פרוזה | רעב ספרותי

רעב ספרותי

אלמוג בהר

.

בזמן המלחמה התחלתי ללמוד ספרות. בשבוע הראשון של הסמסטר, בקורס המבוא לתורת הספרות, קראנו את הסיפור הקצר של הסופרת הלאומית הטורקית, שבסופו הגיבורה לוחשת: העיר הזאת מתה, העיר הזאת מתה, והרגשתי שהוא נכתב עלינו. בשבוע השלישי שאלו בתרגיל בכתיבה אקדמית למה באנו ללמוד בחוג, והבחור לידי ענה: כדי לתרגם ספרות אימה יפנית. שאלתי אותו איך הוא היה מרגיש אם הייתי אומרת שבאתי כדי לתרגם ספרות ארוטית ספרדית. אין בעיה, אמר, והוסיף: קוראים לי דוד. הייתי רעבה והלכתי לקפה בקומת הכניסה לבניין.

מן השבוע הרביעי התחלתי לשים לב לדוד גם בקורסים האחרים שבהם למדנו יחד. כמעט בכל הקורסים שלי, בעצם. וכשהתחילו ההפגנות באוניברסיטה הוא הזמין אותי לבוא איתו. אמרתי: מאבק צריך מיתוס, כמו הספרות. הצטרפתי רק לחלק מההפגנות. אמרתי לו בפנים רציניות שאני תומכת בהפגנות, אבל לא בחסימות ובשיבושים. מאבק צודק חייב לעורר אמפתיה. הוא חשב שאני לא מבינה, והסביר בקול רם מדי: נעמה, התפקיד ההיסטורי של הספרות הוא לתעד את הקטסטרופה, ולכן אנחנו צריכים להיות בתוכה. עניתי לו: אני הקטסטרופה. הלכנו לאכול יחד.

בסדנה לכתיבה מסאית המנחה אמרה לנו לנסות במשך שבוע, בכל פעם שאנחנו מתכוונות לענות: אני לא יודעת, לומר במקום זאת: אין לי מטאפורה טובה, וכאשר אנחנו רוצות לבטא ייאוש לומר: הייתי רוצה שיהיה מְספר אחר לסיפור הזה. אחרי התנסות של שבוע היינו צריכות לכתוב מסה שתדווח על החוויה. דוד, שראה אותי מקדימה לצאת מהסדנה וקם אחריי, הציע שאבוא איתו להפגנה הגדולה שהסטודנטים מארגנים. התבוננתי בעיניו הרכות ואמרתי: אין לי מטאפורה טובה. מוכרחים, הוא אמר וכמעט נגע בידי. הייתי רוצה שיהיה מספר אחר לסיפור הזה, לחשתי. בטנו קרקרה.

בסוף הלכתי איתו להפגנה. תמונות החטופים התחילו להופיע אז בכל מקום. התבוננתי בהן ואמרתי לו: אין הרבה רווח בין המסמן למסומן, אני לא מצליחה לנשום. באזעקה הוא סוף סוף אחז בידי ורצנו למקלט באחד הבניינים הקרובים. במקלט הצטופפו רבים מפליטי ההפגנה, ודוד אמר לי: לפני השבעה באוקטובר חשבתי לכתוב סיפור סימבולי שבו כל האנשים בעזה עוברים לחיות מתחת לאדמה, ומשאירים את האדמה ריקה, והמנהרות והגבולות הפרוצים והקברים החיים הם סמלים למצב האנושי. אבל אחר כך לא יכולתי להמשיך לכתוב את זה, הכול נעשה עצוב מדי, מאיים מדי, רציני מדי, אמיתי מדי. אז אני מוכרח לעבוד בשנתיים הקרובות על היפנית שלי, ולתרגם ספר אימה ראשון. רק זה ירגיע אותי.

התרגיל השלישי בסדנה לכתיבה מסאית היה כתיבה בזוגות, ודוד בא אליי. הוא אמר: את לא חושבת שהמנחה זיהתה שאנחנו זוג ובחרה תרגילים שיעזרו לנו? שאלתי אותו: אנחנו זוג? הוא אמר: ואת נעמה, את היית רצינית לגבי הרומנים הארוטיים הספרדיים? לגמרי, אמרתי, ואני משפרת אותם, אני מורידה את כל הפטפוט המיותר, ומתכננת לשנות את הסופים. אצלי לא תמצא נשים שצריכות גבר שיציל אותן, וכל החרא הפאלוצנטרי הזה. הוא בחן את ערמת הספרים שליד המיטה שלי ושאל איזה ספר סיימתי לקרוא. החזקתי בחמדת של טוני מוריסון ואמרתי לו: אתה עוד לא גדול מספיק כדי לקרוא אותו. אבל הוא בכל זאת לקח את הספר.

למחרת כשהוא רצה שנלך להפגנה באוניברסיטה, הלכתי איתו. שמתי לב שהתחילו להופיע תמונות ילדים מעזה. הוא אחז בידי. כמה סטודנטים לקולנוע שעברו שם ראו את התמונות והתחילו לחטוף ולקרוע אותן. לחשתי לו: כואבת לי הבטן. הוא אמר: תזכרי, אנחנו בתוך הקטסטרופה. אנחנו הקטסטרופה. הוא לקח תמונה קרועה של ילד מת והחזיק אותה. יכולתי לחוש בגופי את האגרוף שהוא חטף מאחד הסטודנטים לרפואה כשעברנו ליד בניין הפקולטה שלהם. תמונת הילד נקרעה שוב.

