תותים
עדו חפץ
.
לסבי הייתה חצר ועץ אחד מופלא בה, תות שחור ענק.
היה עוד כמובן, אבל אם נדרשתי לצמצם עד כמה שאפשר – העץ וסבא, זה מה שהיה נשאר.
זו הייתה חצר אחורית של דונם בערך, שטוחה, מוקפת עצי אורן מאובקים שכיסו את רוב השטח החולי במרבד מחטים חום וחומצי. היו גם שני שיחי פיטנגו, היו חתולים עצלים, הייתה מרפסת אחורית עם גגון אסבסט אפור ובלטה אחת שקועה, היו שלושה עצי הדר שעם הזמן והזקנה שקפצה על סבי הלכו והתייבשו, הייתה גם מרפסת קדמית קטנה, מקורה, שהשקיפה לשער הכניסה, אבל כבר אז אף אחד לא ישב בה ונופף לעוברים ברחוב. היה מחסן בלוקים לא מטויח שפעם היו בו תרנגולות אבל כשהייתי ילד קטן והחצר נהפכה לממלכה שלי, כבר לא נותרה אפילו תרנגולת אחת, נותרו רק סיפורים, זיכרונות, גם העץ נותר, ועוד איך, עד היום הוא עומד שם.
כשהיינו ילדים, אני, אחיותיי ובני הדודים היינו משוגעים על התותים השחורים האלה, שהיו קטנים מאוד אבל מתוקים יותר מסוכר לבן, יותר משוקולד. מאחר שלא הגענו אפילו לענפים הנמוכים ביותר, היו המבוגרים, סבא שלי בעיקר, קוטפים אותם בשבילנו, מניחים אותם בקופסאות פלסטיק, ואנחנו היינו מסתובבים בחצר עם הקופסה ביד ואוכלים. אוכלים עד שטינפנו את הבגדים ולכן הפשיטו אותנו ונותרנו בתחתונים בלבד, אוכלים עד שכאבה לנו הבטן, עד שציוו עלינו לעלות על האוטו כי מאוחר וצריך לנסוע הביתה. אוכלים ואוכלים, כי אף פעם לא נגמר.
אני, מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי את סבא. איש צנום ולא גבוה במיוחד, בהיר שיער ותכול עיניים. יליד הארץ שדיבר עברית ארכאית מתובלת בערבית אסלית, איש רעים להתרועע אבל לא צעקני ובוטה, לא תוקפני ועיקש כמו רוב הגברים שהקיפו אותי אז; אני זוכר בעיקר אנשי עסקים בוטים וזחוחים או מלומדים מופנמים, יהירים. אלה צעקו והתנשאו סביב השולחן, אלה חשקו שיניים ופרקו את העלבון על האישה והילדים, ברכב, בבית. אותו, את סבי, מעולם לא ראיתי מתרתח או מותח ויכוח עד הקצה, עד שייקרע, תמיד העדיף להסכים גם אם לא הסכים, העדיף להנהן ולחייך.
אני זוכר אותו עומד בגינה ומשקה שיחים בצינור גומי ארוך, מסתובב עם מזמרה ביד, גוזם פה ושם, היה חופר תעלות בחול והמים היו זורמים בהן מעץ הדר אחד לאחר, הוא קרא לחתול "כלב", את הכלב קשר בחוט ברזל ולימד אותי להקפיץ את הארינמל הדרוך מתוך מלכודת החול שלו; היה עומד ומתבונן בילדים בחצר והוא עצמו משחק, גם אם היה נוזף בנו עדיין היו עיניו מחייכות, גם אם הניח עליי יד כדי לעצור אותי מתעלול מיותר או ריב, עדיין נעם לי מגע ידו הבולם על הכתף, משום שממש לפני שמשך אותה הרגשתי שבעצם הספיק גם ללטף.
אחר כך גדלנו, כבר הצלחנו לטפס על העץ לבד, לשבת על הענפים כמו קופי אדם, לקטוף ולאכול, בלי קופסאות, מלכלכים את הבגדים בכוונה, בסתר הצל המעונף, מתחתינו האדמה מכוסה פרי שנשר ותסס, זבובים רחשו באפלה המתוקה. היינו תרים אחר התות המושלם, האחד הכהה והמתוק מכולם (כל זה קרה רק ביוני, שלושה שבועות שבהם הפרי בשל ועדיין לא נרקב או מתייבש ובכל זאת, מעמד העץ זכור לי כתמידי, לא עונתי, הפנים של הילדות כולה).
