זה יעבור – על המינוריות בפזמוניו של אלתרמן
עוזי קצב
.
ההתאהבות שלי באלתרמן המשורר החלה בכיתה י בשיעורי ספרות שהעבירה מורה חד־פעמית בשם במבי. השיר הראשון שלמדנו הוא השיר הפותח את ספר שיריו הראשון של אלתרמן כוכבים בחוץ. המורה הקריאה את שתי השורות הראשונות של השיר:
עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ
(שירים שמכבר, הקיבוץ המאוחד 1972, עמ' 7)
בניתוח השורות האלה היא התעכבה על שני דברים: היעדרה של נקודת התחלה ("עוד חוזר הניגון") והדרך ש"נפקחת", משל הייתה עפעף. פתאום הבנתי כמה השיר הפשוט לכאורה וכמה שירתו של אלתרמן בכלל טומנת בחובה עולם מלא סתירות, כשמילה עוקבת סותרת את זו שקדמה לה ושהמהלך כולו שומט את הקרקע תחת הניסיון לייצר מאחז יציב של מובן, נרטיב וגוף. אלתרמן נתפס בעיניי אז וגם היום כמשורר של רוחות רפאים, לא במובן של העל־טבעי, אלא במובן זה שהחומריות של הקיום בשירתו נשמטת לחלוטין. אם לשאול מושגים מהשדה הפסיכואנליטי, אפשר לומר ששתי השורות הללו גם ממסגרות את הקול ("הניגון") והמבט ("נפקחת") כאובייקטים המרכזיים שרודפים את שירתו. אפשר לומר שהם מטרטרים לו במוח ומגרים לו את הרשתית ולא נותנים מנוחה. מצד אחד הם מפתים מאוד ומצד שני גורמים לקריסה של כל ניסיון לייצר שגרה ומשמעות וכופים עליו מצב של נוודות תמידית, כמו ההלך שבשיר הפותח או למשל בשיר "שדרות בגשם", שבו "הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר" במעין מפץ קוסמי.
נאמן למנגנון המתהפך של עצמו, כמה עמודים אחר כך, בשיר "תבת הזמרה נפרדת" כבר אפשר לראות שהדרך שאך זה נפקחה בשיר הפותח לפתע כבר נעצמת ושהניגון הופך לדממות.
כִּי הַסּוֹף, אַחִים, הוּא אֵלֶם.
כִּי בָּאוּנִי הַדְּמָמוֹת.
כְּעֵינַיִם מוּל הַהֵלֶךְ
הַדְּרָכִים נֶעֱצָמוֹת.
(עמ' 112)
השיר "עוד חוזר הניגון", שלמדנו אז, בעצם היה הקדמה לקריאה במחזה "פונדק הרוחות", שם עולם הרפאים כבר לובש צורה גותית. הצגת התיאטרון נכשלה בקופות, כי איך אפשר להמחיז רוחות רפאים. אולי ניסים אלוני הצליח בכך יותר. אפשר אגב לראות כמה קנטרנית וקצרת רואי הייתה התלונה של עמיחי (בריאיון שנתן פעם) על כך שעולמו של אלתרמן אוכלס במוטיבים שהיו זרים להוויה הארץ־ישראלית בת הזמן: פונדקים, פונדקאיות, אור, עששית ונר וכדו'. הלוא מובן שאלתרמן השתמש בהם בדיוק מהסיבה הזאת. בסוף השנה התייאשה המורה מהכיתה המופרעת, לימודי אלתרמן שלי נקטעו באיבם ואני נותרתי להתמודד לבד עם שמחת עניים. (שירים שמכבר, 1972)
נראה לי שהקובץ שמחת עניים, על מקצביו הרפטטיביים, מתפקד כמעין לחש השבעה וניסיון נואש, טראגי בהכרח, לצאת מעמדת הנוודות, לבנות בית, למצוא מאחז של ממש בקיום ולרדוף את תחושת חוסר המובן. כך למשל בשיר "ג. הבכי" בשמחת עניים:
בְּלַיְלׇה זֶה שׇמַעְתׅי אֶת בּׅכְיֵךְ בַּכׇּר.
רׇעוׄת וַחֲנוּקוׄת בׇּכׅית.
בְּלַיְלׇה זֶה עׇמַדְתּׅי בַּחַלּוׄן הַקׇּר,
לׅהְיוׄת אׅתׇּךְ מׅבַּעַד לַזְּכוּכׅית.
