הילד השלישי
נדיה אייזנר־חורש
.
נורית, אצבע הגליל, 1.3.2022
כשמשהו כזה קורה, את מבינה שהחרדה שלך היא רק שלך. לא ההורים שלך, לא הילדים, לא בן הזוג, לא הבוס – אף אחד לא אחראי על הדחף שלך לצלול תכף ומיד לגיהינום. אף אחד מהם אפילו לא יודע שהגיהינום שלך כל כך קרוב לפני השטח.
אני מנסה להיזכר מאיזה צד נכנס החמצן לגוף. שוטפת פנים במים הכי קרים כדי שהעור שלי יעקצץ. מכינה לעצמי פרוסת לחם עם חומוס וכוס קפה, משאירה אותם במטבח והולכת למחשב לעבוד קצת. איזה מזל שהעבודה אף פעם לא נגמרת: אני יושבת ומסתכלת רק על הקובץ שאני עובדת עליו, בזהירות רבה, ובלי להיכנס לפייסבוק אפילו פעם אחת. לפחות עד שהזוהר של התהום הבוערת, הפעורה לרגליי, יתעמעם. עד שהחום יצרוב פחות.
אומרים לי שלפעמים במצבים כאלה עוזר לשמוע מוזיקה. התחלתי באמת לשמוע יותר שירים, אפילו שירי רוק אוקראיניים, שקודם לא הכרתי בכלל. חברים ישראלים תוהים איך זה שאני לא דוברת אוקראינית, הרי נולדתי וגדלתי שם. לכי תסבירי להם את השיטה של ה"אינטרנציונל" הסובייטי: אכן למדנו אוקראינית בבית ספר, מעט שעות כדי לצאת ידי חובה, וכל הסביבה שלי דיברה רוסית. שפת המולדת שלי זרה לי, אבל בו־זמנית גם קרובה עכשיו – בכל הימים האלה אני מנסה לקרוא חדשות באוקראינית: אין לי שום אמון במה שכותבים ברוסית, ובעברית המידע מוגבל מאוד.
אבל לשמוע מוזיקה זה גם מסוכן. לפעמים אני מסוגלת "להידבק" לשיר, והוא מתנגן בראש שלי שוב ושוב, בלופ, במשך ימים או שבועות, מביא אותי לסף טירוף. אמנם זה עדיף על למנות בתוך הראש, שוב ושוב, את כל בני משפחתי, לתהות איפה הם נמצאים כרגע ואם הם בטוחים. כשאני עושה את זה – אני יודעת שהמצב באמת גרוע. לשירים לפחות יש משמעות.
לפעמים אני אומרת לעצמי, מה יש לך? הרי שום דבר לא קרה לך. חוץ מהדבר הזה שכולם יודעים שקרה, אבל זה קרה לאישה אחרת. בעצם, להמון נשים אחרות. להמון גברים אחרים. ילדים של אחרים. שם. לא כאן.
אבל אני יודעת שזה לא נכון. שאין שום "שם" ו"כאן". הכול הוא דבר אחד. אנשים בורחים ממלחמה. זה קרה בעבר, וזה קורה עכשיו. אני חושבת שזה בטח יקרה גם בעתיד, שזה יכול לקרות גם לנו, ופתאום מרגישה את הדם, שבמקום לזרום אל הלב שלי בצורה מסודרת, מתפשט לי בתוך הגוף בבת אחת, דופק ברקות, ניתז בכוח מתחת לעור.
.
אוקסנה, קייב, 24.2.2022
התעוררתי בשעה רבע לשש ממשהו שהמוח החצי־ישן שלי הגדיר כ"פיצוצים". עוד לא לגמרי הבנתי מה הרעש הזה שאני שומעת, אבל זה היה חזק מאוד. קפצתי מהמיטה, תפסתי את הנייד, וגיליתי שהתחילה מלחמה.
כעבור עשרים דקות שמעתי עוד פיצוץ. הפעם קרוב וברור יותר. האם זה ירי ארטילרי? ראיתי משהו מהסוג הזה רק בסרטים על מלחמת העולם השנייה.
מדהים איך הגוף שלי למד מיד לחשוב אחרת. למשל, הבנתי שלא ישנתי מספיק, וחשבתי בשלווה משונה שאם יהיה שקט יחסית בחצי השעה הקרובה, כדאי לנוח כי עוד אזדקק לכוחות שלי בהמשך היום.
