ביקורת שירה מתורגמת | ארץ חורש ותורן

״זִמְזוּם אֲשֶׁר בָּא מִן הַחוּץ״: על ״תפרחת של עלטה: מבחר משירת איטליה במאה העשרים״

אורי שגב

.

בנעוריי דיברתי רק עברית. את האנגלית שהנחילו לי בבית הספר זנחתי בהתמדה, ופעמים רבות שבתי והבטחתי לעצמי שלעולם אסרב ללמוד שפות זרות – מחווה של אהבה לשפת אמי. שיחות באנגלית היו מעוררות בי הרגשת סלידה, ועל פי רוב הצלחתי להימנע מהן בנימוקים משכנעים. למען האמת, עשיתי זאת משום שהרגשתי שאין לי ברירה. לא הצלחתי להתגבר על החרדה שקיננה בי מפני אובדנה של העברית. חשבתי שאם אשמוט בטעות את השפה, ולו לרגע, אגזור על עצמי אילמות. באחת מחופשות הקיץ ההן אירחתי ידידה אמריקאית בביתי. מדי ערב הסתגרתי בחדרי בהרגשת אימה. בחלוף שבוע המריאה הידידה חזרה לארצה, ורק אז נשמתי לרווחה. מזל, מזל שלא הלכה לי העברית.

אבל במרוצת השנים החרדה שלי מפני אובדנה של העברית נזנחה. אם הופיעה שוב, הרי שכעת היא נראתה לי ילדותית. באוניברסיטה נרשמתי ללימודי איטלקית, ועד מהרה צברתי שורה של ידידים באיטליה. אהבתי את האופן שבו האיטלקית העניקה לקולי גון חדש. המילים שלמדתי ריתקו אותי. התאמצתי לקרוא כל שורה שהגיעה לידי. רציתי לדעת הכול (ועודני רוצה). לכן, כאשר ראה אור תפרחת של עלטה, מבחר משירתם של ג׳וזפה אונגרטי, סלווטורה קווזימודו ואאוג׳ניו מונטאלה בתרגום אסף בנרף, נעשיתי סקרנית.

שלושת הענקים הללו, שהיו לנציגיה המרכזיים של השירה המודרניסטית האיטלקית במאה העשרים (שניים מתוכם, קווזימודו ומונטאלה, אף זכו בנובל), ביטאו ביצירתם את משברי הזמן. חרף ההבדלים הסגנוניים ביניהם, התרגום מדובב היטב את קולו של כל אחד מהם: הוא מוסר את הנוף הליגורי של מונטאלה ואת ״רוע החיים״ שלו ("״בְּרֹעַ הַחַיִּים פָּגַשְׁתִּי לְעִתִּים שְׁכִיחוֹת״, עמ׳ 141), מסתת את שורותיו השבורות של אונגרטי בשירי המלחמה שנכתבו בחזית (״מֶשֶׁךְ לַיְלָה שָׁלֵם / מֻשְׁלָךְ לְצִדּוֹ / שֶׁל חָבֵר / שָׁחוּט״, עמ׳ 50) ומטפל בתמונותיו האקזיסטנציאליסטיות של קווזימודו (״אֲנִי אוּלַי יֶלֶד / שֶׁפּוֹחֵד מִן הַמֵּתִים / אַךְ קוֹרֵא אֶל הַמָּוֶת / שֶׁיַּתִּיר אוֹתוֹ מִכָּל הַבְּרִיּוֹת / הַיְּלָדִים, הַחֲרָקִים, הָעֵץ – / מִכָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לֵב שֶׁל עֶצֶב, עמ׳ 98). בחירתו העקרונית של בנרף לצרף אל המבחר את השלישייה הקאנונית היא מעשה יקר ערך בפני עצמו. היא מאפשרת מגע עם קורפוס פואטי מגוון מאוד, שחלקים ממנו טרם תורגמו לעברית.