התקשרתי אליו אחר הצהריים. רציתי לבוא אליו, לראות איך הוא מרגיש, להביא לו משהו אחר לקרוא. הוא ניסה להתחמק, אבל בסוף הסגיר את כתובתו. אימו פתחה את הדלת. הוא לא הזהיר אותי שהוא עדיין גר עם ההורים. היא הביטה בי, כאילו יודעת משהו שאני לא יודעת, ואז ביקשה ממני: תוציאי אותו מההפגנות האלו, טוב? אני יודעת שאת הולכת איתו אליהן, ואני יודעת שלך הוא יקשיב, לי הוא כבר לא מקשיב. מישהו אחר צריך ללכת להפגנות האלו במקומו. איך הוא יציל חטוף אחד במנהרה, או ילד אחד רעב בעזה, עם האגרופים שהוא יחטוף כאן בתל אביב?

הלכתי לחדר שלו עטופה בבושה. הגשתי לו את העין הכי כחולה של טוני מוריסון. עדיף שתתחיל לקרוא את מוריסון ממנו, אמרתי. כבר התחלתי את חמדת, הוא אמר, והתרומם לישיבה במיטה. דוד, אמא שלך מודאגת מההפגנות, אמרתי. נעמה, כל האימהות מודאגות, הוא אמר. אבל היא אמא שלך, לא כל האימהות, אמרתי. הוא התבונן בכריכה של העין הכי כחולה. מה שקרה לי הוא לא ביג דיל, אמר, אני אקום מחר כמו חדש. אמא שלי ניסתה לשכנע אותי שלא אגיש תלונה נגד הסטודנט שהחטיף לי, אמר, היא לא יודעת שממילא לא התכוונתי להגיש תלונה. אימו דפקה בדלת והביאה לנו פירות.

בשבועות הבאים התחילו להופיע בקמפוס מפגינים עם דגלים שחורים. בכל פעם הם התכנסו במקום אחר, פעם יצאו בצעדה איטית בין פקולטות ועצרו בקפיטריות, פעם שכבו מול הכניסה לבניינים בדממה, כאילו הם מתים, עד סוף זמן ההפסקה, פעם עמדו באחת הקומות של בניין הפקולטה שלנו וקראו טקסטים קצרים על רעב. דוד הצטרף לקוראים ושינן: דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם, חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ, טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי, יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת־עַמִּי. מישהי אחריו קראה דו"ח רפואי על תזונת התינוקות בעזה בזמן המלחמה.

סטודנטים שחלפו מול המפגינים צעקו: בושה, בושה. איש מבוגר קרא: לכו לעזה. צעירה שצילמה הכול ודיברה למצלמה אמרה: אין הרעבה בעזה, הם אוכלים יותר ממני, הכול שקרים, אסור להכניס לשם מזון בכלל, צריך לשרוף להם את כל המזון. דוד התחיל לצעוק עליהם: שבעה־עשר אלף ילדים כבר מתו, כמה ילדים עוד יצטרכו למות? המבוגר צעק בחזרה: ולך לא אכפת מהחטופים שימותו? ניסיתי למשוך את דוד משם, וליוותה אותי תחושת אשם שאני ממלאת את שליחותה של אימו. בפעם הראשונה הוא ניסה לנתק את ידו מידי. לחשתי באוזנו: תזכור, אנחנו הקטסטרופה, אנחנו הקטסטרופה. אחרי שלוש פעמים הוא נכנע לכף ידי והלכנו לפינה. הייתי רעבה אבל הוא לא רצה לבוא לאכול.

כשהמנחה בסדנת הכתיבה המסאית אמרה שהתרגיל האחרון בסמסטר יעסוק ברעב ספרותי, הוא לחש לי: אני לא יכול לשתוק יותר. ואז הרים את קולו וחזר על הנתונים ששמע בהפגנה על תזונת התינוקות במלחמה. המנחה אמרה לו: זה קורס, לא הפגנה. אבל אין רעב מטאפורי כשיש כל כך הרבה רעב ממשי, הוא אמר. אין לי מטאפורה טובה לזה, אמרה המנחה. הייתי רוצה שיהיה מספר אחר לסיפור הזה, הוא אמר. רציתי לומר בקול, בנוכחות כולם, אנחנו הקטסטרופה, אבל לא הצלחתי. רציתי להגיד לדוד שנרשמנו ללימודים בגלל רעב ספרותי, אבל לא יכולתי.

דוד סירב להגיש את התרגיל אחרון, גם כשהמנחה אמרה לו שזה תנאי לסיום חובות הסדנה. אני הגשתי את המילים האלו. רציתי לסיים אותן בהתבוננות פנימית שתגיד משהו חשוב על עצמי, על הספרות, על הרעב הספרותי והרעב הממשי, אבל במקום זאת צירפתי למטלה את התמונה הקרועה של הילד המת, ששמרתי אצלי מאז שדוד שמט אותה כשהוא חטף אגרוף.

.

אלמוג בהר הוא סופר, משורר וחוקר ספרות. ספרו האחרון, "כדי שהמלח יתפזר על האהבה", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2021. מלמד ספרות עברית וערבית, מסורות קודש וחול, ותרגום. "הקולך זה", מאמר מפרי עטו על הפייטן ר' דוד בוזגלו, התפרסם בגיליון ספטמבר 2025 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת רון בן־טובים

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן