותי בעלילה. הוא מספר למרתה כי בילדותו, נהג אביו לקרב את האוזן אל אוזנו של הילד, "מנענע אותה ככה במהירות, כדי להוכיח לי שיש משהו בתוך הפסלון. הייתי עוצם עין, מקשיב, ומהפסלון היה עולה ובוקע קול דק שבדקים" (עמ' 163). כך, בהיפוך נפלא, האוזן אינה רק מאזינה אלא גם מבקשת שנקשיב לה, אל האוזן הצופנת בחובה קמע הנושא הבטחה של ילד ואביו אל העתיד לבוא.
לצד האוזן, מתמקמת במקום מרכזי בספר גם העין, צלילים ומבטים מלווים את הספר לכל אורכו. גם מתוך כך עלה בי הרעיון של הקשבה למראות. אדגים רעיון זה באמצעות סיפור המופיע בספר כמעין חלום או חיזיון. בעוד מרתה ברכבת בדרכה לבאזל, היא פוגשת באופן מפתיע מכר ותיק העונה לשם אלול, חבר של בן זוגה לשעבר מיכאל. מיכאל נפרד ממרתה ברגע נורא אחד, באבחת סכין, והותיר אותה שבורה. אלול מספר שם למרתה שגם ממנו מיכאל התנתק דווקא כשהוא היה זקוק לעזרתו בקבלת קידום באוניברסיטה. לאחר שמרתה חושפת את כאבה על הפרידה חסרת הפשר, אלול מספר לה סיפור על אודות מיכאל. מדובר בזיכרון שבו מיכאל ואלול מטיילים בים בלילה. חבורת צעירים סביב מדורה תופסת את עינם, כאשר ברגע מסוים הם רואים בחורה ובחור עוזבים את הקבוצה נכנסים ביחד למים החשוכים ונצמדים זו לזה, "הסתכלנו בהם מהופנטים כמו בסרט. רק שמנקודת הקצה שבה עמדנו, לא היו להם שמות וגם לא תווי פנים, ואפילו גוונים של צבע לא ניכרו בם. שתי דמויות באפילה ותו לא. אבל, באופן מוזר, זה לא שינה כלום, כי הדופק שלהם הדהד בכל מקום … עמדנו על שובר הגלים, רוח לא חזקה, מביטים בהתחוללות הזו של תנועת הגופים הלא מזוהים: חיים. אני מביט ומיכאל מביט. חוף, ים, אנשים קשורים יחד בתשוקה והכל עטוף בחשיכה. הרגשתי שזכות נפלה בחלקנו לעמוד שם יחד, חשופים למשהו כמו 'נשמת העולם' – לא הייתה לי מילה טובה יותר – והיה לי ברור ששנינו, בלי מילים. מתרגשים מהחוויה הזאת" (עמ' 111–112).
חוויה חובקת כל זו שחווה אלול ושחשב שחלק אותה עם מיכאל, מתגלה דווקא כחוויה של זרות וניכור. עד מהרה התברר כי בעוד אלול נפעם מאותה חוויה חזקה, מיכאל ראה בו "אלגוריה מושלמת" לחיים "חסרי כיוון" של "ההולכים בחושך". אלול מספר על כך למרתה ואומר, "את מבינה, הייתי משוכנע שאנחנו שותפים לפלא, והוא לכאורה הסכים עם דבריי, אבל למעשה הרגיש הפוך לגמרי ממני. אני זוכר שתגובתו הפתיעה אותי. הייתה בה התנשאות ואף בוז כלפי האנשים שפשוט חיים. לא אמרתי אז כלום" (עמ' 113).
מיכאל מביט אפוא במראות אך ממהר למצוא בהם סמלים, אלגוריה לחיים מבוזבזים, ובכך יוצר ניכור חד בינו לבין המראות, כפי שייצור בהמשך ניכור חד בינו לבין הקרובים לו. אלול לעומת זאת נותר צמוד לדימויים כהווייתם, מקשיב הקשבה אינטימית ועמוקה למראות עצמם. מתוך הקשבה זו, הוא מוסיף רק שתי מילים, נשמת העולם, המגלמות מבחינתו דבר מה מהאניגמטיות הקסומה שנגלתה בפניו. הרגע הזה ממשי וחי עבור אלול הרבה יותר מאשר הוא עבור מיכאל. הקולטנים החושיים והרגשיים שלו ערים ולכן הוא חש את החיבור ואת הניכור, את העיניים הנפקחות ואת הזרות המכאיבה והמערערת.