.
בְּאֵין לׅי עֵד רׇאׅיתׅי עֶלְבּוׄנֵךְ מׇה רׇב
וּזְרוׄעוׄתַיׅךְ כַּמׇּה שׇׁחֲפוּ.
עַל כֵּן צׅלּׅי סׇמַר מׅמֵּךְ בַּמַּאֲרׇב,
וְעַצְמוׄתַיׅךְ אֵלַיׅךְ רׇחֲפוּ.
…
וְאַת יׇדַעַתְּ כּׅי לֵיל וְגׇם לֹא נׇע עׇלֶה
וְרַק נַפְשׅי קוֹשֶבֶת וְחוׄלׇה.
וְרַק עׇלַי בּׅכְיֵךְ כְּמוׄ דוׄרֵס עוׄלֶה
וְרַק אוׄתׅי בׇּחַר לוׄ לְאׇכְלׇה
.
(עמ' 155)
השיר הזה, כמו רבים מהשירים בשמחת עניים, פונה אל דמות אישה, רעיה, בת, ולפעמים שמחת העיניים עצמה. הנמענת היא מה שאפשר לכנות "סמל". אבל סמל למה? לאישה? למצב המדינה שעל הסף? אולי להוויה בכללותה? כיוון שמדובר בסמל ייתכן שכל התשובות נכונות. אולי ברוח "שיחנית" עכשווית יותר, אפשר לומר שאלתרמן פונה לאחרוּּּת עצמה. לאחֵר, שהוא תמיד אישה. זוהי האחרוּת שהיא מצד אחד תובענית, טורפנית, בולענית, רודפנית, ובו בזמן כחושה, אומללה, כמעט גווייה. אבל איך אומרים? מסתדרים עם מה שיש.
בעיקר לטוב, אלתרמן הוא לדעתי אבי השירה העברית החדשה. תנועות עוקבות, סותרות ומתנגדות צמחו מהמפץ הגדול של כישרונו. גם עכשיו, קשה שלא להעריך ולהתפעל מהרפלקסיביות הרדיקלית והמופרעת של שירתו, מההתעקשות הלא מתפשרת שלה על אי־שקיפותה של השפה. הפואטיקה שלו במיטבה מתעקשת בדיוק על זה – המרחק הבלתי ניתן לצמצום בין הדבר למילה. אפשר לומר שזאת לא רק הפואטיקה שלו אלא זו גם הפוליטיקה שלו, ובכך הוא אקטואלי מתמיד.
ועדיין, מבחינות אחרות, ולמרות העומק של שירת אלתרמן בכללותה, ואולי דווקא בגללה, אני מוצא את השירה הזאת פחות ופחות רלוונטית בשנים האחרונות. בעידן שלובש ממדים של נהירה אלימה אחר האובייקט על ריקנותו, צחיחותו, ריקבונו ופני השטח המפתים והמתעתעים שלו, הפאתוס האקזיסטנציאליסטי נראה לי מיושן; ההתעקשות על מעמקי באר, גם אם חרבה, מתקשה להיות רלוונטית. ברקע אפשר לציין גם את השוביניזם הבלתי ניתן להכחשה של שמחת עניים, ובאופן לא בלתי קשור גם איזה נרקיסיזם פאלי שמאפיין חלק מהשירים ושאוזן עכשווית מתקשה לעכל. אם בשיר "שדרות בגשם" כותב אלתרמן "אֲנַחְנוּ עוֹבְרִים בִּשְׁעָרִים וּמַרְאוֹת", אפשר לומר שהכפילות הזו של שער ומראה פינתה מקומה לעולם שעשוי בעיקר ממראות, ולאחרוּת שהופרטה עד כלות.
