"אמרי שכן": על "בשר ורוחות" מאת לאה קליבנוף
דנה (פריבך) חפץ
.
בשר ורוחות (פרדס, 2024) הוא ספר בשל וחכם ומלא יופי. על אף היותו ספר ביכורים ניכר שנכתב ביד בוטחת של משוררת מיומנת; הוא עשיר ומשוכלל מבחינה ריתמית ומוזיקלית, יצוק בתבניות קלאסיות מסורתיות לצד כתיבה חופשית מודרנית, ויש בו היכרות אינטימית עם משוררים רבים שעימם הוא מתכתב. בדברים הבאים אתמקד בכמה צירים תמטיים ששירי הספר נמתחים ביניהם ויוצרים אריג עשיר, שחוטיו מהדהדים ומעמיקים זה את זה.
הציר התמטי העיקרי הוא זה העוסק בזיקה שבין הורים וילדים. כבר בשיר הראשון, המוקדש (בכתב יד) "לאבא, מעבר לחומר שוב ניפגש", יש אב, ובת, ואמו של האב, ושיר ערש בשפת האם (תרתי משמע). זהו שיר מתוחכם, שנראה בצורת הסונטה המוקפדת ובמוזיקליות שלו כשיר ערש 'קונבנציונלי'. אלא שזהו שיר בתוך שיר, המושר תוך היפוך נמענים: הבת שרה לאביה (המת) שיר ערש בעברית, המצטט את שיר הערש ביידיש שנהג האב לשיר לה בילדותה, שהוא שיר הערש שאמו שלו (המתה) נהגה לשיר לו בילדותו, בשפתה־שפתו; וכך, השיר הפותח טומן בחובו את תמצית היפוכי התפקידים והדהודי הזמנים והדמויות מעבר לשני עברי הקו המפריד לכאורה בין החיים למתים, שמאפיינים את הספר כולו. השיר נחתם בפניה של הבת אל האב: "אֲבָל כְּשֶׁרַעַם הַךְ בַּחַלוֹנוֹת, / שׁוּב כָּל־כֻּלִּי אֶהְיֶה לְבַקָּשָׁה / וּלְךָ אֲנִי אֶלְחַשׁ אָז: שְׁלַאף, קִינְד, שְׁלַאף. / שְׁלַאף, קִינְד, שְׁלַאף" (עמ' 7). הבת מבקשת לשיר לאביה המת את השיר של אימו שלו, כל כולה בקשה לכך. ניתן לחשוב שהספר כולו הוא מימוש של הבקשה הזו – להיות שיר געגועים לאב בשפת (הבת שהייתה ל)אם. כך למשל בשיר "פלחים", שמעלה מן הזיכרון תמונת ילדות: "כְּמוֹ לוֹמַר לְלֹא מִלִּים / שֶׁחֹרֶף הוּא גַּעְגּוּעִים וּדְבַש / שֶׁחֹרֶף הוּא יַלְדָּה וְאָב נוֹשְׂאִים בְּיַחַד שְׁאֵלֹות אֶל הַחַלּוֹן" (עמ' 101).
מהגעגועים אל האב נמתח הספר אל האימהות לילד – מהחרדה של "אֵיךְ אוּכַל לָשֵׂאת בְּיָדַי תִּינוֹק / [ְ…] אֵיךְ אוּכַל לָשֵׂאת בְּלִבִּי תִּינוֹק" (עמ' 56), דרך שיר אושר כמו "אולטרסאונד" היפהפה (עמ' 83), ועד חרדת העקידה: "בְּנִי עָקוּד עַל גַּב הַמִּזְבֵּחַ וְנֶאֱבָק בַּמַּאֲכֶלֶת" (עמ' 89), ופליאת הנס של "בריאת האדם": "וְיֵשׁ גָּדוֹל שׁוֹטֵף פִּתְאוֹם מֵאַיִן" במחזור "הבוקר שלך" המוקדש לבנה הפעוט (עמ' 110–112).
הספר נפתח בגעגוע לאב ומסתיים בכניסה לחדר הסמוך "לֶאֱסֹף אֵלַי אֶת בְּנִי" (עמ' 121), ובליבו השיר "דרזדן", שמפגיש את אביה של הדוברת ובנה (שלא זכו להיפגש בחייהם) וממקם אותה בין שניהם. זהו שיר ארוך ועוצמתי, המתיך את ילדותה של הדוברת בצילו הלא מדובר של חורבן דרזדן במלחמת העולם השנייה – חורבן שחווה האב – עם חיי הבת שהפכה לאם, שממשיכים להתקיים בצל החורבן ההוא. שם, בסחרור הזמנים בין נעוריו לילדותה ובין מותו לאימהותה, במרחב הדמיוני שבורא השיר "בְּתוֹךְ הָרוּחַ וְהַמִּלִּים", הבת מדברת אל האב המת, מעידה על עצמה (שוב ושוב) ש"הָיִיתִי רַק יַלְדָּה" ובאותה נשימה ש"לֹא הָיִיתִי יַלְדָּה. אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי יַלְדָּה.", ומבקשת מאביה המת "שֶׁתֶּחֱצֶה אֶת הַכְּבִיש […] / תִּפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת […] וְ- / תִּקַּח אֶת הַנֶּכֶד שֶׁלְךָ לְטִיוּל" (עמ' 62–70).
