"בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י-ה… וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וספר וספור"
ספר יצירה א א
בשורה הפותחת של האיליאדה מבקש הומרוס, גדול המשוררים של העולם העתיק (ואולי של כל שאר העולמות) מהמוזה לשורר מתוך פיו, לשלוף חוט אחד מתוך הפקעת הסבוכה שהיא מלחמת טרויה.
עד היום מתווכחים חוקרים ביניהם האם הומרוס הכיר את המצאת הכתב או לא. אפלטון, גדול הפילוסופים של העולם העתיק (וכנראה גם של כל השאר), חי כארבעה מאות שנה מאוחר יותר והכיר את ההמצאה הזאת היטב, וככל הנראה גם חשש ממנה עמוקות. בדיאלוג פיידרוס מספר סוקרטס משל לבני שיחו. על פי המשל הזה הגיע הכתב ראשית למצרים. הייתה זאת המצאתו של האל היוצר תחות, שהעניק אותה כמתנה לבני האדם. את המלאכה להפיץ את המצאתו הטיל על המלך תמוס.
בעוד שהאל שהמציא את הכתב מפאר את יתרונותיו הגדולים – ובראש ובראשונה את היכולת של הכתב לעורר ולשפר את הזיכרון האנושי באורח פלאי ממש – המלך שעליו הוטלה מלאכת הפצת הכתב נשאר ספקן. הוא אומר משהו מרתק לאל, שלא על היוצר של דבר מסוים לשפוט את מידת הנזק או הרווח של יצירה מסוימת. המשימה הזאת צריכה להיות מוטלת על אחר. ולכן, בגלל דאגתו הרבה של האל ליצירתו החדשה, הוא לא רואה שהכתב יביא בדיוק את ההפך: הוא לא יעורר זיכרון – תכונה שהיא טבעית לאדם – אלא היזכרות. הוא יחייב הזדקקות מתמדת, יהפוך לכלי מזכיר ולא לכלי המעודד זיכרון. וכך, בעוד האדם חושב שהוא צובר חוכמה באמצעות קריאה, הוא רק צובר אשליה של חוכמה.
כמה שונה המשל הזה מהדרך שבה חשבה התרבות היהודית על המצאת הכתב.
בספר יצירה, היצירה המסתורית של תורת הסוד היהודית וזו שהשפיעה עליה בצורה העמוקה ביותר כנראה – אנחנו קוראים שהאל יצר את עולמו "בשלושים ושניים נתיבות פלאות חוכמה", כשהכוונה היא לכ"ב אותיות האלפבית העברי, ועשרת הספירות (הכוונה למספרים) הראשונים.
ברגע מסוים בספר הקצר הזה מתאר הסופר האנונימי במילים עזות את מהות הבריאה האלהית, שמזכירה באורח פלא את היצירה הספרותית האנושית:
יצר ממש מתהו, ועשה את שאינו ישנו. וחצב עמודים גדולים מאוויר שאינו נתפס.
ספר יצירה ב
בפסקה החותמת את ספר יצירה אנחנו קוראים משל נוסף, הפעם על אברהם אבינו שהבין את כל סודות האותיות והמספרים ובשל כך יכול היה לחקות את האל בבריאתו את העולם ואת הנפשות שבו. זאת בשל העובדה שהאל כרת איתנו שתי בריתות: ברית המילה שבין עשר אצבעות רגלינו, וברית הלשון שבין עשר אצבעות ידינו.
האל, במילים אחרות, העניק לנו את הכתב. ומי שיודע ושולט במתנה הזאת באורח מושלם – באורח שעליו מדבר ספר היצירה – יכול לשלוט בעולם כולו, ולחקות את האל באורח מושלם.
את שני הקצוות הרעיוניים האלה, שיותר מאלף שנה מפרידים ביניהם – אנחנו אמנם לא יודעים מתי נכתב ספר יצירה אבל הפירושים הראשונים עליו מתחילים להופיע רק במאה העשירית לספירה – אפשר למצוא בדיון הנוכחי על הטכנולוגיות החדשות שהשתלטו על חיינו.
עם כניסת האינטרנט ומאוחר יותר הרשתות החברתיות לחיינו, הבטיחו לנו יוצריהם לא פחות מאשר כוחות על. מי שיפתח חשבון פייסבוק, טוויטר או אינסטגרם יוכל להיות בכל מקום ובכל זמן. להתחבר עם כל אחד. להפיץ את המילים, הרעיונות והסיפורים שלו בכל העולם.
בשנים הראשונות לקיומן של הרשתות החברתיות, המבקרים בהן היו מעטים ותויגו כשמרנים וכלודיטים המפחדים מכל טכנולוגיה חדשה. בשנים האחרונות הגישה השתנתה לחלוטין. הבנה בסיסית יותר התחילה להשתרש: הכלים הדיגיטליים צריכים להוכיח את עצמם בפנינו, לשרת את הצרכים שלנו, ולא – מה שנשכח בהתלהבות הגדולה ובאימוץ הגלובלי שלהם – לאמץ אותם ורק אחר כך לברר איך, אם בכלל, הם משפרים את חיינו.
אם בהתחלה נסחפנו כולנו בהתלהבות של האל תחות ודימינו את עצמנו לאברהם אבינו, היום כולנו יכולים להזדהות הרבה יותר עם המלך שקיבל את המתנה המפוקפקת לידיו.