נוסף על תרגום השירים, פתח הדבר המצורף לתרגום מציע סקירה מאירת עיניים של התקופה שבה פעלו השלושה. הדגשת הוויית החיים שבתוכה נולדה שירתם ה״הרמטית״, העמידה על עקרונותיהם הפואטיים ועל המאבקים שניטשו ביניהם והדיון ביחסם כלפי העולם הקלאסי וכלפי מסורות שיריות קודמות הם תרומות ממשיות עבור הקורא העברי. במובן זה תפרחת של עלטה הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה.

בשנת 1976, כאשר ראה אור ספרון בן עשרה שירים של מונטאלה בתרגום גאיו שילוני, כתב המבקר אביב עקרוני כי ״המעט בקובץ מעורר את הקורא לעיון נוסף, שאולי יזכה בו, אם יתורגמו גם שאר שיריו של משורר רציני וחשוב זה״ ("שירי מונטאלה בעברית", על המשמר, 25 ביוני 1976, עמ׳ 6). למרבה המזל, מאז אכן ראו אור כמה תרגומים לשירי מונטאלה: לצד שירים אחדים שתורגמו בידי אלון אלטרס, יצחק לאור ואחרים, ופורסמו בכתבי העת, בסוף שנות השבעים ראה אור מחזור השירים כסניה בתרגום דן צלקה (הקיבוץ המאוחד, 1979), ובשנה שעברה הופיע הצלופח – מבחר שירים 1925–1956 (כרמל, 2024) בתרגום משותף של עוזי בהר ז״ל ואריאל רטהאוז, המאגד מבחר מתוך שלושת קבציו הראשונים. בתפרחת של עלטה שמחתי למצוא שורה של תרגומים רעננים ומזהירים לשיריו של מונטאלה, מתוך הקבצים המוקדמים עצמות דיונון (1925) וההזדמנויות (1939).

את המחויבות שבנרף מגלה כלפי היסוד המוזיקלי בשירה – המשקל, המצלול, החרוז – קשה להחמיץ. הדיון הארוך המוקדש בפתח הדבר ליסודותיה המוזיקליים של שירה זו (בייחוד אצל מונטאלה, שזכה בעצמו לחינוך מוזיקלי) מבשר על שאיפתו של בנרף לשמור על צליליו של המקור האיטלקי בתרגום. השיר הפותח את מחזור המוטטים (mottetti) מתוך ההזדמנויות יכול לשמש כאן כדוגמה קצרה לנטיית הלב של בנרף אל המוזיקלי:

אַתְּ יוֹדַעַת: עָלַי לְאַבֵּד אוֹתָךְ שׁוּב וְאֵינֶנִּי יָכוֹל.

כְּמוֹ קְלִיעָה מְכֻוֶּנֶת הֵיטֵב תַּחֲרִיד

אוֹתִי כָּל מְלָאכָה, כָּל קְרִיאָה, גַּם מַשְּׁבֵי

הָרוּחוֹת הַמְּלוּחִים

הַגּוֹדְשִׁים אֶת שׁוּלֵי הַמְּזָחִים, לְחוֹלֵל אֶת חֶשְׁכַת הָאָבִיב

בִּסְטָוֵי סוֹטוֹרִיפָּה.

.

אֲדָמוֹת שֶׁל בַּרְזֶל בַּאֲבַק הָעַרְבִית,

אֶרֶץ חֹרֶשׁ וְתֹרֶן. אִוְשָׁה אֲרֻכָּה

שֶׁל זִמְזוּם אֲשֶׁר בָּא מִן הַחוּץ

וּמְיַסֵּר כְּצִפֹּרֶן חוֹרֶצֶת זְכוּכִית. אֲחַפֵּשׂ אֶת הָאוֹת

הָאָבוּד, הַמַּשְׁכּוֹן הַיְּחִידִי, שֶׁכְּחֶסֶד נִתַּן

מֵאִתָּךְ.

          וְהַתֹּפֶת מֻבְטָח.

.

(עמ׳ 156)

.