הפרידה הכואבת ממיכאל מתבררת כייצוג מאוחר של הפרידה הכואבת הראשונית בחייה של מרתה, הפרידה בטרם עת מאביה. דמות האב מוצגת בתור המפתח ליחסיה הלא־יציבים של מרתה עם גברים והחיפוש אחר בית. היא העומדת ככל הנראה מאחורי העניין של מרתה במרט אופנהיים ובאוזן של ג'קומטי ומאחורי מסע החיפוש המוצג בספר. דמותו של האב מעוררת בה זיכרונות מרים של נטישה ואכזבה, ובשנים האחרונות לחייו היא אף ניתקה עמו קשר. אחרי "קשיות הלב שהייתה הכרחית עבורה כדי שלא תיפול שוב לבור חסר התחתית שנפער מחדש עם כל ניסיון התקרבות ביניהם" (עמ' 94), בחלקו האחרון של הרומן, מרתה מוצאת עצמה שבה אל מולדתו של אביה, ואל העברית שהיא שפת האב שלה. היא משיבה לעצמה את האב האהוב האבוד שנים רבות אחרי שנפטר, באמצעות הבנות מאוחרות על דמותו וחייו ומפגש מחודש עם תמונת ילדות שלה ושל אביה בישראל בעוד היא כלל לא זכרה שביקרה אי פעם בארץ.
אסיים בזיכרון מוקדם של מרתה שמתעורר בעקבות קריאה במכתב שכתב לה דנקי, חברו הטוב של האב מתקופת המלחמה, לאחר מות האב. עם קריאת המכתב, מתעורר במרתה זיכרון מוקדם מאביה ומטיול שעשו השלושה לגרנד קניון בילדותה, "כמו סל וחבל, המילים של דנקי נושאות ממצאים מפתיעים משכבת חיים שכוסתה לבלי הכר":
היא זוכרת שלקראת הטיול הזה עם דנקי, אבא קנה לה שק שינה עמיד, סינתטי מבחוץ, אבל חלק ורך מבפנים (פלנל?), עם שבילים מצוירים בין גבעות ועצים. היא זוכרת, אולי מדמיינת, את אבא קם מהמדורה ורוכן אליה לנשקה במצח, לילה טוב, והיא עוצמת עיניים, מרגישה את הקרקע ומקשיבה לקולות שני הגברים שהמשיכו לדבר בשפה נינוחה שדיברה אליה בלי שהבינה. (94)
ההיזכרות מאפשרת להשיב או לברוא מחדש את אותו זיכרון קדום, ממשי או מדומיין. היא בוראת את עצמה בזיכרון הזה לא כילדה נטושה ועצובה, אלא עטופה בשק השינה שאבא קנה לה, מתחתיה הקרקע היציבה, ומעליה "שמיים חסרי גבולות" וריבוא כוכבים מנצנצים. העברית חובקת אותה, ומעל לכל – אבא הרוכן אליה ומנשק אותה בברכת לילה טוב. ההיזכרות משיבה לה מתהום הנשייה את אהבתו האבודה של אביה, מחליקה את הקצוות המשוננים של השכחה וההיעדר, מרגיעה עצבים מתוחים מאימת הארעיות ואי הידיעה ומתרגמת מחדש אובדנים והחמצות.
סוד הקיום כפי שמוצג בספר היפה הזה מתגלה בקונסטלציות כוכבים, רגעים מנצנצים בזמן, רחש אינסופי של מראות וצלילים, תנועת החיים עצמה. זו תנועה מפעימה ומערערת, שכן הארעיות חזקה בה מהיציבות והתנועה המתמדת חזקה מהביטחון. ובתוך הריבוי האינסופי הזה המכונה חיים, אנו יכולים בכל זאת לנסות לאחוז ברגע, לצלם אותו בתוכנו כתמונת זיכרון, ולעיתים גם לכתוב אותו. או בניסוחו של ולטר בנימין, "צריך להטות אוזן, במשך הרבה שנים, לכל ציטוט מזדמן, לכל אזכור חולף של ספר" (פרויקט הפסאז'ים: מבחר (כתבים, חלק ג), רסלינג 2019, עמ' 215. תרגום: ניר ורוני רצ'קובסקי).
.
ד"ר ענת צור מהלאל, פסיכולוגית קלינית; עמיתת מחקר במכון בוצריוס, אוניברסיטת חיפה; מתמחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל; מחברת הספרים אנליזה מן העבר האחר (רסלינג 2021) וכן Reading Freud’s Patients (Routledge 2020). רשימה מפרי עטה התפרסמה בגיליון המוסך מיום 22.08.2022.
.
חגי כנען, האוזן של ג'קומטי, תשע נשמות, 2025.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: עינת יקיר על "הסטודנט – חדר עבודה" מאת מיכל בן נפתלי ואורית פוטשניק על "מקום שמור" מאת יעל ואן דר אודן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