לעומת זאת, פזמוניו שנכתבו עוד לפני שנולדתי ומתארים דמויות מראשית היישוב שאפילו לא הכרתי בדמיוני, נראים לי רעננים, מפתיעים ונוגעים בחיים באופן בלתי אמצעי לחלוטין בהומור שבהם, במשחקיות הלשונית ובהתחקות אחרי מופעי דיבור שונים. הפוך ממה שזך חשב, שירת אלתרמן היא שירה לירית־הגותית שהשירים בה מתחפשים לעתים קרובות לפזמונים, מתוך עמדה פואטית קיומית פילוסופית כמעט. מנגד, הפזמון האלתרמני משוחרר מעול הסמל והאלגוריה, מתמקם במרחב פתוח שאינו מאפשר התכנסות סובייקטיבית של עמדת קורא–כותב. האחרות המופשטת שמעסיקה את אלתרמן בשירה מפנה את מקומה לעבר אחֵר שהוא בבחינת זולת. זו תנועה מאוד ייחודית לפזמון האלתרמני, שכמעט לא עסוק ב"אני" המחבר, אלא בלכידה של קולות ומבטים, דממות ורעשים, הנטועים בזמן ובמקום ספציפיים במעין תיבת זמרה שלעולם אינה נפרדת.
לאלתרמן פזמונים רבים ויפים. בחרתי להתמקד בכמה מהם, שמייצגים לדעתי את הדי־אן־איי הפזמונאי שלו, ובכוונה השמטתי פזמונים מאז'וריים יותר כדוגמת "לילה לילה" או "על אם הדרך".
מרבית הפזמונים המופיעים ברשימה נכתבו במחצית השנייה של שנות הארבעים, אחרי שכבר הופיעו שלושת ספרי שיריו הקאנוניים, 'כוכבים בחוץ', 'שמחת עניים' ו'שירי מכות מצרים'. (פזמוני אלתרמן התפרסמו בקבצים שונים, אלה המצוטטים להלן הובאו בגירסתם המושרת כפי שמופיעה בשירונט).
*
אתחיל בפזמון "אני מצפת" שמשום מה התקבע בראשי במיוחד בזמן האחרון:
אותי החברות כולן
בלי הרף שואלות
מדוע זה עינייך כה
גדולות ואפלות
ומה את חיננית כל כך
ומה את ביישנית כל כך
ולמה זה נימת קולך נוגה וניגונית כל כך.
…
לזה ישנה לי רק תשובה אחת
אני מצפת
קשה שלא לחייך לשמע הפזמון הזה. הוא מרכז כמה מאפיינים בולטים של אלתרמן הפזמונאי: איזה קרקוש שוצף של מילים על גבול הפטפטת או הנונסנס; ועם זאת המילים מסתדרות כמו קובייה הונגרית בתוך נרטיב מהודק, משורשר בתבנית תחבירית ובחריזה מבריקה, ובסופן אתה נותר עם התשובה הניצחת, שלמעשה לא אומרת כלום: "אני מצפת".
והינה דוגמה נוספת – "קונצרטינה וגיטרה" – הפעם של סיפור אהבה בין שני פרולטרים:
מרת נינה סניטר ותיק הייתה היא.
מר זַבָּרָה בנמל היה פקח.
את מלאכתם היו גומרים הם בין ערביים
ויוצאים מן הנמל, ואחר כך
בשעת פנאי היו הם מתיישבים בשניים
ומנגנים ומזמרים בקצב רך.
…
מרת נינה קודם כל הייתה שואלת
מה נשמע בעבודה, ובקול עדין,
בליווי של צליל גיטרה מצלצלת,
הוא סיפר לה על מיסי העקיפין
שיש לגבות אותם בדרך מקובלת
בתעריף של מצרכים ומטלטלים.
…
אחר כך היה אומר הוא: די, הפסקתי.
לו נשמע שיחת שפתייך היפות.
וסיפרה היא אז לאט ובאופן טקטי
על מחלות עונתיות לפי תקופות
וכמן כן על השירות הפרוֹפילַקטי
שנועד למניעת המגיפות.
קשה מאד לקטוע את הפזמונים הללו. כמו לחתוך בבשר החי. כל שורה, מטומטמת ומבריקה מקודמתה, ממשיכה את זו שלפניה ומובילה לבאה אחריה כמו גוף חי ונושם. הלחנים המבריקים של וילנסקי וארגוב מדגישים זאת ומקשים עוד יותר על החיתוך. ובכל זאת קטעתי בשביל להגיע לסוף הנוסטלגי:
השתתק הזוג הזה. לא מנגן הוא.
כי הזמן את כלי הזמר מחדש.
אין רומנטיקה עכשיו, כי בזמננו
מרומנטיקה בורחים כמו מאש.
נינה אין וגם זברה כבר איננו,
אך קדחת יש עוד וקוליטיס יש.
.
יש אמבות אין מספר עוד
וגם ספירט וסְקִיפִידָר
ויש כל מיני חררות
של דלקת וקָתָר.