תשתית משקלית סדורה מונחת ביסוד השיר. לכן הסצנה העירונית הנפרשת בשורה האיטלקית ״Paese di ferrame e alberature / a selva nella polvere del vespro״, שהופיעה אצל בהר ורטהאוז במילים ״אֶרֶץ בַּרְזִלִּים וּתְרָנִים, / יַעַר בַּאֲבַק בֵּין־עַרְבַּיִם״ ואצל שילוני  –״אֶרֶץ שֶׁל בַּרְזִלִּים וַעֲצֵי תֹּרֶן / כְּיַעַר בָּאָבָק הַמַּעֲרִיב״, מתנגנת כעת ברצף אנאפסטי מוזיקלי המדריך את הקריאה: ״אֲדָמוֹת שֶׁל בַּרְזֶל בַּאֲבַק הָעֲרָבִית, / אֶרֶץ חֹרֶשׁ וְתֹרֶן״. לצד זאת, התרגום שומר בהצלחה על כמה מצליליו היפים של המקור, למשל בחרוז straripa – Sottoripa, שאותו מחליף בנרף בצירוף אחר שצלילו דומה – ״בִּסְטָוֵי סוֹטוֹרִיפָּה״. גם הצלילים הקשים החוזרים בשיר המקורי, ״R״, ״T״ ו־״P״, מוצאים את ביטויים בחזרה על הצליל ״ח״ טורד המנוחה בתרגום – ״מכוונת״, ״תחריד״, ״מלאכה״, ״הרוחות המלוחים״, ״המזחים״, ״לחולל את חשכת האביב״. בניגוד לשיר המקורי, התרגום נחתם בחרוז: ״הַמַּשְׁכּוֹן הַיְּחִידִי […] מֵאִתָּךְ. / וְהַתֹּפֶת מֻבְטָח״. נדמה לי שיש בתוספת החריזה הזו ניסיון לפצות על החרוז הפנימי segno ו־pegno המופיע במקור האיטלקי (״אות״ ו״משכון״), ואבד בחלק מהתרגומים הקודמים לעברית. סיומת זו מדגישה במשנה תוקף את כישלונו הטראגי של הדובר המחפש אחר אהובתו, החוזר על עצמו במוטטים של מונטאלה.

מכל מקום, זוהי סקירה חפוזה של כמה דוגמאות ספציפיות. רגישויות מוזיקליות דומות שבות ומופיעות לאורך המבחר, וכמה מהן אף מודגמות בפתח הדבר בידי בנרף עצמו. חשיבותו של הקשב ליסודות המוזיקליים נאמדת ביכולתו לשלוח את הקורא אל מעבר להוראתו המילולית של השיר, ולהוליך אל המקום שבו מתגלות איכויותיו הרגשיות. ואכן, התרגומים של בנרף משמרים בהצלחה משהו מן הדיבור השירי ה״מוסיקאלי, אינסטינקטיבי, לא פרוגראמאטי״ של מונטאלה, כפי שהעיד זה על עצמו (אוג׳ניו מונטאלה, "כוונות [ראיון דמיוני]", דבר, 30 בנובמבר 1979).

תפרחת של עלטה הוא תרגום חיוני ומוזיקלי. העברית של בנרף מארחת בהרבה הדר את האיטלקית, ומציעה תרגום קריא ונוגע ללב של שלושה ענקי שירה שראויים בהחלט להיתרגם. בסוף הקריאה נדמה לי שבנרף שר קצת ״כמו ששרים נערים איטלקיים: ברחוב, על גדות הארנו הצהוב, בסימטאות רומא הצרות, בדרך העולה מניאפול לאמאלפי. הולכים להם נערים ברחובות ושרים בעמקות, בפשטות, בקלות – ולהנאת עצמם, הגורמת הנאה עצומה גם לזולתם״ (לאה גולדברג, יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, כרך א׳, הקיבוץ המאוחד, 2017, עמ׳ 225).

.

אורי שגב היא כותבת ומבקרת. תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. פרסמה רשימות, שירים ופרוזה בבמות שונות ובגיליונות המוסך.

.

ג'וזפה אונגרטי, סלווטורה קווזימודו ואאוג'ניו מונטאלה, תפרחת של עלטה, תרגם מאיטלקית: אסף בנרף, הקיבוץ המאוחד והו!, 2024

.

» במדור ביקורת שירה מתורגמת בגיליון קודם של המוסך: נועה שטרן אחיפז על "ניסיתי לתרגם לך את המלחמה"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן