חיילים רבים השאירו כתובות ומשפטים מסוגים שונים על הקירות בעזה, אבל רק אורי בר אור כתב על הקירות תווים, תווים של מוזיקה. אורי בר אור היה מלחין מחונן, ובניגוד לרבים מבני גילו שכותבים רוק או פופ, הוא כתב מוזיקה קלאסית ייחודית, בשילוב אלמנטים מזרחים. כל כך ייחודית, עד כדי כך שביום הולדתו ה־18, ביצעה התזמורת הקאמרית את "קצב הלב", יצירה שכתב עבור 13 כלים, ונוגנה על ידי 51 נגנים בו זמנית.
בשבועות האחרונים לחייו, בלילות של עזה, הוא היה יושב ועובד על היצירה הגדולה הבאה שלו, מנגינה קלאסית בת 3 דקות לכל אחת מעונות השנה. הוא הספיק לכתוב 3 מקטעי המוזיקה שהרכיבו את יצירתו: "סתיו", "אביב", ו"חורף", וכן את שתי הדקות הראשונות של "קיץ". את הדקה האחרונה הוא לא הספיק להשלים.
הוא נהרג בקיץ.
בכ' באייר, תשפ"ד, 28 במאי 2024, במהלך פשיטה על מרפאה של אונר"א ברפיח, התפוצץ מטען שהוטמן באחד החדרים וגרם למותם של אורי ושל שני חיילים נוספים, אמיר גלילוב ועידו אפל, זכרונם לברכה.
אורי הוא אחד מבין אלפים שתמונתם המחייכת מתנוססת על מדבקות זיכרון שהודבקו ברחבי הארץ.
"הסטיקר של אורי נולד כבר במהלך השבעה", מספר אביו של אורי, יעקב (קובי) בר אור. "הגיע ילד שאורי לימד אותו גיטרה, ומאוד אהב את אורי. הוא אמר, 'בואו נעשה לו מדבקה'. אז קראנו לזה מדבקה, לא סטיקר. היו למדבקה כמה גלגולים אבל התוכן תמיד אותו דבר, תמונה של אורי בנוף המדבר, הנוף של שדה בוקר. זה השורש שלו, משם הוא בא. צירפנו לתמונה קוד QR שמי שסורק אותו מגיע ליצירה שלו, 'קצב הלב'. אנחנו מאמינים שהמוזיקה שלו היא הדרך הכי טובה להכיר אותו, הרבה יותר מאיזה משפט או סלוגן, המנגינה מביעה את הנשמה של אורי הרבה יותר מאשר כל דבר שנכתוב'".
את רוחו של אורי אפשר לראות אפילו דרך הסטטוס שכתב בחשבון הוואטסאפ כשהיה בן 16:
למה או או אם אפשר גם וגם.
"יש בזה משהו מאוד עמוק", מתאר אביו של אורי, "כי זה לא בא מהמקום של יריבות ואגו, ממאבק על משאבים. הנשמה אומרת גם וגם וגם, שאהבה היא לא מוגבלת." הוא מספר: "אורי היה גם אומן, מלחין, וגם חייל מאוד טוב, חייל מצוין. הוא היה בנתינה מאוד גדולה כל החיים שלו, ילד מיוחד מאוד. מאוד סקרן ומאוד יצירתי, אלו היו התכונות הכי בולטות שלו. וזהו".
לצעוק את האובדן על העצים והאבנים
תופעת מדבקות הזיכרון לא באה לעולם עם אירועי 7 באוקטובר, מגלה לנו ד"ר יעל נצר, המדענית הראשית במרכז למדעי־הרוח הדיגיטליים באוניברסיטה העברית ושותפה ב״עדות 710״, אחד מהמיזמים הרבים שקמו מאז הטבח כדי לתעד ולשמר את מה שקרה אז ומאז. היא מספרת לנו שלפני שבעה באוקטובר התופעה הייתה מוכרת בעיקר בתרבות התרמילאים. חיילים משוחררים היו לוקחים איתם מדבקות, כאלה שמספרות על חברים שנפלו, לטיול הגדול אחרי צבא שלהם. את המדבקות היו מדביקים בתחנות אוטובוס, או בבקתות אירוח (גסט האוס) בכל מיני תחנות ברחבי העולם. התופעה הייתה ידועה בחוגים האקדמיים ואפילו נכתבו עליה כמה מאמרים, כחלק מתרבות הסטיקרים בישראל.
אבל אחרי שמחת תורה של שנת 2023 משהו השתנה.
