היה היה ילד חולני, שבמשך ימים רבים לא הורשה, או שלא יכול היה, לצאת מהבית, שכן היה מרותק למיטת חוליו. מבעד לחלונו ניבטה, בעגמומיות מה, עיר שלימים תקבל נופך רומנטי אבל אז הציעה בעיקר שמיים אפורים, לחות וקור: אדינבורו שבסקוטלנד.
נקפוץ רגע לסופו של הסיפור, וסליחה על הספוילר (קלקלן): הילד הזה מעולם לא הבריא. הוא מצא את מותו, משבץ מוחי, יותר מ-15 אלף קילומטר מעיר הולדתו, בין ילידים מקומיים באחד מאיי סמואה, בגיל הצעיר למדי של 44.
האם זה אומר שהוא חי חיים טרגיים? לאו דווקא.
רוברט לואיס סטיבנסון נולד למרגרט בלפור ולתומאס סטיבנסון, מהנדס מגדלורים מכובד ואמיד, שניהם נוצרים אדוקים שחינכו את ילדיהם בנוקשות שנשזרה בה לא מעט אהבה. העובדה שרוברט-לואי הקטן היה חולני ובילה לא מעט מילדותו במיטה או בין כותלי הבית לא דיכאה את דמיונו העשיר או את אהבתו העזה לעולם ולאנשים שמסביבו.
מגיל צעיר מאוד הוא היה ממציא סיפורים ומספרם לכל מי שרק היה מוכן לשמוע. לקרוא בעצמו הוא למד רק בגיל שבע, וזאת בשל – על פי עדותו שלו – עצלנות גרידא. ועד אז הוא היה מצייר, ציורים שהיו מבוססים על עולמו הפנימי ודמיונו הרבה יותר מאשר על המציאות הנראית לעין.
"אמא", הוא פנה יום אחד לאמו, "תראי את האיש שציירתי, עכשיו אני צריך לצייר את הנשמה שלו גם, נכון?"
מוחו הקטן היה מלא ברעיונות ובהרפתקאות, אבל הוא הבין בגיל צעיר מאד משהו חשוב, שלא רבים מבינים גם בגילאים מאוחרים יותר: הדבר היקר ביותר שיש לו הוא בני האדם שמסביבו, ומערכות היחסים ביניהם. כששכב חולה, הוא מתאר בזכרונותיו, המתנה הגדולה ביותר שמישהו העניק לו, מתנה שהעלתה דמעות בעיניו (לא היה קשה להביא אותו לידי בכי גם בבגרותו), ושהוא הוקיר גם שנים רבות אחר כך, הייתה העובדה שבן דודו כתב לו מכתבים ארוכים, מתעניינים ומעניינים.
אביו חלם להעמיד אותו על רגליו, ולא רק מבחינה רפואית: הוא רצה שהוא ילמד הנדסה, ושימשיך את דרכו המקצועית, שפרנסה אותם יפה למדי. אבל סטיבנסון הצעיר, גם בימיו הטובים ביותר, לא ממש התאים ללימודי מקצוע ההנדסה. אחרי ניסיון כושל למדי הגיעו האב והבן לפשרה: הוא ילמד מקצוע הגון אחר, שאינו כולל כל כך הרבה מספרים: עריכת דין. אבל למרות שאת הלימודים האלה סטיבנסון כן הצליח לסיים, למותר לציין שהוא מעולם לא עסק בעריכת דין בפועל, והופעתו הראשונה בבית משפט כלשהו, ככל הנראה במסגרת התמחות או כחלק מהלימודים עצמם, הייתה גם האחרונה.
מה שהוא כן עשה, כשהוא שוכב במיטה, יושב על גזע עץ בחצר הבית או מול שולחן כתיבה בחדר סגור, היה לכתוב: שירים, מסות, ובעיקר סיפורים שהחלו להתפרסם מפעם לפעם בעיתוני התקופה.
עם התבגרותו, הוא חיבק את ההמלצה הרפואית האחת ששיפרה את חייו והסבה לו עונג ושמחה: לחפש מקום שבו מזג האוויר יהיה טוב יותר עבור ריאותיו הדואבות.
אז הוא יצא למסעות. בתחילה בעיקר באירופה, ואז גם באמריקה. אחד ממסעותיו בצרפת, על גבי חמור עקשן ואיטי בשם "מודסטין" הניב שתי תוצאות מרנינות: האחת – אחד מספרי המסע הראשונים של סטיבנסון – "מסעות עם אתון בחבל סוון", בו הוא מתגלה כמספר קומי עדין ונוגע ללב, והשניה – מפגש בבית ידידים עם אמריקנית אחת בשם פאני אוסבורן.