שני הבנים, בן תשע ובן חמש, התעוררו בסדרה הבאה של בומים – שהפעם לוו ברעש של מטוסים. בהתחלה הם חשבו שזו סערת ברקים, אבל אמרתי להם שלא. לא חשבתי שאפשר להסתיר מהם את האמת. הם פחדו, כמובן, כששמעו את המילה "מלחמה", אבל עיניהם נצצו גם מהתרגשות, ראיתי את זה.
פתאום הבנתי שהיה מטומטם מצידי לזלזל בסרט ההוא של בניני על השואה. הוא היה ממש מועיל! אלה הוראות הפעלה נהדרות להורה במלחמה: תזרמו לגמרי עם תחושת ה"משחק מחשב" שהילדים מתעקשים להתעטף בה. הם יודעים מה קורה, אבל הם מתייחסים לזה כאל הרפתקה, ואין שום סיכוי שאני לא אשחק איתם את המשחק.
לקח לי קצת יותר מ־24 שעות של הפצצות, שהתרחקו ושוב התקרבו, עד שהחלטתי לעזוב הכול ולברוח.
בבוקר ה־25 בפברואר זרקתי לרכב שלושה תרמילים ושקית אוכל, והכנסתי את הילדים ואת רינגו. למעשה, רינגו קפץ פנימה בעצמו והתחבא מתחת למושב האחורי בשקט מופתי. הופתעתי מזה: בדרך כלל הכלב שלנו שונא נסיעות.
(אחר כך שמעתי גם מאחרים את הסיפור הזה – החיות היו שקטות מאוד בזמן הבריחה. גם התינוקות.)
הפרק הראשון במסע שלנו כלל 14 שעות של נהיגה כמעט ברצף, כי הרגשתי שמסוכן מדי לעצור ליותר מכמה דקות, רק לעשות פיפי ולמתוח רגליים. בהתחלה ניסיתי לספר לילדים סיפורים ולשחק איתם במשחק אסוציאציות ולשיר, אבל אחרי כמה שעות נגמר לי הכוח ופשוט ניסיתי להתעלם מהתלונות והמריבות שלהם במושב האחורי. בחרתי כבישים צדדיים כדי להתרחק מהאזור שדיברו עליו ברדיו כאזור הקרבות. כשהגענו לז'יטומיר, בקושי הצלחתי לצאת מהאוטו. הגב שלי לא הצליח להתיישר והרגליים לא נשאו אותי.
בלילה ישנו אצל חברים של ההורים שלי, בדירתם הקטנטנה. הם פתחו לנו את הספה בסלון וכל הלילה נצמדתי אל הילדים, מנסה להירגע, לישון מעט. כמעט הצלחתי. בבוקר, מיד אחרי הטיול הקצר עם רינגו, רצינו להמשיך בנסיעה. אבל אז ייללו הסירנות ושמענו שריקות.
הסתתרנו בחדר האמבטיה וחיכינו.
רעש התקרב והתקרב, ואז השתרר שקט. חשבתי שאולי השמיעה שלי נפגעה. ישבנו קפואים על רצפת חדר האמבטיה, אף אחד לא זז. רינגו הכניס את אפו מתחת לאמבט המתכת המיושן. הסתכלתי בחלון הקטן מתחת לתקרה. בחוץ היה אור כל כך עמום, אפור וחורפי, כאילו העולם כבר נהרס עד היסוד. פחדתי לצאת החוצה, פחדתי שאראה רק מדבר של הריסות מעשנות.
.
נורית, אצבע הגליל, 15.3.2022
יולי החברה שלי חזרה מהמשלחת שיצאה לעזור לפליטים אוקראינים בגבול מולדובה. הם היו אמורים לעזור רק למי שהגיש מסמכים כזכאי עלייה לפי חוק השבות ורוצה להגיע לארץ, אבל בסופו של דבר עזרו גם לאחרים. התכתבתי איתה כמה פעמים בווטסאפ בזמן שהייתה שם. היא אמרה שפליטים זה למעשה פליטות, נשים עם ילדים או בלי. שהבלגן אצלם נוראי. התורים נמשכים כמו פקק בכביש שש, מכאן ועד האופק. אין מספיק מים, אוכל, אוהלים.