"בשבוע הראשון שאחרי הטבח יצאתי והתחלתי לתעד את המלחמה, והתחלתי לשים לב לסטיקרים של חללי הנובה", מספרת נצר. "יש לי הרגשה שהמוטיבציה של מי שמדפיס ומדביק אותם היא הנכחה פרטית, צורך אישי של המשפחות, שכמו אומרות לנו: 'הילד שלי נהרג, ואתם לא יודעים את זה בכלל כי הוא אחד מ־1200 אנשים שנרצחו באותו יום". נצר מתארת תחושה של זעקה פרטית, של האינדיבידואל שנבלע באסון העצום שהתרגש על מדינה שלמה, כמו רבים שהשוו את הימים הראשונים אחרי הטבח לרגשות שמעוררת השואה, לחוסר האונים וחוסר היכולת לתפוס את הפרטים הקטנים מול המספרים העצומים של הקורבנות שבולעים את השמות ואת הסיפורים האישיים.
כחלק מעבודת התיעוד שלה הקימה נצר אתר אינטרנט בשם "קירות ה7.10" שמתעד סטיקרים, גרפיטי וכרזות ברחובות, במיגוניות ובמתחם הנובה. היא פעלה מתוך הבנה שהמרחב הציבורי מעצב אותנו, משפיע עלינו בזמן אמת, ולעיתים אחרי שהאירוע תם, קשה לנו לשחזר את ההקשרים והתחושות שהמרחב הציבורי עורר בנו.
דוגמה לכוח ולארעיות של המרחב הציבורי שלנו אפשר לראות בקורונה, אומרת לנו נצר. כל חנות הציגה הוראות הנוגעות לחבישת מסכה או שימוש באלכו־ג'ל, ובזמן אמת נדמה היה לנו כאילו כך יהיה לתמיד, ואילו כעת קשה לנו לזכור שכך נראו חיינו במשך מספר שנים. כך גם המלחמה, מסבירה נצר. היא מעצבת מעין "אי בזמן" של שכול ואובדן, בו המרחב הציבורי המקיף אותנו מכל עבר מבטא את הרגשות הללו.
נצר מתארת מעין זליגה של "מסורת הסטיקר" ששמרה על מאפיינים דומים אך שונים בין נרצחי הנובה לבין חיילים שנפלו בעת מילוי תפקידם. נרצחים בנובה הונצחו בדרך כלל במשפטים שמבטאים השקפת עולם של אהבה, שמחה, מוזיקה ורוחניות. תמונת הנרצח עמדה במוקד ולצידה משפט או משפטים שמבטאים געגועים. אט אט התרחבה תופעת סטיקרי השכול לכאלו שמנציחים נופלים צבאיים. לעיתים קרובות מציגים את הנופלים במדים, ביחד עם סמלים צבאיים, אולם המסרים החיוביים, הצוואות שהם משקפים נותרו ברוח דומה, ומבטאים חיוביות, אופטימיות, נתינה והקרבה למען המדינה והכלל.
שיחה בין המתים והחיים
האתר שמפעילה נצר מתאפיין בירידה מדהימה לפרטים ומאפשר ליצור חיתוכי מידע מפורטים. לדוגמה, כל סטיקר מתוייג על פי המקום בו צולם בצירוף מפה ובה שם הנופל. כל הסטיקרים המתועדים הקשורים לאותו החלל, העיר ממנה הוא בא וכל הסטיקרים של חללי אותה העיר.
המטריקס שיצרה מאפשר ליצור הקשרים וחיבורים בין סטיקרים ונופלים שלא היה מתאפשר להבין בלעדיו. לדוגמה, הסטיקרים של עמית בן אבידה מתל אביב, שנרצח במסיבה ברעים והוא בן 19 בלבד: הסטיקרים שלו התחילו כ"רשמיים", וכללו את תמונתו, בצירוף משפט או דימוי של לב שבור. אט אט השתכללו הסטיקרים לכאלו עם ראשי התיבות של שמו בלבד "A.B.A" וכללו רפרנסים לבדיחות פנימיות. "החברים שלו פשוט ממשיכים לצחוק איתו ובינם לבין עצמם בקודים פרטיים המוכרים רק להם. אם לא ראית את הסטיקרים הקודמים אפילו לא היית מבין שזה אותו נרצח. לכן ההקשר קריטי כדי להבין את השיחה", מסבירה לנו נצר.
גם קוד ה-QR שמופיע לעיתים קרובות על הסטיקרים הוא חיבור נוסף בין שכול וטכנולוגיה, לעיתים קרובות הם מובילים לאתרי הנצחה פרטיים או לדפי אינסטגרם פרטיים או כלליים שנועדו להנציח את סיפורם של אותו נופל או נופלת.
קירות של אבל, חומות של תקווה
אי אפשר לעבור בתחנות הרכבת ברחבי הארץ בלי לעצור מול קירות הרציפים שמכוסים בסטיקרים, קירות שהפכו לכמה מאנדרטאות הנופלים הספונטניות הגדולות ביותר בארץ.
"כשאני רואה סטיקרים של אחרים אני מתעכב וקורא". מתאר קובי בר־אור, אביו של אורי ז"ל, את התחושה של רבים כל כך מול הקירות העצומים שמכוסים חיוכים שהיו ואינם עוד. "אני מסתכל על הפנים של החיילים, פנים כל כך יפות, הכל כל כך נקי וטהור. זה פשוט מדהים אותי, מסה קריטית של אנשים טובים שנמצאים 'שם' כדי לעזור לנו פה. אז אני מסתכל על הפנים ורואה את הטוב, ואת היופי ואת העוצמה".
