למלחמת האזרחים
.
"מה פשר המלחמה הזאת שבלב הטבע," מה פשר האלימות הזאת שחודרת אל כל הפינות של חיינו. מתחילה בחדשות וזולגת לכבישים, לקופת חולים, לתור בסופר. משהו אבד, יאמרו אלה שזוכרים; משהו מעולם לא היה, אומרים אחרים: הבושה ותאומתה, הנורמה. עם אובדן הבושה נחשפת האכזריות, שאולי היא חלק מהטבע, אבל גם היא נולדה עם תאומה – החמלה. "האם קיים בטבע כוח נוקם?" ואם כן, האם יש גם כוח חומל, או שהחמלה היא היעדר הכוח, היד המונפת שנעצרת? החמלה, יש אומרים, משאב מתכלה, ויש הסבורים שכמו אהבה היא משאב אינסופי (הציטוטים מתוך: The Thin Red Line, Terrence Malick, 1998, מבוסס על ספרו של ג'יימס ג'ונס, הקו האדום).
לא קשה לדמיין, שלהי בית שני, ואחד מהגליל שמסתכל ואומר: "ההיכל מלא שנאה וחמדנות, לא אל, חומר ולא רוח". האם קשה לדמיין בשורה של אהבה, בשורה של הכלה ולא היבדלות, נידחות ולא נבחרות ? "אשרי העניים שירשו מלכות שמיים." משמיים לשמי שמיים, משמי שמיים לערפל.
אדי הדלק של תש"ח אזלו בשנות השמונים. בדולי סיטי אורלי קסטל־בלום מתארת את תל אביב של עכשיו: "דולי סיטי – עיר בלי תחתית, בלי עבר, בלי תשתית. העיר המוטרפת בתבל, כל האנשים בדולי סיטי בדרך כלל בורחים, כיוון שהם כל הזמן בורחים, יש מי שרודף אחריהם, וכיוון שיש מי שרודף אחריהם, תופסים אותם, ומוציאים אותם להורג, וזורקים אותם לנהר." (אורלי קסטל בלום, דולי סיטי, זמורה ביתן, תל אביב, 1992, עמ' 59-58).
תל אביב עיר במלחמה ללא הפסקה, שנולדה מתוך החול וצמחה אל מול יפו עד שכמו בסיפור על אותו חתול, בלעה גם אותה. הכביש כרצועות תפילין על חולות הישימון, אמר שלונסקי. אגרופי הבתים צומחים לגובה. הכביש, שגם עליו נלחמו, הוא פקק אינסופי. המוות ברחובות, החיים זולים. יש מי שרודף, היא אומרת, כי יש מי שבורח, ומחביאה את ההמשך: זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. תופסים, מוציאים, זורקים. שלושת הפעלים של מלחמת האזרחים.
מי אומר שהמלחמה שאנחנו חושבים שאנחנו בתוכה היא המלחמה? אזרחי אתונה לא ידעו שהמלחמה שהם בתוכה היא מלחמת הפילופונס שתחריב את העיר. חלקם, מן הסתם, הלכו לעולמם מאמינים בעוד שמועה, בעוד אפשרות, מסתגלים לחוסרים, שותים את המים הדלוחים. השמות מתחלפים אבל העיקרון נשמר: מלחמת סואץ נעשתה מבצע סיני בואכה מבצע קדש. לבסוף ידברו על מלחמת "מאה השנים" שאנחנו חיים בה כפיסות של זמן. יש לקוות שתלמידי בית הספר יתקשו להאמין על מה נלחמנו ובאיזו אכזריות, ללא חמלה.
מה קורה כשאנחנו מתחילים לחשוב על המלחמה שלנו לא כעל מלחמה בין מדינות, בין דתות, בין עמים – אלא כעל מלחמה בין אזרחים של מדינה שהייתה צריכה לבוא ועתידה לבוא? שהרי ראשית הדבר באותה פלסטינה־ארץ ישראל, שבה לא ביקשו הציונים אלא להיות אזרחים שבים, בלי שום זכות של ממש מלבד אמונה.
