"תלוי באור" לאסתר פלד: על בוז ותשוקה
אלה אלבז
.
בספרה ארוס המר־מתוק (1986; Eros the Bittersweet) אן קרסון מספרת לנו שתשוקה היא פעולה: היא התנועה בין האוהב לאהוב; היא המרחק, הפער שבין הסובייקט לאובייקט. תשוקה נעה במשולשים, אומרת קרסון, לא בין שתי נקודות. מה שמניע את התשוקה הוא הנקודה השלישית של המחסום, המחסור, התסכול. האם אפשר להחיל תאוריה זו על היחס בין הסופר למושא תשוקתו, הכתיבה? הרומן תלוי באור לאסתר פלד סובב סביב התשוקה: תאוות בשרים, כן, אך גם: התשוקה ליופי, הכמיהה למופשט, למוחלט, למטפיזי. נמצאת ברומן גם התשוקה לחופש מן התשוקה, כלומר לשחרור מאותו צורך עיקש, מציק, להיות שלם; החופש מהתשוקה הוא גם החופש מהאחר ומהדרישות שהוא תובע מאיתנו – החופש מהמחויבות האתית שהאחר מטיל עלינו. הרומן זז בין כמה משולשים: בין צייר, בעל גלריה (הגלריסט) ואספנית – המתאווים שהיופי יהיה בחזקתם, בשליטתם; בין הגלריסט והאספנית, שחולקים אהובה אחת: אשתו של הגלריסט היא גם המאהבת של האספנית; ובין הצייר, אשתו זה עשור, שלה הוא מסור, ואהובה מימי התיכון שהציתה בו אש אשר בחר להתרחק ממנה.
משולש אחד נוסף: בין המחברת המובלעת, הצייר ויצירת האמנות. מיהי המחברת המובלעת, תשאלו. בתורת הספרות המחברת המובלעת היא פרסונה שהקוראת מדמיינת כאחראית על הטקסט. הרי מישהו היה צריך לכתוב את הרומן – אבל המישהו הזה לא בהכרח זהה לאסתר פלד האדם, או לאותה הפרסונה שמתגבשת בדעת הקוראת כאשר היא קוראת את לאורה הצח של המציאות (בבל, 2012), חיים בשפה, חיים בתשוקה (רסלינג, 2019) ועוד ספרים רבים שיצאו תחת עטה של אסתר פלד, היא המחברת הממשית. אנחנו יודעים שאותו אדם כתב את כולם, ובהחלט אפשר למצוא קשרים תוכניים וצורניים מובהקים בין כולם. עם זאת, כל טקסט מייצר דמות ייחודית שמושכת בחוטים, שאפשר לחוש לא במישרין דרך המספר או הדמויות, אלא מטון המייחד את הטקסט הספציפי שאנחנו קוראים. ההבדל אינו נעוץ בכך שמדובר בז׳אנרים שונים, אף שברור שקריאה בספר עיון או בסיפורים קצרים מייצרים פרסונה שונה למחבר.
ההבדל נעוץ ביחס שונה כלפי התשוקה: המחברת המובלעת של תלוי באור מייצרת פער הולך וגדל בינה לבין הדמות המרכזית ברומן, הצייר, וזאת בשל תפיסתה את מעשה האמנות, כלומר, איך הרומן מגדיר את היפה והראוי לקריאה והתבוננות. גם בספרי פרוזה אחרים של פלד, כגון פתח גדול מלמטה (בבל, 2017), יש עיסוק בתשוקה, וכמובן ישנו העיסוק של פלד בבודהיזם כתורה שנועצת את מקור הסבל האנושי בתשוקה לעוד ועוד ועוד. אך רק תלוי באור משאיר את הקורא עם התחושה שאין גאולה: התשוקה – גם זו הנמוכה, לבשר, וגם הגבוהה, לנשגב – סופה להשפיל את האדם. התחושה המרחפת מעל הדמויות, דרך מספר כול־יודע המלגלג על הדמויות שלו, היא של בוז: מי שמבקש להיכנס אל העולם, ליצור דבר־מה יפה, ראוי, נחשק, ולהציגו בפומבי, נידון להתבזות.