היווצרותם של קירות ההנצחה הייתה במידה רבה אקראית, תלויה בהחלטה של מנהל תחנת הרכבת האם להרים ידיים או לכל היותר להקצות מקום מוגדר עבור הסטיקרים או לחילופין לנסות לקלף אותם.
"יש כמה נקודות פופולריות למדבקות", אומרת נצר ומציינת שגם באוניברסיטה העברית הוקמו משטחים ייעודיים עבורם: "יש נקודות פופולאריות להדבקת מדבקות זיכרון, כמו בעוטף ובמיגוניות ובנובה. אבל התפוצה של הסטיקרים מגיעה לכל העולם, ראיתי אותם באיטליה, בניו יורק, בכל מקום".
למעשה, הסטיקרים שינו את האופן בו אנו מנציחים את הנופלים עד כדי כך שאט אט היא מחלחלת גם אל נפטרים שלא קשורים לנובה או אל מלחמת חרבות ברזל. אם תתבוננו לעומק תוכלו לראות גם סטיקרים של אנשים שנהרגו בתאונת דרכים, ואפילו בתאונות בחו"ל, ואחד, שנצר לא הזכירה בשמו, שככל הנראה נרצח בפעילות עבריינית.
מדי פעם אפשר לראות גם סטיקרים של נופלים משנים קודמות שהתווספו לקירות האבל, של נופלים מאסון המסוקים או ממלחמת לבנון הראשונה והשנייה. "יש לי תמונה של סטיקר מתחנת הרכבת ההגנה, של נופל שהיה ניצול שואה ונהרג במלחמת השחרור, נצר אחרון למשפחה שלו. יש בזה משהו חתרני, כאילו הכל על אותו הרצף", מספרת לנו נצר.
"הסטיקרים שינו את תרבות השכול בארץ", היא אומרת, "מצופה ממך להכין סטיקר, אם אתה לא מכין סטיקר זה מעלה שאלות: מה, לא אהבת את הנופל?".
סטיקרים למען הדורות הבאים
"כשאני רואה סטיקר שאני הדבקתי אני שמח, משמח אותי לחזור אליו". מספר לנו קובי בר־אור. משפחת בר־אור קיבלה לאורך החודשים האחרונים תגובות חובקות עולם על 'קצב הלב' שאורי הלחין, אנשים ממגוון ארצות שהאזינו למוזיקה שלו ונשבו בקסמו, אפילו שלא הכירו אותו מעולם, חלקם בזכות קוד ה-QR שעל המדבקה. גם הסטיקרים של אורי הגיעו למקומות שקובי לא תיאר לעצמו שהם יגיעו אליו. "אם זה סטיקר שלא אני הדבקתי אלא אני רואה אותו פתאום כאילו משום מקום, זה משהו מטורף. לפעמים אנחנו נוסעים בכביש ורואים מכונית עם מדבקה של הבן שלנו. זה פשוט מטורף, זה מרגש אותנו מאוד. לא ככה בקטנה, אלא מאוד".
בימים אלו נפתח בספרייה הלאומית פרויקט חדש שמטרתו לאסוף את הסטיקרים וההספדים שנכתבו לזכרם של הנופלים. זהו חלק מהיוזמה שמובילה הספרייה הלאומית להקמת ארכיון תיעוד ה־7 באוקטובר שחלק ממטרתו היא להנציח את אותם הסטיקרים וההספדים באופן שיהיה נגיש ויישמר גם עבור הדורות הבאים. הרבה אחרי שהשחיקה של מזג האוויר והשנים ימחקו את הסטיקרים מהמרחב הציבורי. הפרויקט מבקש לאצור את הקבצים הדיגיטליים שעל פיהם הודפסו הסטיקרים, אך ניתן להגיש אליו גם צילומים ומדבקות מודפסות.
מיה גן צבי, מנהלת מיזם מאגר הזיכרון הלאומי תיעוד מאורעות השבעה באוקטובר והמלחמה בספרייה הלאומית, מתארת את החשיבות הרבה באיסוף מדבקות הזיכרון: "זו תופעת הנצחה אזרחית, ספונטנית, מעין אנדרטאות ניידות, א-מונומנטים, שמפיצות את הזיכרון של הנופלים והנרצחים בכל רחבי העולם, וזו האחריות שלנו לתעד וליצור את הרשומה היסטורית המקיפה בארכיון שיהיה זמין לנו ולדורות הבאים".
אנו מזמינים אתכם ואתכן להפקיד סטיקרים והספדים על הנופלים והנרצחים בספרייה הלאומית, ולהיות חלק מהסיפור הגדול של העם היהודי, ולהנציח את סיפורם של אלו שהיו ואינם. לפרטים נוספים והפקדה לחצו כאן.