היא שאלה מה נשמע אצלנו. לא ידעתי מה לומר. אז אמרתי לה שנורא קר אצלנו. היא אמרה שגם אצלם. פתאום הרגשתי כמה מטומטם זה נשמע. כמה מטומטמת אני נשמעת.
יולי ואני למדנו ביחד במכללה וזה היה לפני כמעט חמש עשרה שנה. מבחינתי זה המון זמן להכיר מישהי, אולי כי אין לי פה חברות מהתיכון: התיכון שלי נשאר שם, בעיר הולדתי. אחת מאלה שמופצצות עכשיו.
יולי היא האדם הכי מאוזן בעולם, או לפחות בעולם שלי. כשחליתי בקורונה, וזה היה עוד בהתחלה וכולם מסביב היו היסטריים, היא עזרה לי המון פשוט בכך שהתקשרה וסיפרה דברים מצחיקים. חשבתי שהיא מושלמת לתפקיד שהיא התנדבה לעשות שם עכשיו, בגבול מולדובה. ברור שיש לה גם הכשרה אבל יש דברים שאי אפשר ללמד: זה הגרעין הפנימי הזה. כמו באפרסק. רך ככל שיהיה, אתה תרגיש מיד אם תנגוס בגרעין.
הלוואי שיכולתי לחבק אותך עכשיו, יולצ'קה, אמרתי בסוף. יש להם מזל שהם קיבלו אותך. היא שתקה לרגע, ואז דיברה, בשטף כזה, כאילו מישהו רודף אחריה. הצמדתי את הטלפון הכי חזק שאני יכולה וסתמתי את האוזן השנייה. אני עדיין לא בטוחה ששמעתי הכול.
.
יולי סיפרה:
אישה בגילנו, עם שלושה ילדים וכלב, הגיעה לעמדת הבידוק. היא באה באחד האוטובוסים שפינו פליטים מתחנות מרכזיות בערים שונות ברחבי המדינה, בכל מקום שהופצץ או היה קרוב לאזור הקרבות. אלפי אוטובוסים.
כשהגיעה לעמדה של הבידוק, התברר שיש לה בעיה במסמכים. רק לשניים משלושת הילדים היו דרכונים והם היו רשומים במסמכים שלה. לילד השלישי לא היו מסמכים והוא גם נראה מוזר, לא שייך. האישה כמעט לא דיברה אנגלית, והחיילים המולדובים הצעירים במעבר הגבול לא ידעו רוסית. הם לא הבינו מי זה הילד השלישי וחששו שהיא חטפה אותו, לכן קראו ליולי, ילידת אודסה שדוברת רוסית ואנגלית, לתרגם.
לאישה היה כובע סרוג על שיערה הבלונדיני הסבוך ועיניים שקועות כהות. היא סיפרה שהיא ברחה עם הבנים שלה מקייב דרך ז'יטומיר, והתכוונה לפנות דרומה לכיוון מולדובה או מערבה לכיוון פולין, אבל באחד הכבישים ירו על שיירת הרכבים שלהם. כמה מהרכבים נפגעו, אבל להם היה מזל, הם היו בתחילת השיירה והיא פשוט נתנה גז והתחילה להתקדם, להתרחק מאזור הסכנה. עד שראתה במראה האחורית את מה שראתה. ואז שילבה לרוורס וחזרה לאחור.
היה שם ילד. הוא עמד ליד רכב שעצר בצורה עקומה, כמעט חוסם את הנתיב. היה לו מעיל ירוק וילקוט כחול קטן, מהסוג האופנתי, ודם כיסה לו את כל הצד השמאלי של הפנים. גם ליד הרכב היו זכוכיות וקצת דם.
לא היה לי זמן לחשוב, היא אמרה. ראיתי שלמי שנשארו ברכב אני כבר לא יכולה לעזור. פשוט תפסתי אותו ביד ורצנו לאוטו שלי, מהר, מהר. את רואה, יש לנו מזל, הצלחנו לברוח. הרבה אחרים לא הצליחו.
הם הגיעו לוויניצָה, ושם נגמר לה הדלק, אבל שוב שיחק להם המזל – הם פגשו מישהו שאמר להם שיש אוטובוס שמפנה פליטים לגבול מולדובה, והיה באוטובוס הזה מקום לארבעתם וגם לכלב.