מאיפה מגיע הבוז? ראשית, מן המרחק בין המספר לדמויות; כלומר, מהשימוש בגוף שלישי. אנחנו צופים בעלילה מבחוץ, מעמדה שיפוטית. אבל כמובן זה לא מספיק – יש מספרים שנכנסים לנפש הדמויות שלהן באמפתיה, חמלה והבנה, שגורמים לנו לחוש שאנחנו בפנים. ואכן, הרגעים היפים ביותר בתלוי באור הם כאשר אנחנו נכנסים לנפשו של הצייר הנאבק בתשוקתו – התשוקה הנזירית, הנשגבת, ללכוד את דמותו של אדם בציור בסטודיו הדל והחשוך, המנותק מן העולם; תשוקתו למלא את המחויבות לאשתו וביתו וילדיו; ותשוקתו הפיזית, אל האספנית. ברגעים אלה הסיפר לא עוזב את תודעתו של הצייר, הנחשפת על כל מאבקה בעליבות נפשו. הצייר מבין שהרצון בתהילה, בסיפוק, בהכרה, מרחיק אותו מהמעמד האצילי של הראוי והיפה.
הבוז בתלוי באור הוא כלפי עצם ההשתוקקות. ככל שהרומן מתפתח ואנחנו רואים את הטרגדיה שממיטה התשוקה על כל אחת מהדמויות, נוצר הרושם שמעצם אנושיותם, אין להם ברירה אלא להיכנע ליצרים מביכים. הצייר, הגלריסט והאספנית כולם משתוקקים אל ״הרישום הקטן״. זהו ציור שהצייר צייר בו תינוק, וכל השלושה מבינים אותו כציור מטפיזי. הצייר מודה: ״הוא לא נראה כמו התינוקת שלו, לא היה בו התום שלה, הוא יכול היה לראות את העיוות שחולל כביכול במראיה של תינוקת בת שלושה ימים״ (עמ' 42) – כלומר, אין זה ציור של הממשי, של התינוקת שהחזיק וגידל, אלא ״הרישום הקטן … היה מסדר אחר, מופשט יותר, ואם הייתה בו טענה הרי שהייתה זו טענה פילוסופית, אולי מטפיזית, ודאי לא נפשית״ (עמ' 43). הציור נעלם בביתו של הגלריסט, והדבר מטריף את דעתו של הצייר, עד לרגע שבו הציור נמכר לחברת ילדות שלו. כך ההצלחה לגעת במופשט נלקחת ממנו ומתורגמת למטבע עובר לסוחר. התשוקה של האספנית גם היא אל המטפיזי – האספנית לא נפגעת כאשר הצייר מבקש לחדול ממפגשיהם לאחר ששכב איתה; היא נפגעת עד עמקי נשמתה כאשר הוא מסרב להמשיך לצייר את הדיוקן שלה, וכך מונע ממנה את הטרנספורמציה אל היופי והמופשט שאליה היא כמהה. כאספנית, כמו הגלריסט, היא רוצה לקנות חזקה על הציור, לא על הצייר האדם. אשתו של הצייר מקנאת בציורים של בעלה – היא מוכנה לשאת את בגידתו הפיזית, אך לא את בגידתו המטפיזית, את תשוקתו אל היופי שעימה אין לה יכולת להתחרות. כך התשוקה היא לא למיניות ולא לפירות של מין, הם הילדים עצמם. התשוקה הקמאית היא למה שאי אפשר לאחוז בו, לציור שנעלם, ליופי המתגלם בגשמי, היא תסכול הרצון, כפי שמציעה קרסון.