הדיבור אל האב המת ועליו נקשר למתים נוספים שגודשים את הספר – סבים וסבתות אבודים, המוני "אֲנָשִׁים מֵתִים מְאוֹד / וַעֲצוּמִים מְאוֹד". למשל בשיר "עץ החיים – מכתב פתוח לנמענים מתים" (עמ' 24–27). הספר נקרא בשר ורוחות, מפני שהדוברת חיה אומנם בבית שיש בו חיי יומיום ושגרת משפחה יקרה, אבל לצידה חיות, בלשון השיר שעל שמו קרוי הספר, גם "נְשָׁמוֹת בַּעֲלִיַּת הַגַּג", ובלילות "חֶדֶר אַחַר חֶדֶר אַחַר חֶדֶר אַחַר חֶדֶר אַחַר חֶדֶר / דְּמוּיוֹת בְּלִי קוֹל / קוֹלוֹת בְּלִי דְּמוּת", וזמנים וזהויות מתערבלים כאשר "יַלְדָּה קְטַנָּה מְחַפֶּשֶׂת אֶת הוֹרֶיהָ […] / יַלְדָּה גְּדוֹלָה נוֹתֶנֶת אֶת יָדָּה בְּיָדִי / יַלְדָּה קְטַנָּה מוֹשִׁיטָה אֶת שְׁתֵּי יָדֶיהָ / אֶל מִי" (עמ' 113–114). השיר רווי חזרות המהדהדות זו את זו, ויוצרות תחושה מתעתעת של הכפלות והשתקפויות הממחישות את נוכחות המתים ואת טשטוש הגבולות בינן לבין הדוברת. וכל זאת מפני שבתוך הגוף, מתחת ל"עוֹר עוֹר עוֹר" הנקלף, מתגלה "תַּחְתָּיו / זִכָּרוֹן מְגַלֶּה תַּחְתָּיו / זִכָּרוֹן. מְגַלֶּה תַּחְתָּיו / זִכָּרוֹן". "הַאִם אַתֶּם אָדָם?" (עמ' 114) שואלת הדוברת, בת הדור השני לשואה, את הרוחות; והשאלה הזו מהדהדת את שאלתו של פרימו לוי, על כל מה שהיא נושאת איתה.
הרוחות, ובעיקר אלו מהן שמתו במלחמה, מתקשרות לציר תמטי נוסף בספר – היחס המורכב לאלוהים. מצד אחד האל נוכח, בהחלט. אבל הדוברת נעצרת "בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ" אליו, מפני ש"כְּשֶׁאֲנַחְנוּ קוֹנִים חֲפִיסָה חֲדָשָׁה [של סיגריות], / שׁוּב אֵין צֹרֶך דָּחוּף בֶּאֱלֹהִים" (עמ' 10). וה"רק מחצית" הזו מתקשרת מיד למלחמה; לא במקרה, מיד אחרי השיר "חצי הדרך לאלוהים", מופיע השיר "גברים חוזרים ממלחמה". האל דל וזקוק לחסדי האנושי: "פְּתַח חַלּוֹן, אֱלֹהִים זָקוּק לְאֹור וַאֲוִיר" (עמ' 58); לכן, הדוברת כמעט יכולה "לִבְרֹא לִי אֱלֹהֵי אֵינִי־יוֹדַעַת־מָה" (עמ' 16).