מה קורה למציאות שאנחנו בתוכה? מה זה אומר על העתיד, על הפתרונות האפשריים? אין צורך לומר ששני הצדדים במלחמת האזרחים הזאת עוד לא מוכנים להכיר בצד השני כשותף למלחמת אזרחים, אבל דברים מוזרים יותר כבר קרו בעבר. מקומות שישראלים נמלטים אליהם לתפוס שלווה ועוברים מכפר לעיירה – אדמתם ספוגה דם ודמעות שהזכר להם קלוש, בעיקר בספרים.
מה הדבר הזה שקורה בעולם שהוא מלחמת האזרחים? מתי מלחמה נהפכת לאזרחית? יותר מהגדרות ישנם מאפיינים, ואנחנו מכירים את רובם. דברים פשוטים: חזית המלחמה היא הזירה הציבורית כולה; אפשר לרדת בכפכפים. שכנים מאתמול הופכים לאויבים; האויב מוכּר והאלימות היא אינטימית. הקו שמפריד בין שני הצדדים יכול להיות מסוגים שונים: דת, אידאולוגיה, מוצא, מעמד חברתי. המלחמה היא על התודעה יותר משהיא על שטח. אפשר שבני האדם יכולים לחדד כל מחלוקת לכדי סכין; אפשר שיש תנאים שבהם לא זה מה שקורה. מלחמת האזרחים נמצאת בתוך השטח הזה שמוכר לכולנו, והצורה של פתרונה הוא סדר שונה מזה שקדם לו: סדר אזרחי שבו קווי השבר שמכתיבים את הצדדים במלחמה נהפכים לעניין פרטי, אישי, לא רלוונטי לאזרחות. הדוגמאות רבות אך גם מפוקפקות, כביכול בתוך הקבוצות שנלחמות היום. קתולים ופרוטסטנטים שפכו נהרות של דם עד שחדלו, מסיבות אלה, ועברו לסיבות אחרות.
מלחמת האזרחים, יהיה מקורה אשר יהיה, מביאה את האזרחים לידי הנאמנות היסודית – זו שמתגלה תחת הלחץ של האלימות. זו שמביאה את העושר של החיים בעולם לידי המדבר של כן ולא, הלנו או לצרינו, אויב או ידיד, משלנו או משלהם. הנאמנות היסודית אינה הטובה ביותר ואף לא החשובה ביותר; היא רק זו שסביבה מתארגנים הכוחות ושביכולתה לספק הגנה על הדברים החשובים ביותר: בית משפחה.
פעם, אומרים, באו לארץ אנשים מארץ הרוסים ובידם ספר הספרים, "הקושאן על הארץ", אמר אחד דוד גרין. ילדים שגדלו בחיידר עם פנטזיות על ארצות רחוקות וגיבורים נשכחים – שמשון בשערי עזה, דוד בעמק האלה – יצרו את שיצרו, וילדיהם נלחמו וגירשו והחריבו. כתפיים אחרות נושאות את השערים, קברים וקברים. לכאורה סיפור יצירתה של האומה בארצה; לכאורה סיפור על הארץ; לכאורה סיפור ככל הסיפורים, מעשה אנושי נאה שכדאי לעיין בו – אך לגרש, לפוצץ, להחריב?
משחקים הנערים לתאוות המערב. לחשוב את המלחמה שלנו כמלחמת אזרחים כרוך בהפניית עורף למערב שממנו, לכאורה, באנו. אין דרך לא לראות שהמקור קולוניאלי; כך קרו הדברים ומגוחך לטעון אחרת. משונים הגשרים בין אתמול ומחר, ואף שהאתמול הוא קולוניאלי, המחר נתקע בפוסט־קולוניאלי. לחשוב את מלחמת האזרחים פירושו להיפרד מהבינארי, בכל מובן – גם ילידים ומתיישבים; להיפרד מהמראה שדרכה נשקף העולם כהמשך של עולמם, אחרי שעולמנו חרב והחרבנו עולמם.
אבל אלה שהם כמונו, שהיינו יכולים להיות הם – המשולחים בקרונות – היו בני המקום: ילידים, אזרחים, שחייהם נשללו. אם יש צדק בהקמת המדינה, הרי זה מסוג הצדק הפוסט־קולוניאלי, שהוא בסופו של דבר מעולמות הצדק של הרוצחים, לא של הקורבנות. הרוצחים מתנצלים וחוזרים מובסים לעולמם, המתיישבים מפונים לארץ האם, הילידים מקימים את מדינתם, והגשם חוזר. אם העולם הנוכחי הוא ביטוי של צדק כזה, הכשל ברור: עוולה גוררת עוולה, חורבן גורר חורבן. הדרך אחורה חסומה.