נדייק: הרומן לא רק חושף את תשוקת האדם אל היופי, אלא גם עוסק בשאלת המתווך, כלומר בשאלה מי שיכול להעניק לנו את הגישה אל היופי. הצייר חושב לעצמו: ״אז זה כל הסיפור, אלה הם המתווכים, שמתחת לכל ההוד וההדר והחשיבות העצמית והמכובדות הצדקנית מודעים היטב לעליבותו של התפקיד שנטלו על עצמם ומפצים את עצמם במחשבה שהם קובעי דעת קהל״ (עמ' 236). הרהוריו מהדהדים בשיחה שמתקיימת בין מבקרי הגלריה: ״הקנאה, הוי הקנאה, קנאתם של המתווכים שאינם מביאים דבר לעולם … קנאת המתווכים ביכולת ליצור, לברוא״ (עמ׳ 237). ואילו הגלריסט, באפילוג של הרומן שבו ניתנת לו לרגע עמדת מספר, אומר שהמתווך הוא ״רב־ערך, הוא מתווך בין ארץ ושמיים, בלעדיו לא היו שני אלה מזדווגים. … אני מעז פנים לומר שגלריסט הוא מתווך כזה, בין היופי לבין חסרי העיניים, בין עמי האדמה והשמיים״ (עמ' 266). וכך הוא הרומן תלוי באור: הוא לא היופי כשלעצמו, על אף שיכול היה להיות, הוא הייצוג הגשמי של השאיפה אל היופי, הוא מתווך לנו את המאבק האנושי בין הסיפוק לתסכול, אך אינו יכול לאחוז ביופי. זאת משום שבסופו של דבר, כל הדמויות בו נכשלות ולא עומדות במבחן של עצמן: הצייר מושפל בגלריה, האספנית והגלריסט בוגדים בו כאשר עושים יד אחת במכירת "הרישום הקטן"; הצייר לא מצליח לצאת מן הסטודיו הסגפני אל העולם מבלי שיפסיד בתחרות אל מול הממון והקשרים של עולם האמנות המרדדים את היצירה לרמת המוצר; אשתו מתגרשת ממנו משום שהיא מפסידה בתחרות אל מול מושא הציור – היא מבקשת שיחשוק בה כאדם הראוי למבטו – ואת זה הצייר לא יכול לתת לה; הצייר מבקש לחוש תשוקה המנותקת מן המחויבות – הוא נישא לאשתו לאחר שניסתה להתאבד וכך הציל את חייה – אך סופו להיות לא רק בלי אשתו, אלא גם בלי "הרישום הקטן" ובלי תמיכת האספנית; ידיו ריקות. כאשר דחה את העולם וצייר מבלי שיראו את ציוריו, נגע הצייר ביופי. משעה שנכנס אל העולם, הציג את ציוריו, התשוקה ניצתה, והמחיר הוא הפיכת התשוקה לנלעגת.
תלוי באור מותיר גם אותנו בידיים ריקות: הרומן אינו ״יפה״ – האפילוג, למשל, הוא סיום גס לרומן. אחורי הקלעים נחשפים, ולא במרומז: מי שעד כה הבטנו בהם רק מן הצד, מקבל את מעמד המספר ואנחנו קוראים את מחשבותיהם של האספנית, הגלריסט ודמות משנה נוספת. המתווכים הכניעו את הצייר כמו שהכניעו את המספר הכול־יודע.
כוונתי תתבהר אם נשווה את תלוי באור לשני רומנים שעוסקים בעולם האמנות והסערה בנפשו של האמן. הראשון הוא על ארבע של מירנדה ג׳וליי (פן וידיעות ספרים, 2025. מאנגלית: שפרה קורנפלד) והשני הוא איך אדם צריך להיות מאת שילה הטי (כנרת זמורה דביר, 2015. מאנגלית: יעל אכמון). לא איכנס לעומק הרומנים הללו – הם ראויים לסקירה בפני עצמם. המכנה המשותף פה הוא העיקר: אלה שני רומנים שבהם אמנית נאבקת עם שאלת היופי, בצד בגידה באהובים שלה, בבעל או בחברת נפש; בשלושת הרומנים – של ג'וליי, הטי ופלד – הכמיהה ליופי באה על חשבון נאמנות; שלושתם עוסקים בסלידה עצמית – בתחושת העליבות שהאמן חש לנוכח התשוקה ליצור דבר־מה יפה. הסלידה של כל האמנים ברומנים הללו היא מהמחיר שאמנות דורשת: אינסטרומנטליזציה של כל מי שסובב את האמן, שימוש באנשים הקרובים לך כדי ליצור אמנות; או במילים פשוטות, סלידה מהנרקיסיזם המובנה בלהיות אמן. עם זאת, הן ג׳וליי הן הטי מצליחות לגעת בכיעור: הן מציגות השפלה עצמית, ביטול מוחלט של העצמי אל מול האחר כדי להצליח לבנות מחדש את הסובייקט היוצר. שני הרומנים הללו לא מתצפתים מן הצד, כמו היו אומרים לקוראים: ראו, כך נראה המאבק להשגת היופי. הגיבורות של ג׳וליי והטי מוותרות על היקר ביותר, על כבוד עצמי, כי רק מתוך הוויתור אפשר להשתחרר מן המוסכמות הכובלות את היצירה; אנחנו איתן בשוחת הבושה. אם אתה מוכן להיות מכוער וליצור אמנות מכוערת, אתה מבין מהו היופי.