הילד במעיל הירוק לא דיבר. גם עכשיו הוא לא מדבר. הוא נראה בן שבע בערך. בתרמיל שלו היה קצת אוכל, ממתקים, בקבוק מים, תחתונים, מברשת שיניים אדומה קטנה, מחברת ששמו הפרטי רשום עליה בכתב ילדותי וחבילת טושים. שום תעודות. ראו עליו שמישהו ניסה לנקות לו את הפנים עם מגבונים או משהו כזה. השפתיים שלו היו יבשות. הבאתי לו בקבוק מים. הוא לא לקח.
אולי מישהו מהמשפחה שלו שרד, אמרה האישה. היא נשמעה נואשת ובעיקר תשושה מאוד. העיניים שלה הבריקו, עברו מהפנים שלי לילדים ובחזרה.
אני נשבעת לך שאחפש את המשפחה שלו קודם כול, כשאגיע לצד השני, היא ניסתה לשכנע. אני אחפש שם פסיכולוג, מישהו שידע לגרום לו לדבר ולספר פרטים, ואני אחפש את המשפחה שלו. חייב להיות מישהו. בבקשה, אנחנו באמת כבר צריכים להגיע לצד השני. לא ישנתי שלושה ימים, היא הוסיפה. הכלב שלה ששכב כל הזמן בשקט, כלב חום יפה, קם פתאום ונגע באפו ביד שלה.
לא ידעתי מה לומר לה, פשוט לא ידעתי. אסור לה, כמובן, לקחת אותו מעבר לגבול… הסברנו את המצב לחיילים שם וזהו. מה יכולתי לעשות. את מבינה.
.
הקול של יולי היה כמו החורף שמראים בסרטי אפוקליפסה אחרי ששואה אטומית מחריבה את העולם. לא שאלתי אותה מה קרה לאישה ולילד אחר כך. עובדים סוציאלים בטח לקחו אותו, חשבתי. לא יודעת אם יש בגבול מולדובה עובדים סוציאלים. אבל בטח יש מישהו. מתנדבים. ראיתי בעיני רוחי אישה מבוגרת לוקחת את הילד במעיל הירוק ביד, מובילה אותו… לאן? אין לי מושג ואני לא רוצה לראות את התמונה הבאה בסרט הזה. אני לא רוצה להביט, אבל גם לא יכולה להוריד את העיניים מיולי. כאילו שאם אמשיך להסתכל עליה, אראה שהדברים מסתדרים.
.
נורית, אצבע הגליל, 18.3.2022
הגוף שלי סירב לאימהוּת במשך שנים, כאילו לא רצה לשאת בתפקיד שהטבע או מישהו הועידו לו. העקשנות שלי, של נתן ושל הרופאים הכניעו אותו בסופו של דבר. ההריונות והלידות שלי היו קשים ומלווים בסיבוכים. הכול התאחר והתעכב. כך קרה שאני עוד מבלה כמעט כל אחר הצהריים בגן שעשועים במושב, כשלכל החברות שלי כבר יש ילדים בתיכון. גם היום אנחנו צועדות לגן שעשועים, תחת שמיים נמוכים וכבדים. אפילו שפורים כבר עבר, הילדות מתעקשות ללבוש את התחפושות מתחת למעילים.
האימהות האחרות בפארק צעירות ממני בחמש עשרה שנה, משפחות שהגיעו לכאן לחפש איכות חיים ומקום טוב לגדל בו ילדים. הן מכירות זו את זו, מדברות על העבודה שלהן, על הבעלים שלהן, על המורה או הגננת. אני רק מחייכת ועונה במילה או שתיים כשפונים אליי. אף פעם לא הייתי טובה בסמול טוק.
אני נענית לבקשות של הקטנה וקמה לנדנד אותה בנדנדה. ילד שמטפס על הגדר מזכיר לי משהו או מישהו, אני בוהה בו עד שאני נזכרת: אליק. הכרנו בערך כשהיינו בגיל של בתי הצעירה, זו שיושבת עכשיו עולצת כולה על הנדנדה החורקת. היינו חברים, אחר כך כמה שנים כמעט לא דיברנו, עד שנפגשנו ביום הולדת של חברה והפכנו לזוג. אבל אז אנחנו עזבנו, והוא נשאר. במשך כמה חודשים עוד כתבנו מכתבים זה לזה, אבל מתישהו הקשר נותק.