מי הם האזרחים? התשובה לכך תלויה בצורת העתיד. לכאורה תשובה פשוטה: ילידי הארץ, אלה שנולדו אל האדמה ששפתה היא שפתם, אלה שכל מקור להם אבד בזמן מלבד המקום. המלחמה שלנו אינה פשוטה גם במובן זה. איך להבדיל בין מי שנולד בעזה אתמול ומי שנולד מעבר לגבול, באותה הארץ אחרי הכול? איך לומר שזה יליד וזה אינו יליד? אין דרך שאינה נגועה בתורת הגזע. האם הפנמנו את מה שפנה נגדנו, פרי הלמדנות שהיה לחרב? לא הרבה מרחק על המפה גוזר את החיים בארץ הזאת בצורה מחמירה כל כך, שצורתה היא צורת המלחמה. האם זו לא מלחמת אזרחים?
תוקידידס הבחין במלחמת האזרחים באי של קורפו. הוא ראה בה תולדה ומהות של המלחמה הגדולה שפרצה בין ספרטה לאתונה, שאת תולדותיה כתב עד שהפסיק לפני סיומה ונדם. אולי נרצח. נפילתה של אתונה לא הייתה מפתיעה אותו. כשלעצמה, מלחמת פילופונס היא סוג של מלחמת אזרחים: העולם שנולד מתוך המלחמה בפרסים פנה נגד עצמו. שני הצדדים מדברים את אותה שפה, מאמינים באותו האולימפוס וחולקים את אותה היסטוריה. ספרטה היא אוליגרכיה הבנויה על עבדות; מפחד העבדים היא באה לידי עליונות צבאית מחמירה והתמסרות חסרת תקדים למקצועות הצבא. אתונה היא דמוקרטיה, עם כל הסייגים, והיא מייצאת את הדמוקרטיה שלה בכוח הזרוע לערים ולשטחים הכפופים לה. ספרטה שמרנית ואתונה חדשנית, ושתיהן, מבלי שממש רצו בכך, מצאו עצמן במלחמה שסופה חורבן.
מלחמת האזרחים אינה עומדת לבדה; היא כרוכה ברשתות הכוח, במעצמות, והמלחמה בין אתונה וספרטה יצרה בכל פוליס את התנאים לה. כך קורה גם בקוריקירה (קורפו), שלדברי תוקידידס הייתה הראשונה לשקוע בדם האזרחים:
לידי מידה כזו של אכזריות הגיעה המחלוקת. והיא נראתה עוד נוראה יותר, מפני שהראשונה במינה היתה; כי לאחר זמן נסחף בה, כפי שניתן להיאמר, כל העם היווני, ובכל מקום גבר פירוד הדיעות, ודברי הסיעה הדמוקרטית ביקשו להכניס לערים את האתונאים, ודברי האוליגארכים את הספרטנים. בימי שלום לא היתה מזדמנת להם לסיעות האמתלה לפנות לעזרתם ואף לא היו מוכנות לכך, אך בזמן ששתי המדינות הללו צררו זו את זו, קל היה לכל סיעה רודפת תהפוכות להכניס לעיר בעלי ברית משלה לרעת מתנגדיה ולחיזוק כוחה היא. ומחמת המריבות נפלו בחלקן של הערים צרות רבות וקשות, כמו שהיו ויהיו בעולם כל עוד טבעם של בני האדם יהיה כמות שהוא, אלא שהן קשות יותר או נוחות יותר ומחליפות צורתן ככל שהתנאים משתנים בכל מקרה ומקרה. כי בימי שלום ורווחה גם הערים וגם ההדיוטות דעתם מיושבת עליהם יותר, מפני שלא הגיעו לידי מחסור ודוחק. אך המלחמה המחסרת אותם את הסיפוק הנוח של צרכי יום יום שלהם, מורה קפדן היא ומסגלת את טיבם של רוב הבריות לתנאים, שבהם הם שרויים. (תוקידידס, תולדות מלחמת פילופוניס, ספר 3, פ"ב, מוסד ביאליק, 1959, מהדורה שישית, תרגום מיוונית והערות: א.א. הלוי)
תוקידידס מבדיל בין התופעות של המלחמה והצדקותיה לבין הצורה שלה, שהיא עמוקה וקדמונית, ובין הדיבורים עליה. בני האדם חיים יחד בעל כורחם; הם זקוקים אלה לאלה ויכולים לשתף פעולה, בעיקר בימי שלום ורווחה. המלחמה, כשהיא פורצת, משבשת את הדעת, ובהינתן התנאים מפצלת את העיר עצמה והופכת את האפשרות להתעצמות לחובה של הגנה, למרוץ שבו כל צד מבקש לבסס דומיננטיות על הצד השני כדי להרבות את הכוח והמלקוח. המלחמה מורה קפדן היא, כפי שאנחנו יודעים היטב, אבל כלל לא ברור באיזה חלק של השיעור אנחנו נמצאים. יותר משהוא מכתיב את צורת המלחמה, טיבם של בני האדם הוא פרי ההסתגלות אליה ולתנאים הבלתי מתפשרים שהיא מכתיבה.