זה היה סיפור אהבה שנרקם מחוטים מהם נטוו בדרך כלל רומנים גדולים. מבחינה חברתית הם לא התאימו בשום צורה – הוא היה סקוטי רווק, רגיש (קצת יותר מדי לטעמה) וחולני שעדיין נסמך על אביו מבחינה כלכלית, היא הייתה אומנית אמריקאית נשואה שברחה מפני נישואין לא מאושרים, חצופה מעט וקולנית (לפחות בעיני בני התקופה ההיא), מבוגרת ממנו ב-11 שנים, אמא לילדים.
למרות הכל, הם התאהבו, עמוקות. כשהיא חזרה לאמריקה בעקבות בעלה, בניסיון לשקם את נישואיה – סטיבנסון לא ויתר, ונסע אחריה.
הם התחתנו אחרי גירושיה, בשנת 1880, ומאותו יום היא וילדיה הצטרפו אליו במסעותיו ברחבי העולם, רשמית בחיפוש אחר אוויר טוב לריאותיו, אבל מתחת לפני השטח – סטיבנסון היה פשוט רעב לראות את העולם.
לאחר הנישואין, נרקמה בינו לבין בנה של פאני, לויד אוסבורן, מערכת יחסים קרובה ואוהבת. הוא היה לו לאב (לויד קרא לו "אבא"), ולויד החזיר לו הערצה מלאת חיבה. מערכת היחסים הזו הולידה את אחד מספרי ההרפתקאות הנקראים ביותר בעולם – "אי המטמון".
זכרונותיהם של השניים, ושל עוד כמה בני משפחה וחברים, מספרים על ערב אחד שבו נכנס סטיבנסון לחדר בזמן שלויד הצעיר היה שקוע בצביעת מפת אי דמיוני שצייר. סטיבנסון, שנהג להביע התלהבות אוהבת מציוריו ויצירותיו של הילד, התכופף מאחוריו לבחון את עבודתו. הוא נטל עיפרון שעמד על השולחן, והחל להוסיף למפה שמות של מקומות: “גבעת התורן”, “צוק השלדים”, “תל משקפת־הריגול”, ואז הוסיף – לשמחת ליבו של הצייר הצעיר – שלושה צלבים אדומים והכריז "כאן החביאו שודדי הים את אוצרם". המפה קיבלה את הכותרת המרגשת "אי המטמון", והפכה לבסיס לסיפור שסטיבנסון החל לכתוב, בתחילה רק עבור בני משפחתו.
ידיד ששמע בערב גשום אחד את סטיבנסון מקריא בסלון הבית פרק מהסיפור, הציע אותו לעורך המגזין הלונדוני לילדים "אנשים צעירים". הסוף עדיין לא היה כתוב בכלל, ובכל זאת העורך קיבל את הסיפור לפרסום בהמשכים.
הכותרת שהוענקה לסיפור בעיתון הייתה “טבּח הים, מאת רב־החובל ג’ורג' נורת”, ומטרתה הייתה ליצור אשלייה כי מדובר בסיפור אמיתי, שנכתב על ידי ימאי אמיתי. זה לא כל כך צלח. האם אפשר להאשים את העובדה שפרקי הסיפור פורסמו באחד העמודים האחרונים, באותיות קטנות וללא איורים, או שקהל הילדים עדיין לא היה מוכן אליו? קשה לדעת, אבל בכל מקרה – העורך התלונן כי "מספר המנויים לא גדל בשל הסיפור אפילו לא באחד", ואחד הילדים כתב למערכת כי הוא "לא אוהב את הסיפור החדש".
סטיבנסון לא התרגש. הוא האמין בסיפור, והחליט להתעקש להוציא אותו כספר. הוצאת הספרים "קאסל" ניאותה להדפיס את הסיפור, הפעם תחת כותרת המפה – "אי המטמון", בתמורה לשכר סופרים בסך 500 ליש"ט. יחד עם כתב היד, נשלחה להוצאה המפה הצבעונית המקורית של לויד אוסבורן, שנשאה את תוספותיו הרבות של סטיבנסון עצמו, על מנת שיודפס העתק שלה בתחילת הספר.
אבל כשעותק מהספר חזר לידיו של הכותב להגהה, המפה לא הגיעה איתו. היא אבדה בדרך. סטיבנסון המתוסכל נאלץ לצייר מפה חדשה, ואז להתאים חלקים שונים בספר אליה. המפה הזו, שצייר בעצמו כשהוא זועם על המו"ל חסר האחריות, היא המפה המוכרת שמצורפת היום לרוב המהדורות של הספר.