השנים חלפו, אני התבגרתי והתחזקתי וסבי הלך ונחלש. באחד הימים שמתי לב שאני כבר גבוה ממנו אבל שמרתי את זה לעצמי, לא אמרתי גם להוריי או לאחיותיי. הייתי קופץ אליהם עדיין, מדי פעם בפעם, עוזר בצביעה או בגינון, באתי אף שהתבגרותי הרחיקה אותי מהמבוגרים כמו ממחלה מידבקת, ומזקנים נרתעתי אפילו יותר. בכל זאת אני זוכר אותו יושב לידי בחדר האוכל החשוך מעט, שותה את אותו קפה שחור, שובר גרעין הל מיובש ירקרק וזורק פנימה, מעשן את אותן סיגריות "דובק" חסרות פילטר שהרגו אותו לבסוף, מתנשם בכבדות ומניח את כף ידו על ידי – יד זקנה מקומטת, עטורת כתמים חומים, ציפורניים צהובות מתעקלות וסדוקות, יד רועדת, נוגעת בחיים, אני נגעתי במוות ובכל זאת לא משכתי את היד, לא נגעלתי, לא נרתעתי, אולי רק התעצבתי קצת. לפני שהייתי הולך הייתי עושה סיבוב אחרון בחצר, הייתי ניגש לעץ התות: "אהה סבא, עוד ירוק," הייתי אומר בקול שיגיע עד אליו, "עוד לא בשל…" הוא היה עומד בפתח, נשען על המשקוף ומבטו אחריי: "עוד חודש יהיה מוכן," משתעל־משתעל "בטח בפעם הבאה שתבוא…" אחר כך כבר לא הייתה אחת כזאת.
.
*
.
התחתנתי, נולד לי ילד ועוד אחד, קנינו שטח אדמה בגליל, בנינו עליו בית. אמרתי לעצמי : "גם לייהיה עץ תות, גם אני אהיה כזה".
נסעתי למשתלה הקרובה, ביקשתי מהמוכר הערבי שתיל תות, חזרתי הביתה ונטעתי אותו באהבה גדולה, סמוך לבור הספיגה ולחניה. הייתה לי תמונה ברורה בראש, אחד הילדים מגיע לביקור, מחנה את הרכב ממש מתחת לעץ, בתוך הצל, הענפים התחתונים נכפפים מול השמשה הקדמית, צבא נכדים מזנק מהדלתות האחוריות ועוד לפני שהם נכנסים הביתה הם מסתערים על העץ, צריך לנזוף בהם, בחיוך: "הֵיי, ילדים! מה זה! לא אומרים שלום לסבתא? התותים לא יברחו…" הבטתי בשתיל הזה אביב שלם, נדהמתי מהמהירות, מהחיות, מהקלות שבה פרץ וצמח, קראתי לילדים, הראיתי להם אותו, אמרתי:
"ילדים, תסתכלו עליו טוב, זה יהיה עץ תות ענק, כמו ההוא של סבא שלי, שסיפרתי לכם עליו."
הם הביטו בו ובי בחוסר אמון, בי מלמטה למעלה, בו מלמעלה למטה:
"אבל הוא כזה קטן, אבא."
"הוא יגדל, אתם עוד תטפסו עליו."
"אם נטפס עליו הוא יישבר."
צחקתי, ליטפתי להם את הראש התמים, אמרתי: "נראה, נחיה ונראה…"
עברו שנתיים־שלוש, התות נהייה ענק של ממש, חמישה מטרים גובה, שלושה לכל צד, הצל כיסה חצי מהחניה בקיץ, עלים ירוקים רחבים מרשרשים ברוח, הילדים כבר מטפסים עליו, נעלמים בין הענפים. תליתי עליו חבלים, נדנדה, ערסל, האישה בחלון, מתחננת שייזהרו לא ליפול, הכול קם והתגשם, התממש, כמעט… תותים לא צמחו עליו, אפילו לא אחד.