האם אי אפשר לחשוב על כל מלאכת החלוקה וההפרדה כעל טעות, אי־הבנה בין האזרחים? אכן, הציונות מבקשת לומר שגם אם אנחנו כיחידים לא מרגישים כעם, אחרים בהחלט רואים אותנו ככאלה, ולפיכך עלינו, ככל העמים, לאחוז בנשק, כיוון שהעולם כוחני וטבע האדם רע והחלש נרמס. בכל יום ההיגיון הזה מכתיב את המעשים ומוכיח אותם. כיוון שמזדמנת הזדמנות, והמלחמה משבשת את הדעת, נוצר מצב שבו אפשר להרבות את הכוח, להשתלט על משאבים, לרמוס את הצד השני. אך גם לכך, מאז ומעולם, היה גבול. מלחמת האזרחים היא הרעה שבמלחמות, משום שגבולותיה הם הדבר שעליו נלחמים – והם אינם ידועים. הם בכל מקום. האכזריות שלה היא ללא גבול, נקמה היא צורת המחשבה שלה, והמילים עצמן מאבדות את משמעותן:
סיבת כל הרעות האלו היתה תאוות השלטון, הנעוצה באהבת הבצע והכבוד, ותוצאתם הקנאות, המצויה אצל אנשים רודפי התנצחויות. והואיל והיו מתעצמים זה כנגד זה בכל התחבולות שבידיהם לשם הניצחון, מלאם לבם לעשות מעשים נוראים, ועשו נקמות איומות ביותר באויביהם. ולא שיוו לנגדם את הצדק וטובת העיר, ורק התענוג לשעה של כל צד וצד שימש להם גבול… והמתונים שבין האזרחים נספו בידי שני הצדדים, אם על שלא סייעו בידם ואם מתוך שעינם היתה צרה בהם, שיאריכו ימים אחריהם. (ספר 3, פ"ב)
האדם תאב שלטון ותאב בצע, וכל האמצעים להשגת שניהם כשרים בעיניו כל עוד הם משמשים אותו. יתר על כן: אותם נכסים שנלקחו שלל במלחמה נעשים עתה הסיבה למלחמה בידי אלה שאינם רוצים או יכולים לוותר עליהם, אלה המבקשים להשיבם. כמהמרים ההולכים ושוקעים בחוב שמחירו חורבן, החוב עצמו נעשה סיבת המלחמה, צורת החורבן. אפשר שהדמוקרטיה סופה לבחור את מי שמייצג את הדבר החשוך ביותר שבלב האזרחים, ובצורה החשופה ביותר. בימים כתיקונם ישנם סייגים על אלה, אבל במלחמה הכול אובד, ובעיקר הבושה והנורמה, שאין לדעת את חשיבותן הפוליטית עד שהן נעלמות. איתן נעלמים המתונים, אלה שעוד מחזיקים בבושה ובנורמה, חושפים את הקלון ומפגינים את החרפה. הם הראשונים ללכת, נאכלים משני צידי להב הגרזן, אבל העיר לא מאחרת לבוא אחריהם:
וכך הביאה המחלוקת לידי קלקול כל המידות הטובות ביוון. התום, יסוד מידת האצילות, היה ללעג ולקלס ובטל קיומו; התנכלות איש ברעהו והחשדנות פשטו בכל מקום ומקום. ושום דבר לא היה בכוחו להשלים בין הניצים… וכשנתבלבלו כל סדרי החיים בעיר בשעה זו, הריע הטבע האנושי את תרועת הניצחון על החוקים, ועם היותו למוד גם קודם לכן להרע מתוך הפרת החוקים, שמח להכריז בגלוי, שאין לכבוש את יצריו ושהוא חזק מן הצדק וצורר לכל יתרון. שאילו לא היתה הקנאה המכלה הכול משתלטת, לא היה איש מעדיף