האזכור הקדום ביותר לראשית השנה האזרחית במקורות היהודיים מצוי במשנה, במסכת עבודה זרה, שם נזכר חג בשם קלנטס. בכתבי היד השונים מופיעים חילופי כתיב מרובים: קלנטס, קלנדס, קלנדיא. הצורה הקרובה ביותר ללטינית היא Kalendae (קלנדס), בדפוסים התקבעה הצורה “קלנדא”.
ההסבר הפשוט הוא לשוני־תרבותי: Kalendae בלטינית פירושו יום ראש החודש. “קלנדיה” הוא היום הראשון בסדר הזמן: ראשון בשנה, ראשון בחודש. מכאן נגזר גם המונח calendar – לוח השנה. הקלנדס שימש כשם גנרי לחגי התחלה, והקלנדס הידוע ביותר הוא זה של תחילת השנה.
מכאן עולה השאלה: מה קורה לאחר המשנה? כיצד היהודים מכנים את היום הזה? האם כ"יום אידם"? והאם בכלל יש לכך התייחסויות? התשובה מורכבת: יש התייחסויות, והן משתנות ממקום למקום ובהתאם להתגבשות הלוח הנוצרי והאזרחי.
ההקשר הפשוט והמעשי ביותר הוא ניהול זמן וחשבונות. יהודים, כמו שכניהם, נדרשו לנהל ספרים בהתאם ללוחות המקובלים בסביבתם. כך אנו מוצאים בגירונה שבספרד, לפני הגירוש, יהודי הכותב:
“אלו הן ההוצאות מזמן גיביתי מתחיל א' ג'ניר (ינואר) תמ"ג עד א' ג'יניר תמ"ד לחשבונם”.
בכתבי יד מאיטליה אנו מוצאים נוסח דומה, למשל:
“כתבתיו פה מנטובה היו' יו' ו' כ"ו ייונארי שי"ב לפ"ק”.
גם פנקסי קהילות מציינים מינויים, גביית מיסים ותקופות כהונה על פי השנה האזרחית. ואם נקפוץ הרחק קדימה בזמן ובמרחב – בפנקס קהילה מאזורי גאורגיה נרשמות לידות “מנובי גוד תרע"א עד נובי גוד תרע"ב”, כמובן בכתב עברי.
בסביבות המאה ה־17, הצורך לדעת את חגי הנוצרים הופך אקוטי. בחיבורים על לוח השנה, ספרי עברונות, מופיעים כללים ברורים: לאחר הפרקים על חישוב השנה והחגים היהודיים, באות הדרכות כיצד לחשב את חגי הנוצרים. הכותבים מודעים היטב לכך שיש הבדל בין ארצות ה“צפון” (רוסיה), המשתמשות בלוח שקדם ללוח הגרגוריאני, לבין ארצות מרכז אירופה, המאמצות את הלוח הגרגוריאני.
סילבסטר
וכאן אנו מגיעים לדמותו של סילבסטר. האפיפיור סילבסטר הראשון מת ב־31 בדצמבר 335, ולתאריך זה נקבעה סעודה לזכרו, אך הוא לא מת ביום האחרון של השנה. אמנם 1 בינואר היה היום הראשון בלוח הרומי והיוליאני, אך לאחר נפילת האימפריה הרומית ועד ימי הביניים המאוחרים, תחילת השנה נדדה בין תאריכים ואזורים. במאה ה־18, למשל, בריטניה עדיין ציינה את תחילת השנה ב־25 במרץ, ובצרפת שלפני המאה ה־16 השנה החלה בפסחא. ואכן, בארצות דוברות אנגלית האפיפיור סילבסטר כלל אינו מזוהה עם חגיגות השנה החדשה. מרבית החוגגים בניו יורק ובלונדון, עד ימינו אנו, לא שמעו עליו מעולם. אך היהודים שמעו גם שמעו.