וזה מה שלא נמצא בתלוי באור: גם ברמת הדמויות עצמן וגם ברמת הטקסט, אנחנו לא נוגעים בכיעור או בהשפלה, לפחות לא מבפנים. הדמויות שומרות על עצמן – אף אחת מהדמויות לא עוברת טרנספורמציה פנימית עמוקה – ואנחנו הקוראים מביטים מבחוץ, בשיפוטיות, בהן ובמעלליהן הנלעגים. אין סכנה בתלוי באור. יש פסקנות, ידיעת־כול מרוחקת, אולי אף מתנשאת, כלפי הדמויות ותשוקותיהן. הרושם הסופי הוא גיחוך על הקנאה, המשיכה, הצרכים – על הבינוניות של האדם הנכנע לקטנוניות ולא מעפיל אל הנשגב. ואם נחזור אל השאלה: מה מושך אדם לכתוב? במקרה של תלוי באור, נדמה שהמשיכה נובעת לא מעמדת האמן, המשלים עם השילוב בין הכיעור והיופי המובנה באדם – אלא מעמדת המתווך, שאינו מעז ליצור־לברוא ובכך להסתכן בחשיפה עצמית של הנפש על כל גווניה. זהו רומן המגיש לנו על מגש כסף קר את תוצריו של האחר.
גילוי נאות לסיום: אני מעין גרופית של אסתר פלד. קראתי את רוב הספרים שפרסמה בהתפעמות והתרגשות. הרגשתי שהיא מצליחה לגעת באמת ואף לאפשר לי לגעת בה ביחד איתה. סיפורה, למשל ״כותבת ספרי מוסר״ מתוך לאורה הצח של המציאות הוא סוג הסכנה שדיברתי עליה: היא חושפת את עצמה כיצור נלעג כאשר היא מתבוננת בדמות היומרנית של אישה בשם אסתי המעיזה לכתוב על מיהו אדם טוב בספרה "להרבות טוב בעולם". לא הממד האוטוביוגרפי הוא שחסר בתלוי באור – אלא הסיכון בחשיפה, המחיר שמשלמים כאשר עומדים עירומים בציבור, או מציגים ציור מכוער בגלריה. הצייר שלה, בסופו של דבר, אמנם מאבד את שגרת חייו כפי שהכיר אותם לפני פתיחת התערוכה – אבל לא מאבד את עצמו, לא חושף את מבושיו, האמנות שלו נשארת יפה. הטרגדיה של תלוי באור נחווית כמפח נפש קטן מאוד, חסר חשיבות, נידון מראש, כמו היינו מצקצקים בלשוננו אל מול תשוקתו, גוחנים מעל הצייר כאל ילד שהתאכזב ואומרים לו: למה ציפית? כך, התסכול שנוצר עם סיום הקריאה אינו זה המוליד תשוקה; הוא מוליד אדישות. לא משולש, אם כך, אלא נקודה סופית של ביטול.
.
ד"ר אלה אלבז היא מרצה בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה. היא השלימה את הדוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת סטנפורד וחוקרת את נקודות המפגש בין הספרות העברית והערבית. ספרה Future Perfect עוסק בדמיוּן העתיד בספרות ובאמנות ישראלית ופלסטינית ועתיד לצאת ב־2026. מחקריה התפרסמו בכתבי העת Journal of Arabic Literature, The Journal of Postcolonial Writing ו־Comparative Literature. אפשר לקרוא על תחומי העניין, ההוראה והמחקר שלה באתרה האישי.
.
אסתר פלד, תלוי באור, כתר, 2025
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: עילי תדמור על "צוּלוּל" מאת גולי דולב־השילוני
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