.
ולאחר המשך הפירוט של שלל מחלות ובעיות מכס מופיעות השורות המסיימות:
אך איה אדון זברה
ואיה הגברת נינה
שניגנה על הגיטרה
לצלילי הקונצרטינה.
ואם כבר סיפור אהבה, אי אפשר שלא להיזכר ברומן הסוער שנרקם בין צלחת ומי לימון בפזמון "לימון וצלחת":
ובכן אציגה את עצמי, אדון צלחת.
סליחה, צלחת מי? – צלחת ואדון.
ושם הגברת? אקווה שהיא סולחת…
קוראים לי מֵי, – איזה מים? – מֵי
לימון…
ובהמשך, ולאחר העמקת ההיכרות בין השניים:
סלחי לי מֵי, ליבי הינה!
אני לוקחת אותו צלחת.
סלחי לי מֵי, יפה כל כך את!
אני סולחת לך צלחת.
אפשר לחיות שנים באופן אידיוטי
בלי אוונטורה ורומנטיקה כזאת'י.
לימון, לימון – מה יש צלחת?
אולי נלכה לטייל מעט ביחד.
הנה דיבוב של רגעי אינטימיות שנעים בין הקומי לטראגי. חוכמה, שטות וטמטום. עברית, לועזית וסלנג. בשני הפזמונים הללו במיוחד רוחשת מתחת למה שנראה כדברור הומוריסטי של שגרת חיזור איזו ממזריות תת-תקנית פורעת חוק. המקצב של השירים, החריזה הפנימית והחיצונית, שרשורי המשפטים והדיבור, מטריפים וממכרים כמעט.
ואם כבר שירי אהבה, הינה מה שאפשר לכנות, במחווה לשיח ביקורת התרבות, "השירים התימניים של אלתרמן":
אני הוא גדליה רבע איש,
אבל אני צומח.
אם אין לי בית, יש לי כביש
ועל הכביש ירח.
.
פה לאחד ישנה מאה
ולשני מאתיים
ולי פאה ועוד פאה
ויחד פאותיים.
או אחד אחר:
זה היה בעדן לפני ירח
רוח על תימן בליל בכה
התפללנו את תפילת הדרך
ויצאנו כל המשפחה
.
את הפיתה בתרמיל צררנו
ושאבנו מים מן הבאר
ובשורה כולנו הסתדרנו
ובדרך זה את זה ספרנו
אם כולנו יש – ומי חסר.
.
יש אבא מורי ניסים, ירחם השם,
ויש ניסימה האם, ירחם השם,
ויש נחמיה, גדליה, זכריה ועזריה –
סלים, סעדיה, מיכאל, חנן, חנניה.
וירוחם ורחמים,
ברוך השם הם תאומים,
והתינוק שלום הצוחק בחלום,
ואני אחותו מרים,
והחמור הקטן בלעם.
אי אפשר שלא לציין כאן את שושנה דמארי, ששרה את השיר האחרון ואת "אני מצפת" ורבים אחרים, ולהיזכר בזמרת הגדולה שהייתה, החכמה, היפה והיצרית כל כך, אוהבת חיים עם הפאתוס, ההומור והקול הגרוני והרועם שידע גם להביע רוך ועצב.
היו לאלתרמן שירים תימניים לא מעטים, כמו למשל "בכרם תימן", "בכרמי תימן", "חנהל'ה התבלבלה" ועוד. ברבים מהם אלתרמן אפילו בוחר בדוברת אישה, כלומר "חוטא פעמיים". עם זאת, נראה לי שהביקורת על אלתרמן במקום הזה מופרזת ומחמיצה את אלמנט המאוהבות של השירים. יותר משהם תופסים בעלות פטרונית וכוחנית על הנרטיב של האחר – אלו שירים שנכתבו מעמדה של המאוהב, שמעצם טבעה יש בה הזדהות השלכתית דמיונית. הביצועים המופתיים של השירים על ידי זמרים תימנים רבים (דמארי, דקלון וצלילי הכרם, יונה עטרי, רוחמה רז, עפרה חזה ואחרים) מעידים על כך שמדובר היה באהבה הדדית.
ובכלל, בפזמונים של אלתרמן הגבול בין האני והאחר מטושטש מאוד, כמעט לא קיים. כך למשל בתיאור נעוריו היתומים של הילד ניסים, שיר שמהדהד לי את סיפורי אבי על ילדותו ונעוריו ואת היתמות האישית, התרבותית והלשונית שגרר עימו כל חייו:
איפה אני צמחתי יא חביב?