בכתב יד מן הספרייה הבריטית (The British Library, Add. 27129) שכותרתו "פרטים שונים מענין אומת הנוצרים”, מסופר על האפיפיור סילבסטר הראשון כמי שבא מ“אומת רומי” (המזוהה עם אדום, עשיו המקראי). אותו כומר, “שילווישטרו שמו”, השפיע על הקיסר “אלקונסטאנטינו” (קונסטנטין), ריפא אותו מצרעתו ושכנע אותו באמונת “אותו האיש”. כיום ידוע שמקור האגדה במאה השמינית ואין בה אמת, אך קונסטנטינוס אכן היה זה שהפך את הנצרות לדת לגיטימית – תהליך שבסופו הייתה לדת הרשמית של האימפריה הרומית.
סילבסטר חגם של היהודים
בעיתונות העברית מראשית המאה ה־20 יש לא מעט כתבות על חלקם הבולט של יהודים בחגיגות הסילבסטר. בעיתון "העת" מפברואר 1907 מתפרסם “מכתב מוינה” המתאר את יהודי העיר בלשון נלעגת כמי שחוגגים את הסילבסטר בהפרזה, “שרוב המתענגים המה מבני ישראל”, ושזו שעת כושר “להראות לשונאינו את גודלנו ואת אומץ ליבנו על רצפת היכלי המחול”.
ב־1926 מתאר כתב "הארץ" מווינה את הסילבסטר כ“חגם של היהודים”. הוא מתאר ההמתנה לצלצול השעון במגדל שטפן, שלאחריו “הותרה הרצועה”, ואנשים שלא הכירו זה את זה “מחבקים זה את זה ונופלים זה על צוואר זה מרוב שמחה”. גם החלטת המשטרה לבטל את החגיגות ואת צלצול השעון לא הועילה – מי שהגיעו וציפו לשווא היו… היהודים. בכתבה נוספת מאשים איש הפועל הצעיר את יהודי ורשה בכך שהוצאותיהם על חגיגות סילבסטר עולות על כלל התקציב הדרוש לחינוך היישוב בארץ ישראל.
סילבסטר עושה עליה
עם העליות מגרמניה וממרכז אירופה עלה גם סילבסטר. בשנות ה-30 פובליציסטים גינו מסיבות סילבסטר ביתיות, שבהן השפה השלטת הייתה גרמנית. בשנת 1935 כבר פרסמה עיריית תל אביב הודעה רשמית:
“העירייה רואה חובה לעצמה להזכיר גם השנה לבעלי בתי הקפה והמסעדות ולמקומות שעשועים בעיר על הצורך להימנע מעריכת חגיגות פומביות לכבוד ליל סילבסטר. המנהג הזה, לחוג את ליל סילבסטר בחוגי ציבור יהודי בתוך עיר עברית פוגם בסגנון חיינו הלאומיים ההולך ומתרקם בארץ האבות…”
אלא שהגינוי קיבל תפנית דרמטית והפך לסקנדל בינלאומי. בעיתון "הירדן" הרווזיוניסטי, מיום 2 בינואר 1935, דווח כי “עתון ערבי מסית נגד עיריית תל אביב”. מתברר כי הקריאה של העירייה תורגמה לערבית ופורסמה בעיתון "צאות אל שעב" על ידי בנדק, עורך העיתון שהיה גם ראש עיריית בית לחם. בעקבות זאת נשלח מכתב מחאה של ערביי בית לחם הנוצרים לכל הסגל הדיפלומטי והנציב העליון, במחאה על “הזלזול המכאיב”.
וכך, מראשית הקלנדס שבמשנה ועד לסילבסטר של וינה ותל־אביב, ראש השנה האזרחי לא היה עבור היהודים רק תאריך בלוח, אלא מראה משתנה של יחסי תרבות, זהות וזמן. לעיתים שימש צורך מעשי, לעיתים מוקד של מתח, חיקוי או התנגדות, ולעיתים – הזדמנות לחגיגה. בין הסתייגות הלכתית להיטמעות חברתית, בין הערה בכתב יד לצלצול השעון במגדל שטפן, נרשמת היכולת היהודית העתיקה לחיות בתוך לוח זר מבלי לאבד את הלוח הפנימי. אולי משום כך, גם כיום, ערב השנה האזרחית אינו רק סיום של שנה אחרת, אלא עוד פרק בסיפור היהודי הארוך של חיים על קו התפר שבין זמן שלנו לזמן של אחרים.