היחס הזה לאלוהים מזכיר שני משוררים שכל אחד מהם, בדרכו, נפרד מהאל תוך שמירה על דיאלוג איתו. הראשון הוא אברהם חלפי, שבמבט ראשון נדמה מאמין, כשהוא כותב: "רְאִי, הַכֹּל כָּרְעוּ נָפְלוּ / אֶל מַרְגְּלוֹת שֶׁל אֵין־רַגְלַיִם לוֹ, / שֶׁזַּעֲמוֹ וְרַעֲמוֹ מָלֵא עוֹלָם. // וְגַם אֲנִי נוֹפֵל וְקָם, / נוֹפֵל וְקָם, / נוֹפֵל // וּמַאֲמִין בּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה." (שירים, כרך ב, הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 189). אלא שבשירי חלפי מצטיירת דמות אל חלש, עני, עייף, עיוור, אבֵל, שמקדשיו מחוללים, וחמור מכך – ש"לָנֶצַח בָּגַד בּדְמוּתוֹ" (שירים, כרך א, הקיבוץ המאוחד, 1986, עמ' 135–136). ובניסוח אחר:
לִפְנוֹת כָּל בֹּקֶר הוּא יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם / וְיוֹשֵׁב עַל אֶבֶן אֵצֶל חַלּוֹנִי./ הָבוּ לוֹ פַּת לֶחֶם, הַגְמִיאוּהוּ מָיִם,/
וְהָנִיחוּ לוֹ: זֶה אֱלֹהִים עָנִי. // רוּחַ, אִם חוֹלֶפֶת, בִּשְֹפָתָיו נוֹגָעָת / וְלוֹחֶשֶׁת לוֹ: אַתָּה כִּמְעַט אָדָם./
הִיא מִבֵּין כֻּלָנוּ לְבַדָּהּ יוֹדַעַת,/ כִּי מִבַּלְעָדָיו פֹּה אֱלֹהִים אֵינָם. (שם, עמ' 71)
מבט נוסף מעלה תמונה מורכבת יותר בעמדתו השירית של חלפי – האדם ממשיך לחפש אחרי האל שאבד מתוך כמיהה להתפלל אליו וקנאה במאמיניו, ולפעמים אפילו חווה "רֶגַע אֱלֹהִי לְמַרְגְּלוֹת / אֵין־אֵל." (שם, כרך ב, עמ' 47). המתח שבין אמונה וכפירה איננו מושעה, פרדוקסליות חסרת תוחלת היא המאפיין המובהק של דובר שהוא "יְרֵא שָׁמַים / צְלוּף כְּפִירָה" (שם, עמ' 263). זו עמדה קיומית טראגית; לא בכדי, שיריו של חלפי מלאים בתחושות בדידות, ריקנות, ייאוש ואובדן.
בדומה לחלפי, גם יהודה עמיחי מתריס כלפי האל (בעיקר ביחס למלחמה ולמוות). האל מצטייר בשירתו כמי שעולמו ריק מרחמים, ובעיקר הוא אנושי, חלש, עני, "הָאֵל הַנוֹרָא שֶׁאֵין לוֹ שִׁנַּיִם", (מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול, שוקן, 1973, עמ' 91); אל ילדותי, אפילו מגוחך. ביטוי בולט לכך הוא דימוי של האל כמי ש"שׁוֹכֵב עַל גַּבּוֹ מִתַּחַת לַתֵּבֵל, / תָּמִיד עָסוּק בְּתִקּוּן, תָּמִיד מַשֶׁהוּ מִתְקַלְקֵל" (שירים 1948–1962, שוקן, 1963, עמ' 71). ספקות בקיום האל מובילים לחילופים בינו לבין האדם, עד כדי האמירה ש"הָאָדָם יוֹצֵר תְּפִילוֹת / שֶׁיוֹצְרוֹת אֶת הָאֱלֹהִים שֶׁיוֹצֵר אֶת הָאָדָם" (פתוח סגור פתוח, שוקן, 1998, עמ' 6–7).
ההתבוננות ביחס אל האל בשירתם של חלפי ועמיחי מחדדת את משמעותו בספר שלפנינו. בשונה מהעמדה הפרדוקסלית והמיוסרת שבה נותר הדובר של חלפי, אני מוצאת בשירתה של קליבנוף קרבה רבה יותר לעמדתו של עמיחי. זאת בעיקר בשל ההיפוך הבוטה, הנועז, שעל פיו האדם הוא הבורא את האל, היפוך שמופיע בניסוח דומה אצל שניהם; וכן בשל הקשר שבין ההתפכחות הזו מהאמונה לאימת המלחמה, שנוכחת מאוד בשירת עמיחי וכאמור גם כאן.