על מדרכות של אמא תל אביב
איפה אני גדלתי בעולם?
בין מוגרבי ובין רציף הים.
.
לכן אני זוכר עוד, יא חביב,
את הלילות של אמא תל אביב
חשמל גדול בער בפנסים
ופנסים האירו את ניסים.
…
.
עכשיו אין אור, עכשיו יש רק מקלט.
אני ישן בו רק לכבוד שבת
כי המקלט שלי, תבין, חביב
תמיד הייתה רק אמא תל אביב.
ועדיין, למרות הנאמר, יש כמה שירים יפים במיוחד, הכתובים בלשון אישית יותר, והם דווקא מהמפויסים שבפזמוניו.
הינה למשל השורות הפותחות את השיר "גן מאיר בתל־אביב":
אם נזכה והזמן המהיר
לא יאמר לנו פתע: הרף!
עוד נלך, ידידי,
בשבילי גן מאיר,
נשענים על מקלות, עם ערב
או למשל:
היום דועך.
שקיעה נדלקת.
אני הולך
מאוד בשקט.
החול אדום.
הרוח – תכלת.
מחיק היום
שמשו נופלת.
הים לשמאל.
העיר מנגד.
אוויר כחול
אורג לי בגד.
מה יש לי עוד?
מה עוד היה לי?
מותר להיות
סנטימנטלי.
מותר לומר
למוח – הרף!
גם המחר
ימות בערב.
גם המחר
ישכב לנוח
מבלי שכר
כגר שכוח.
ומה שכאן
רתח בקצף
יהי קטן
על סף העצב.
ויום ידעך
ועיר מנגד –
ואיש קטן
ילך בשקט.
זה שיר מופלא ונוגע ללב. תיאור השקיעה כשמש הנופלת מחיק היום; האוויר הכחול האורג את הבגד; הרשות להיות סנטימנטלי; הסנטימנטליות שנותנת מנוחה למוח הקודח; ההזדהות עם הגר השכוח; סף העצב והזום־אאוט לאיש הקטן ההולך בשקט.
אם להבחין בין "עכשווי" ל"רלוונטי", אומר שהפזמונים של אלתרמן ודאי אינם עכשוויים. מבחינות רבות הם בוודאי מיושנים. אבל עבורי הם רלוונטיים מתמיד, באופן ההתמקמות המינורית שלהם מחוץ לשתלטנות של השיח, אפילו זה של אלתרמן עצמו.
בספרו נתן היה אומר (הקיבוץ המאוחד, 1985) המשורר יעקב אורלנד מספר שהכינוי של אלתרמן בקרב מכריו היה "נתן החכם". הוא לא מתכוון לנתן המשורר אלא לנתן האדם. נתן החכם הוא זה שמופיע בפזמונים. זוהי חוכמה עתיקת יומין, אוהבת, חריפה, רגישה, חומלת, והומנית לפני הכול. זוהי אינה חוכמת הפילוסוף וגם לא חוכמת המשורר או המבקר. זו החוכמה של מה שנשאר אחרי שסיימנו את מה שהיה לומר, והיא מתהווה כתנועה של החיים עצמם.
עולם הפזמונים של אלתרמן מציע אלטרנטיבה לרודפנות של הקיום ומייצר סוג אחר של קשב להוויה הרוחשת סביב:
אל תוך עיניי הבט נא,
הן לך קוראות:
אהוב אותי הרבה,
הרבה, הרבה מאוד.
הבט: היום זוהר
על ארץ ושמיים.
מפני שהוא עובר, עובר
יקר הוא שבעתיים.
זקנה ונוער מתחלפים בתור,
זה יעבור, זה יעבור.
והינה הם שוב, הקול והמבט, אלא שהפעם הם מתלכדים לכדי עיניים "קוראות", המעניקות להלך, הנווד האלתרמני, רגע של שייכות.
.
עוזי קצב הוא צייר, יליד קיבוץ כפר בלום. תערוכתו האחרונה "הכל כל כך שקט עכשיו" (2025) הוצגה בגלריה רואו־ארט.
.
» במדור רשימה הקודם של המוסך: אלעד נבו על "היום השביעי של החיים" מאת רמון קנו
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