הספר יצא לאור בשנת 1883 וזכה להצלחה מיידית ומסחררת. המהדורה האנגלית נשאה את ההקדשה שהנציחה את חלקו של לויד ביצירה (ושהמו"לים והמתרגמים העבריים התעלמו ממנה אחר כך): "ללויד אוסבורן, ג'נטלמן אמריקני, אשר בעזרת טעמו המעולה תוכנן ספר זה. בתודה על שעות נפלאות ללא ספור ובאיחולים לבביים, מוקדש לו על ידי ידידו האוהב – המחבר".
הפעם, הספר התקבל בזרועות פתוחות על ידי ילדים, בני נוער ומבוגרים, בבריטניה ואז בכל רחבי העולם. עד היום, ממרחק של כמעט 150 שנה, הספר נחשב לאחד מספרי ההרפתקאות הטובים שנכתבו אי פעם. מאות עיבודים נעשו לו, ואין ספור דמויות של פיראטים ושודדי ים בספרות, בבמה ובקולנוע מבוססות על הדמויות והתפאורה שיצר הסופר בן המאה ה-19.
בישראל, התפרסם בשנות העשרים של המאה ה-20 תרגום של ישראל פישמן על ידי הוצאת "קפת הספר", שהדפיסה מעין ספרונים קטנים של קלאסיקות מכל העולם. באתר הספרייה זמינים עותקים דיגיטליים מהוצאה זו. כמות משמעותית יותר של עותקים הודפסה על ידי יהושוע צ'צ'יק, בשנות הארבעים. העותק (המעט מתפורר כבר יש לומר) מהתרגום הזה השמור בספרייה נושא הקדשה מאת המו"ל עצמו ל"ספריה הלאומית" [עם י' אחת!- מ.ז].
מאז הספר תורגם מחדש לא מעט פעמים, והודפס שוב ושוב, במהדורות שנמכרו במהירות רבה בזו אחר זו, לאורך כל מאה השנים האחרונות.
לאחר פרסום "אי המטמון", סטיבנסון, שבינתיים הרחיב את מסעותיו לאזור האוקיינוס השקט, הפך לאגדה.
הוא לא הפסיק לכתוב, ופרסם ספרים נוספים, רובם סיפורי מסעות. פאני הייתה הקוראת הראשונה של רוב כתביו, ולפעמים היו לה דעות נחרצות למדי בנוגע לכתיבתו.
את כתב היד הראשון של הספר הבא שלו – "המקרה המוזר של ד"ק ג'קיל ומיסטר הייד", הוא שרף לאחר הערותיה של אשתו, וכתב את כולו מחדש במהירות הבזק (זכרונותיהם של הנוגעים בדבר חלוקים – האם היו אלה ימים ספורים או כמה שבועות, אבל בכל מקרה מדובר בפרק זמן קצר מאוד לכתיבת רומן).
בספר הוא מציג, עוד הרבה לפני שתורתו של פרויד הפכה למקובלת וידועה, את ה"אני האחר", את המלחמה התמידית בין חלקי הנפש, בין הדחפים הפראיים, החייתים כמעט, שיש בכל אחד, לבין הניסיון התרבותי להדחיק אותם ולהציג נפש אחת "טובה".
הספר, שנולד גם בהשראת ספרי אימה תקופתיים לא הציג אימה חיצונית אלא דווקא את זו המתחבאת בכל אחד ואחד מאיתנו. הוא הפך לקלאסיקה על זמנית, ורבים רואים בו את אחד מספרי היסוד בסוגת המותחן הפסיכולוגי.
בשנת 1889 עברו בני משפחת סטיבנסון-אוסבורן להתגורר באיי סמואה שבאוקיינוס השקט. סטיבנסון, שמו הולך לפניו בכל העולם, הפך לנערץ על ידי ילידי המקום, שכינו אותו "טוסיטאלה" – מספר הסיפורים. למרות הבדלי התרבות העצומים, תושבי האי אהבו עד מאד את האיש החיוור והחולני שלא התייחס אליהם בהתנשאות האופיינית ללבנים האחרים.
באחד הימים, מספרת אחת האגדות, ילדה מילדות באי בכתה באזניו שיום ההולדת שלה חל בחג המולד, זמן שבו איש לא זוכר להתייחס אליה. סטיבנסון הוציא מכיסו פיסת נייר, וכתב לה "שטר מכירה" מסודר ורשמי, בו הוא "מכר" לה את יום ההולדת שלו – ה-13 בנובמבר.
אבל גופו הכריע את הרוח בסופו של דבר, וזמן לא רב אחר כך – בשנת 1894, כשהוא בן 44 שנים בלבד, מת סטיבנסון בביתו באותו אי הטרופי הקטן.
על הקבר בסמואה, שנמצא במרכזה של חלקה ירוקה המשקיפה אל הים, מוטבע שיר ארוך, שאחת משורותיו אומר כך (בתרגום חופשי):
בשמחה חייתי. בשמחה גם מתי.