נסעתי למשתלה ושאלתי, אולי אני עושה משהו לא נכון, זבל, גיזום, לך תדע, אני לא חקלאי, המוכר צחק והסביר שמדובר בעץ זכר. התקוממתי:
"למה לא אמרת?"
"למה לא שאלת?"
"ביקשתי תות, לא?"
"ביקשת תות, קיבלת תות."
"אבל רציתי תותים, לאכול…"
"איך אני יכול לדעת? רוב האנשים לא סובלים את הלכלוך."
ממש לפני שיצאתי אמר שבכל זאת זו לא בעיה, אפשר לעשות הרכבה, לחבר לעץ ענף של תות נקבה ותוך שנה־שנתיים יהיה לי פרי בלי סוף, אם אני רוצה הוא מכיר מישהו מאחד הכפרים שיודע לעשות את זה, עשיתי פרצוף אבל לקחתי את המספר.
נסעתי לי וחשבתי: "רגע אחד, תירגע, אולי יצא מתוק מעז, אולי יש פה הזדמנות…"
הבית והחצר של סבא עמדו עדיין, גם התות. דודה שלי, אחות של אימא, רווקה מבוגרת בת שישים, גרה שם לבד. אמנם היחסים עם הדודה היו מעורערים, אבל אני יכול לבוא מאחור ולקטוף כמה ענפים, היא אפילו לא תרגיש. לא סתם עץ תות יהיה לי, אלא שכפול של העץ ההוא, בשר מבשרו, עצם מעצמותיו.
פיניתי לי יום שלם לצורך העניין, לקחתי חופש מהעבודה והקפדתי להיכנס למיטה מוקדם. האישה צחקה עליי:
"איך אתה מתרגש."
"אני לא מתרגש."
"איך אתה מגזים תמיד."
"מה מוגזם?"
"תראה אותך, ממש כמו ילד קטן".
למחרת יצאתי, לבוש בגדים בצבע חאקי וכובע רחב, הגעתי לשם ממש כשהשמש שקעה, כשהכי קשה להבחין בפרטים. החניתי ברחוב סמוך, שמתי את המזמרה בכיס ובאתי מאחור כמו מרגל.
הוא עמד שם עדיין, בפינת החצר, בחצי הדרך לשלכת מלאה, מטיל צל ענק על המחסן הישן, שעכשיו נראה קטן כל כך. עמדתי ונזכרתי, בריחות, ברחש הקל של ענפי האורנים הנעים ברוח, בהמיית התורים החלולה. מההדרים ההם נותרו רק שלושה שלדים סדוקים ותעלות חרבות מחברות ביניהם. אימצתי עיניים והבטתי, דרך שיחי הפיטנגו, לעומק הבית, אור קלוש, בודד, בקע מאחד החדרים הפנימיים, עשיתי צעד אחד ימינה והרשיתי לעצמי להציץ.
נדמה לי שראיתי ענן לבן, שיח שיבה פרוע נע מעט מול אור מחשב תכלכל בעמקי אותו חדר מרוחק. הדודה הזאת הסתכסכה עם כל המשפחה, מכאן ומכאן, מלגו ומלבר, אחרי שסבי מת דחקה את סבתי לבית אבות, והיא, רווקה נצחית, יהירה וכועסת, נותרה לגור לבד בבית הוריה, שהלך ונחרב לאיטו, איתה. ראיתי אותה רק מדי כמה שנים באזכרה של סבא, אחר כך של שניהם, הולכת ומזדקנת במהירות מואצת, השיער המלבין מזדקר, תמיד לא מסורק, כאילו ניתזו הטירוף והכעס מתוך הראש, גם אז עמד הכול להתפוצץ, כל מילה הייתה מיותרת, כל דברי הספד וזיכרון טמנו בתוכם זעם ישן שמיהר להתפרץ, תוך כמה דקות פרשנו כולנו למכוניות ומתחם הקבר נותר שוב ריק, נושם לרווחה. מכאן והלאה ניהלנו ימי זיכרון מפוצלים, בנפרד, עזרת הדודה, עזרת כל השאר.
חלפה דקה והעיניים התרגלו לחשכה. זאת אכן הייתה היא, ללא ספק, מראה מפחיד, כל מה שאתה לא מאחל לעצמך. ראיתי שהיא ספונה בתוך עשן סיגריות, ענן לבן בתוך ענן לבן, יושבת שם ומעשנת, כמעט לא זזה, קבורה בעודה בחיים, לא מתיקה עיניים מהמסך, כל שאר הבית חשוך. נרעדתי לפתע, זיכרון עתיד קם ועמד מולי, נבואה שחורה, מיהרתי לגזום שישה ענפים ועפתי משם.
.
*
.
מיהרתי והתקשרתי עוד באותו ערב, למחרת הגיעה סובארו סטיישן לבנה, ישנה וחבוטה, דחוסת אדם, ועצרה בחניה. ליד ההגה ישב איש בן גילי פחות או יותר, בדואי שמן מאוד, דחוק בקושי בין המושב להגה ומחייך בטוב לב. לחצנו ידיים דרך החלון הפתוח והוא דרש בשלום כל מי שלא הכיר עדיין, ההורים, הילדים, האישה. אחרי שהתברר שכולם בריאים, אצלו ואצלי, לקח ממני את הענפים ובחן אותם, חייך, הנהן, אישר והתחיל לתת פקודות לנער צעיר שנפלט מתוך ערמת ילדים במושב האחורי. הוא עצמו הדליק סיגריה, השתעל ונשאר מול ההגה, יושב.
הסתכלתי היטב בכל שלבי התהליך, משנן. הנער לקח משור ידני וחתך את כל ענפי העץ עד לגובה מטר אחד מהאדמה, נשמתי נשימה עמוקה והאיש השמן ברכב צחק והשתעל: "ככה זה, אין ברירה, יצמח."
אחר כך לקח הנער את הענפים הקצרים שהבאתי מהעץ של סבא ובעזרת סכין חדה ייצר מחלקם התחתון מעין חץ דק מחודד, את החץ הזה תקע בין הגזע לקליפה של גדם העץ, עטף היטב את מקום החיבור בניילון נצמד, כיסה הכול בשקית נייר חומה, קשר גם אותה וחזר על התהליך עם שאר הענפים שהפקדתי בידיו. כשסיים נכנס לרכב, נדחק והתיישב. האיש השמן הביט בי, השתעל וחייך, חיכיתי רגע אחד מביך, שלפתי שטר של מאה והגשתי לו:
"זה מספיק?"
"ברוך השם."
"תעלו לקפה אולי?"
"בפעם אחרת, עוד עשרים ואחד יום צריך להוריד, אנחנו נבוא," והאישה שישבה לידו הוסיפה בקול רהוי: "הוא… לא יכול לעמוד וללכת, הוא נכה, יש לו סוכרת קשה."
אמרתי לילדים לא לגעת בעץ, בהרכבות, אסור! אפילו לא להתקרב, אמרתי להם שיחשבו שמדובר בתינוק, הם לא התרשמו, אמרתי שיחשבו שזה גור קטן, זה שכנע אותם. ביקשתי גם מהאישה שתשים עין־לב ולא תשכח, זה לא היריון רגיל הרי, מדובר בהיריון מחוץ לרחם, בהפריית מבחנה.
עברו שלושה שבועות של מתח לא פוסק, בלילות חלמתי ציפורים, ערפדים, חתולים, מה לא, מחוררים את השקיות החומות והורסים הכול. ביום היעוד עמדתי בחניה ופשפשתי בנייד כדי למצוא את מספר הטלפון של האיש השמן. עוד לא מצאתי והנה שמעתי מכונית מתקרבת והסובארו החבוטה התגלגלה והגיעה, עמוסה באותה מידה כמו אז.
הנער הצעיר נחלץ מהדלת האחורית והחל מסיר את השקיות החומות זו אחר זו והאיש השמן בירר שוב אם כולם בריאים, באותו סדר בדיוק: הורים, ילדים, אישה.
סימני חיים זעירים נגלו בייחורים, בכולם, האיש השמן השתעל וחייך, אמר שהצלחנו ושתק. שוב עמדתי נבוך ולא ידעתי מה לעשות, לבסוף שלפתי שטר של מאה והושטתי לו, הוא אמר שלא צריך ולקח.
"זה מספיק?"
"ברוך השם."
"תעלו לקפה אולי?"
"בפעם אחרת… תהיו בריאים."
האישה חייכה אליי בעצב ומשכה בכתפיים, חייכתי בחזרה והם נסעו.
שבועיים אחר כך חגגנו יום הולדת שש לבן הגדול, החלטנו להזמין את כל הגן אלינו, שלושים ילדים, לעשות מדורה קטנה, מרשמלו על מקל, נקניקיות בלחמניות, עוגה. הסתובבתי בשטח והבטתי בהם – קטנים, רצים מצד לצד כמו גורי כלבים, שיכורים מאושר, לא יודעים את נפשם, חוץ מתותים היה פה הכול. נזכרתי בסבא, הייתי כבר על סף דמעות, האישה העירה אותי:
"עוד פעם אתה מתרגש לי? שכחנו להביא נרות לעוגה, תעשה טובה ותקפוץ למכולת בכפר?"
נסעתי ואחרי חצי שעה חזרתי, היה קצת לפני שקיעה, השטח נראה כמו גן עדן, יצאתי מהרכב וראיתי שלושה ילדים על התות, מנפנפים בידיים, צועקים: "מלך הגבעה, מלך העץ…" דורכים על הייחורים, על הענפים הטריים, רציתי לצעוק אבל לא יצא לי כלום מהפה, השקית עם הנרות צנחה לאדמה, לקח לי עוד רגע עד שניגשתי לשם ובצעקה חדה גירשתי אותם. כל הייחורים נשברו.
לא זכור לי איך בדיוק נגמרה אותה מסיבת יום הולדת, זכור לי רק שהתרחקתי מהעץ כמו מקללה, לא יכולתי להעיף אפילו מבט אחד נוסף בחורבן. נשכח מעמד העוגה, אם בכלל היה, לבטח לא עמדתי בצד והצטרפתי, נבוך כהרגלי, לשירה. זכור לי שהתכנסתי באחד החדרים, רועד מזעם או מרגש בוער אחר. מהחלון ראיתי את מכוניות ההורים האוספים את הילדים, מתמרנות רוורס ועוד אחד ומתרחקות לאט מהחצר.
עברו עוד יומיים עד שהצלחתי לחזור ולדבר עם הבן, אף שהוא כלל לא טיפס על העץ, האישה הביטה בי מהצד, מודאגת, רטנתי:
"מה העניין?"
"תגיד, אתה לא מגזים קצת?"
"הכול בסדר, תירגעי…"
"אני – רגועה."
הבטחתי לעצמי לא לוותר, חיפשתי ומצאתי את המספר של הבדואי השמן והתקשרתי אליו.
ענה לי קול ילד צעיר, ביקשתי, בעברית סבלנית, את אבא, הוא דיבר ערבית בלבד, לא הבין מילה והעביר אותי לילדה אחרת, מבוגרת מעט יותר, חזרתי על השאלה בערבית הדלה שברשותי, גם היא לא הבינה, שתקה רגע ארוך, גמגמה משהו מבולבל והעבירה את הטלפון שוב, הפעם זיהיתי את קולה של האישה מהמושב הקדמי, אשתו, נאנחתי בהקלה, סוף סוף, חזרתי לעברית:
"זה אני, עם התותים, מה שלומכם, אפשר אולי לדבר עם בעלך? הוא נמצא?"
"אהה… מצטערת מאוד," היא התנצלה, "הוא נפטר לפני שלושה ימים, הוא מת."
.
*
.
אמרתי לעצמי שאסתדר לבד, בלי טובות ובלי הרכבות ובלי אף אחד.
נסעתי, למשתלה אחרת הפעם, את ההוא כבר לא רציתי לראות, אמרתי לבעל המקום:
"תקשיב, אני רוצה תות, אבל שיהיה נקבה, כן?"
"הנה, זה נקבה."
"בטוח? בטוח? עם פרי?"
"ברור, עם פרי, נקבה…"
"תשמע, אם זה לא נקבה אני מחזיר!"