את הנקמה על היושר ואת הבצע על הצדק. באמת, בני אדם, שעה שהם מבקשים להתנקם באחרים, אינם מהססים לבטל את החוקים המשותפים לכל הבריות ואשר בהם פתח תקווה לכול, שאם יפלו ברעה, ייוושעו על ידיהם, ואינם משאירים אותם בתוקפם, שמא יצטרכו להם בשעת צרה. כאלו היו התפרצויות החימה, שגילו לראשונה הקוריקירים שבעיר בריב שבינם לבין עצמם. (ספר 3, פ"ג–פ"ה)
כל המידות הטובות כרוכות אלה באלה, וכולן תלויות בעולם שיש בו יותר אפשרויות מאשר חיים ומוות. התום, או מה שנקרא "להיות פראייר", הוא יסוד התרבות: אדם מוותר לאדם, מבקש סליחה גם ללא עוולה, נותן לאחר זכות קדימה. טבע האדם הוא מה שנגלה במלחמת האזרחים: האנוכיות החשופה, האשליה שבקיום המשותף, כל מערך הבריתות שמקיים את המדינה. כל החוקים בטלים; כל אותן הגדרות של הטבע האנושי שהופכות את החיים המשותפים לאפשריים נדרסות בפני הכוח הבלתי מתפשר של החזק והחולשה האינסופית של הגוף האנושי. "כבילה והרעבה מחוללות נסים/ ומתקנות מידות אפילו של זקנים" (אייסכילוס, אגממנון, שורות 1622-1621, מיוונית: אהרן שבתאי, שוקן, 1990) והעינויים שמביאה מלחמת האזרחים מלמדים את כל שביקש ללמד המורה הקפדן שהוא המלחמה מהספרים, כי הרוב מסוגלים ללמוד רק על גופם את שאחרים מפייטים על אודותיו.
כך, בדרך כלל, גם מסתיימת מלחמת האזרחים: לא בהיעלמות האחר ולא בהכחדתו, אלא באדמה ספוגה בדם ובגופים שמרוב עינויים שכחו על מה נלחמים. החוקים המשותפים שנרמסו בעת המלחמה כדי לאפשר את הגזל ואת המלחמה – אלה שרמיסתם מוצדקת על ידה – מכוננים מחדש, לאו דווקא באותה צורה אבל מתוך אותה מטרה. שהרי החוקים המשותפים, אלה שיש בהם פתח הצלה לכול, הם אלה שהיו צריכים להישמר – לא מפני סגולותיו של האויב, אלא משום תהפוכות הגורל. כבר אמר הרודוטוס שהערים שהיו גדולות עתה הן קטנות, ואלה שהיו קטנות עתה הן גדולות; וידוע כבר יותר מאלפיים שנה שהאושר אינו שוהה במקום אחד לאורך זמן. ספרטה נפלה בלי אויב וקרב, ואפילו הרומאים לא ניצחו בכל המלחמות. "הלנצח תאכל חרב?" שואל אבנר את יואב, ומוסיף: "הלוא ידעת כי מרה תהיה באחרונה." אחרית אוכלי החרב מרה: שני צדדים ללהב, ומי שמבקש לאחוז בו לנצח, סופו להיאכל. מלחמת האזרחים היא זו שמתוכה קמה הממלכה, דוד מלך ישראל מכחיד את בית שאול משהדם נדבק לידיו. הנערים עד עתה, והעת מרה, עוד משחקים לפניו.
.
פרופ. אורי ש. כהן מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.
.
>> במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: נגה רש במלאת 110 שנה ל"גלגול" של קפקא
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