כך או כך, אצל חלפי ועמיחי, כל אחד בדרכו, מביאה ההתפכחות מהאל לפנייה אל הזולת האנושי, ואף מסִפרה של קליבנוף עולה פניה שכזו, ובלשונה: "הַשָּמַיִם רָחֲקוּ עַד אִי־אָדָם […] פְּתַח לִי שַׁעֲרֵי אָדָם" (עמ' 51). ניתן לדבר כאן על ציר הנמתח בין שני קצוות שמצויים במתח – מחד גיסא, מה שאפשר לכנותו ה"אדם לאדם", כלומר הפנייה אל הזולת בבקשת הצלה ונחמה; מאידך גיסא, התכנסות הנפש בעצמה, במה שבינה לבינה. אשר לראשון – אומנם, בתחילת הספר מוצבת אזהרה לא לבקש דבר מהזולת מפני ש"בְּשַׂר הָאָדָם רָגִישׁ מִדַּי / לְמַגַּע אָדָם // אַל תִּגְעִי" (עמ' 9); ואומנם, "אֲנִי מְדַלֶּגֶת עָלֶיךָ בְּכָל דַּקָּה. אַתָּה מְוַתֵּר עָלַי בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב" (עמ' 104). אבל בסופו של דבר, ובעצם גם בראשיתו, אם הצלה כלשהי היא מן האפשר הריהי באה מן הזולת, בין אם זה האהוב, או הילד – "כַּף יָדִי נִשְׁלַחַת לְהַחְזִיק בְּכַף יָדְךָ. / וְהִיא חַמָּה וְאֵשׁ וַאֲדָמָה. כַּף יָדְךָ אָדָם." (עמ' 115). ומכאן התחינה, שהיא בעיניי הכרה במהותו הגואלת של מה שקראתי לו ה"אדם־לאדם", בשיר הקצרצר ונטול הכותרת: "אָנָּא, אַל תַּרְפֶּה / אָנָּא, אַל תַּרְפֶּה" (עמ' 81). התחינה מהדהדת את צעקת התפילה של משה להצלת אחותו שהצטרעה, "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג), וממחישה בעוצמה את האופן שבו מוצב הזולת האנושי בנעלי האל כנמענה של תפילה חילונית לגאולה. עם זאת יש גם תנועה אל הקוטב הנגדי של הציר הזה – "אֶל תּוֹךְ הַקָּטָקוֹמְבּוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ / אֶל הָאָרֶץ הַהִיא – הַסְּמוּיָה […] הַפִּרְאִית". כי הנפש מושכת אליה ב"תְּשׁוּקָה אֶל פְּנִימָה" ("אל הארץ ההיא", עמ' 19–20). כי יש צורך עמוק של האני הפרטי למלא את כל חלל העולם, "לִנְשׁוֹם מְלוֹא / כָּל רֵאוֹת הַיְּקוּם" (כל הגוף כוכבים, עמ' 28). וכי בדומה לנתן זך באחד משירי החילון הגדולים בשירה העברית, המבקש "רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי / רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה." (שירים שונים, הקיבוץ המאוחד, 1960, עמ' 23), מבקשת גם קליבנוף "לוֹמַר / אֲנִי // אֲנִי / אֲנִי / אֲנִי" ("כל הגוף כוכבים", עמ' 30).
כל הקצוות הללו – אב ובת, אם ובנה, החיים והמתים, האל והאדם, הזולת והנפש הפרטית – מתנקזים אל שיר מרגש שמהווה בעיני את נקודת המגוז של הספר ועוסק בבחירה, שכלל אינה מובנת מאליה, בחיים: "אִמְרִי שֶׁכֵּן, אִמְרִי שְׁמּוּטָב לָךְ כָּאן לִחְיוֹת, / אִמְרִי שֶׁכָּל הַדְּרָכִים גּוֹזְרוֹת עָלַיִךְ לַבְּחִירָה, / לִחְיוֹת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַזּאֹת // […] וַהַרֵי הַשָּׁמַיִם כְּבָר אֵינָם שׁוֹלְחִים אוֹתוֹת, / וּמְאֻחָר מִכְדֵי לָשׁוּב לְשָם בַּחֲזָרָה. / אִמְרִי שֶׁכֵּן, אִמְרִי שְׁמּוּטָב לָךְ כָּאן לִחְיוֹת, / לִחְיוֹת, סוֹף-סוֹף, לִחְיוֹת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַזּאֹת". (עמ' 39).
בימים הנוראים האלה, קשה להעלות על דעת אמירת "הן" אמיצה ועזה מזו.
.
דנה (פריבך) חפץ היא סופרת, ביבליותרפיסטית ועורכת. פרסמה ארבעה ספרי פרוזה: "דולפינים בקרית גת" (ספרא, 2015), "השתדלות נוספת" (פרדס, 2019), "במדבר דברים" (2021, גם בגרסת אמן עם יורם קופרמינץ) "הבית הכחול" (פרדס, 2023); וספר עיון: "חסד חילוני" (רסלינג, 2009). ספרה "הבית הכחול" נכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר לשנת 2024.
.
לאה קליבנוף, בשר ורוחות, פרדס, 2024
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: ילי שנר על "בתוך החושך" מאת בכל סרלואי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