נטעתי אותו ליד המחסן, זה היה תות לבן. חיכיתי קיץ אחד נוסף, לראות אם אולי אני טועה, אולי זה יסתדר עם הזמן, לא, הוא נשאר לבן, מעצבן ולבן. הלכתי למשתלה אחרת, מרוחקת, שעה וחצי נסיעה, קניתי שניים נוספים:
"אני – רוצה – תות – נקבה – שחור."
שתלתי אותם, אחד ליד הכניסה האחורית ואחד בקצה השטח ליד שולחן פיקניק שהחל כבר להירקב. שניהם היו מזן אפגני־הודי, צמחו לגובה ולא לרוחב, טונות של פרי ענק, ארוך, לא טעים, הילדים עיקמו שפתיים ואפילו לא התקרבו אליו.
אמרתי לעצמי : "תקשיב, אתה לא נכנע" – הגדול היה בסך הכול בן עשר – "יהיה בסדר, עוד יש לך זמן."
המשכתי והבאתי עוד ועוד שתילים, מחליף משתלה בכל פעם, היו עוד כמה ניסיונות סרק, כישלונות מגוונים – אחד העצים מת כי הטפטפת שלו נסתמה באדמה, מצאתי אותו יבש לגמרי בסופו של יום חם, עץ אחר נעקר באחד הלילות בידי איזושהי חיה, חזיר? ילד? שועל? בבוקר מצאתי קבר נטוש, בור קטן וריק במקום ששתלתי אותו. עוד שניים־שלושה שתילים הצהיבו ונרקבו בלי סיבה נראית לעין, כאילו סתם כך, לא בא להם לחיות, לא כאן.
חיטטתי בספרות מקצועית, באינטרנט, גיליתי שעץ התות נחשב עץ חזק ועמיד במיוחד, עץ בר, שאין צורך בהרכבות בעצם, גם לא בהנבטה או שתיל ממשתלה. הבנתי שאם קוטפים ענף, תוחבים אותו באדמה ומשקים כל הזמן, יש סיכוי טוב מאוד שהוא ייקלט ויצמח.
החלטתי לעזוב את בעלי המשתלות, ממילא כבר לא נותרו באזור כאלה שלא שנאתי עד מוות, שלא רציתי לרצוח אותם. החלטתי לחזור אל התות ההוא.
קמתי ונסעתי לשם בסוף יום עבודה, לאישה כבר לא אמרתי יותר כלום, לא שיתפתי אותה, המצאתי לה איזה קשקוש, גם היא התחילה לעקם את האף יותר מדי.
הגעתי לשם בערב, דקות אחדות אחרי השקיעה, עמדתי ליד הגדר ודבר ראשון הצצתי לתוך הבית דרך ענפי הפיטנגו. חושך מוחלט, אף לא אור אחד. אמרתי לעצמי שעדיף ככה, טוב שהיא לא בבית, שלא תראה אותי ותתעורר פתאום לתוך שיגעונה. אבל במבט סוקר אחרון ראיתי שדלת המטבח, המופנית לחצר האחורית, פתוחה. עמדתי ובהיתי בדלת ובבית החשוך, אולי סתם שכחה אותה כך ויצאה? עשיתי סיבוב ארוך והגעתי אל הבית מהצד השני, מהרחוב. הרכב שלה עמד בחניה והדלת הקדמית סגורה, מוזר.
חזרתי וגזמתי עשרים ייחורים, שיהיה, שאצליח לדלג מעל כל כישלון וצרה, חמסין, מזיקים, ילדים, חיות רעות. חזרתי ועוד לפני שנכנסתי הביתה שתלתי אותם, אחד־אחד, שעה ארוכה, אני והמעדר, בכל רחבי החצר. יכולתי להרגיש את מבטה של האישה צופה בי מלמעלה, מבעד לחלון הסגור, אבל אני הפניתי עורף קשה, לא הסתובבתי ולא אמרתי לה מילה. לפני שהלכתי לישון, אחרי ערב ארוך של שתיקה ופרצופים קודרים, יצאתי החוצה ושוב השקיתי את כל השתילים, האישה כבר נכנסה למיטה, צחצחתי שיניים ושוב יצאתי, שוב השקיתי, שוב חזרתי, שוב יצאתי. נכנסתי למיטה רק בשתיים בלילה, משכתי מעליי את השמיכה, שמעתי את האישה ערה עדיין, שכבנו שנינו בחושך, שותקים.
בלילה חלמתי שנכנסתי מבעד לאותה דלת אחורית פתוחה, ריח כבד עמד בבית, ריח מתוק מדבש מהול בצחנה קשה. התקדמתי לאט בחללים שהכרתי היטב, מהמטבח להול, עברתי ליד המקלחת והשירותים עד שהגעתי לחדר השינה. באפלה נגלתה לי הדודה, שוכבת על גבה בידיים פשוטות לצדדים ומתוך פיה הפעור צומח עץ תות, גדוש פרי בשל, וסביבו ענן של זבובים.
.
*
.
נפל על הארץ שרב כבד, חמסין לוהט וארוך, אולי היו אלו שבע שנות בצורת ואולי אפילו יותר, איבדתי את מניין הזמן, איבדתי כל עניין בזמן, מה עוזר לי הזמן? השקיתי שוב ושוב, לעיתים חזרתי אל השתילים דקות אחדות אחרי שנתתי להם מים וגיליתי אותם כמעט יבשים, נבולים, מתעלפים, נוטים על צידם. חפרתי תעלות ביניהם, כמו סבא, אז… המים זרמו, השארתי שם את הצינור, לא סגרתי את הברז, חשבתי שהשטח יוצף אבל כשקמתי באחד הבקרים, או אולי כשחזרתי מהעבודה, לא זכור לי בדיוק, בכל אופן, יום אחד חזרתי מאיפשהו וגיליתי אותם יבשים, מתים, כולם. לא עלה על דעתי לוותר, קמתי מיד ונסעתי לבית של סבא, מצאתי את הדלת האחורית עדיין פתוחה והרכב בחניה, לא היה לי אכפת, לא שינה לי כלום, מצידי שתמות, שתהיה בריאה. שוב גזמתי ייחורים, הפעם הרבה יותר, אולי מאה, אולי מאתיים, הפסקתי לספור, שתלתי והשקיתי, שתלתי והשקיתי ונסעתי והבאתי חדשים ושוב נסעתי – הדלת פתוחה, הבית חשוך, הרכב בחניה, העץ של סבא הלך וקטן, הצטמצם, מרוב גיזומים נשאר רק גזע ושניים־שלושה ענפים מרוטים, אבל גם זה לא עצר בעדי, כל השטח היה זרוע מקלות קטנים מבצבצים, כמה חיים, רובם מתים, אני המשכתי בשלי.
ראיתי שבכל פעם שאני עוזב את השתילים הם מתייבשים ולא עוזרים המים בכלל, הבנתי שהם זקוקים לי כמו שתינוק צריך את אימא שלו לידו, שמדובר פה בקשר פיזי של ממש, באהבה. סידרתי לי מזרן בלב השטח ומאותו רגע לא הלכתי יותר, לא עזבתי אותם, לא נסעתי והשתדלתי לישון כמה שפחות ואם כבר לישון אז בכל פעם ליד שתיל אחר. ככה נדדתי לי עם המזרן מאזור לאזור, מלטף אותם, מדבר אליהם בשפתם, מפציר בהם שיחיו, שלא יוותרו, מוסיף להם זבל, עודר. השמש להטה וקפחה ללא רחמים, החום הגיע לחמישים מעלות ויותר, ציפורים צנחו מהשמיים מתות, אד עלה מהאדמה, אפילו הלילה בער, העור שלי נהפך כהה, התקלף, נשרף ושוב נהפך כהה. ידעתי שאני עומד למבחן של חיי אבל יש בי כוח, כמו לביאה פצועה עם גורים, לבד! כוח בלתי מתכלה, עד המוות ממש, שרדתי, בלי לאכול, בלי לשתות, בלי כאב, בלי חושים, לא ישנתי יותר.
כשבא המבול כבר לא היה אף אחד. האם עזבו אותי כולם? האם גירשתי אותם? האם אלה החיים בעצם, כך או כך אתה נשאר בסוף לבד? לא התעמקתי בזה יותר מדי, היה לי מספיק משלי על הראש, גם בלי להתעסק בעניינים של אחרים. הגשם ירד בלי הפסקה, רק שינויים קלים בעוצמה, חזק – חזק מאוד – סוחף ושוב חזק, השטח נהפך לנחל ואז לנהר, בניתי טרסות קטנות סביב כל שתיל כדי שהמים לא יסחפו את האדמה, אבל האבנים נסחפו מיד. בכל זאת, אף שהייתי ספוג כולי והבגדים שעליי שקלו כמו אדם נוסף, בכל זאת לא נכנסתי הביתה, לא עזבתי את השתילים שלי ולו לרגע, גם לא סגרתי את הצינור, קשה לי כרגע להסביר למה, אולי תבינו אותי יותר אם אחזור ואומר, אני החלטתי ללכת עד הקצה ונדמה היה שסוף סוף הדברים עולים יפה. השתילים, מאות היו כבר, החלו להרים ראש, יכולתי ממש לשמוע את רחש הגדילה מבצבץ מבעד לרעש הגשם הניתך, מבעד לשאון המים הזורמים. שמעתי ענפים נחלצים ועלים רכים נפתחים וגזעים מתפוקקים, מתרחבים, מתעצמים, שמעתי את שירת השורשים עושים את דרכם למטה ומתפשטים, מתרחקים, שמתי ראש על האדמה הקרה, הרטובה ונרדמתי לשבעים שנה.
כשהתעוררתי היה חושך מוחלט סביבי, הגשם פסק. דחקתי את עצמי לישיבה ונשענתי על גזע רחב, חיכיתי לזריחה. אחרי שחלף זמן ארוך, אחרי שידעתי בוודאות שהזדקנתי בשנה אחת נוספת ושום דבר לא השתנה, הבנתי שאין מה לחכות יותר לאור, אור לא יהיה. דחקתי את עצמי וקמתי. הגזע שנשענתי עליו היה גזע תות, ענק, רחב, הוא דמה לבאובב, לפחות ארבעה אנשים נדרשו כדי להקיף אותו, אנשים שכבר לא יבואו לכאן. התחלתי להסתובב בתוך העלטה, מגשש בידיי קדימה, גיליתי עוד אחד ועוד אחד, ענקים כמוהו ואפילו יותר, עשרות, מאות, כל השטח כולו היה מלא בהם, נפילים. הרמתי ראש לצמרות, בעיניים שהתרגלו מעט לאפלה ראיתי את הענפים הסבוכים שנאחזו זה בזה, כמו אלים ששיערם העבות התמזג ויצר רקיע חדש מעליי, שמיים שכל־כולם תות, שמי תות לנצח, שמיים שאי אפשר לראות דרכם דבר, ערפל ענפים כבד מכל הכיוונים, חוסם, אין יוצא ואין בא. עוד שעות ארוכות הסתובבתי כך, אפשר לומר שהייתי שיכור, שיכור מריח התותים הכבד באוויר וראשי סחרחר עליי מהצלחה, המיץ ניגר מהצמרות ונטף על האדמה, אדום וסמיך מדם. עמדתי, הקשבתי, שמעתי אלפי טפיפות ורחשושים בסבך שמעליי, ערב רב היה שם, להק יצורים מתלחשש, משתוקק, מתענג, מצחקק, קוטף, לועס, בולע ורוצה רק עוד ועוד, לא יכול להפסיק.
.
עדו חפץ, נולד ב־1962, תושב כליל שבגליל. כתיבתו עוסקת בעיקר בגרעין המשפחתי המצומצם. סיפורים פרי עטו פורסמו בבימות שונות: עיתון "הארץ", עיתון העיר ערד – "הצבי" ועוד. ב־2022 יצא לאור ספרו הראשון "עוזב הולך" (הוצאת שתיים) וזכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים. ב־2025 יצא לאור ספרו השני "למה לא אמרתי לא" (הוצאת אפיק – התחנה). סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון מתאריך 26.5.2022 של המוסך.
.
>>>במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפורים קצרים מאת אלמוג בהר ואבנר שטינמץ
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