פתאום הרגשתי שנורא דחוף לי לברר מה קורה איתו היום, האם הוא עדיין בקייב? האם גויס לצבא? רגע, איך קראו לאימא שלו? אני מוציאה את הנייד מהכיס של המעיל וכותבת ווטסאפ לאימא שלי. היא עונה אחרי דקה. לא, אין לה את המספר שלהם, אבל אולי תוכל לברר לי. למה אני צריכה את זה? אני לא יכולה להסביר. גם לא לעצמי.
.
בלילה חלמתי על אליק. אנחנו עדיין ילדים בחלום שלי, אולי בכיתה ו'. אנחנו הולכים הביתה מבית הספר ביחד. מעולם לא חזרנו מבית הספר ביחד. בדרך כלל הייתי נוסעת באוטובוס ללימודי מוזיקה, וחוזרת הביתה מאוחר יותר. אבל בחלום הלכנו יחד בשביל המוכר, שהיה הפעם בוצי מאוד, חלק ורטוב. ואז אליק זרק אליי את התיק שלו והתחיל לרוץ קדימה בבוץ. תפסתי את התיק, כולי מתנשפת, ניסיתי להשיג אותו וצעקתי שיחכה לי, אבל הוא רק רץ קדימה וצעק לי בחזרה משהו לא ברור, אולי משהו כמו – אין זמן. ואז ראיתי את הבית שלו עולה בלהבות ועשן שחור מעליו. התעוררתי בדפיקות לב מהירות. לא היה לי אוויר, קמתי לפתוח את החלון. נתן התעורר ושאל בקול ישנוני אם אני בסדר. כן, הכול בסדר. אחרי דקה שאלתי אותו אם הוא יודע עד איזה גיל מגייסים גברים לצבא אוקראינה עכשיו. הוא, כמובן, לא ידע. ידעתי שלא אצליח להירדם וגררתי את עצמי לסלון הקפוא. לקחתי שמיכת פליז שהילדים השאירו על הספה, התעטפתי בה וגללתי את הפיד בפייסבוק עוד ועוד, עד שהשמיים בחוץ התבהרו.
גם עכשיו אני יושבת וקוראת את הפוסטים של עוד אנשים כמוני, שלא ישנים בגלל משהו שקורה לא אצלם ולא להם, ואפילו הקרובים ביותר לא ממש מבינים אותם. "אבל זה לא המלחמה שלך," אמר לי נתן לפני כמה ימים, בקול מהסס כזה. אבל בגללה אני לא ישנה, חוטפת התקפי חרדה ובוכה סתם ככה באמצע היום, רציתי לענות, אבל שתקתי.
.
אוקסנה, ברלין, 18.3.2022
הפסיכולוגית שהצמידו לנו כאן בברלין בחינם על חשבון האיחוד האירופי, אומרת שאני יכולה לספר לה כל דבר. אני לא יודעת מה לספר לה. סיפרתי לה שנסענו בשיירה וירו עלינו, אבל אני יודעת שאני עוד לא יכולה לספר לה על הילד. ומה אספר? אני לא יודעת עליו כמעט כלום: שיער בהיר, מעיל ירוק, נעלי ספורט מפירמה טובה, ילקוט קטן. על המחברת שלו היה כתוב: דימה. אולי זה שמו, אבל הוא אפילו לא הסתכל עליי כשקראתי לו בשם הזה. אני רק רוצה לדעת מה קרה לו. העובדת הסוציאלית המולדובית אמרה שהצלתי אותו ושזה היה מעשה גבורה ואיך העזתי לעשות את זה, לסכן אותנו ככה בשביל ילד שאני לא מכירה. אני לא יודעת איך. לא חשבתי על זה.
אני רק רוצה להפסיק לחלום על היריות והדם. ואני רוצה לדעת מה קרה לילד. עם כל היתר כבר נסתדר.
נויקלן היא שכונה רועשת מאוד, קצת מלוכלכת, הכי רחוקה מהסטראוטיפ שהיה לי על גרמניה. אולי זה בגלל שאין פה הרבה גרמנים, הרוב מהגרים. או פליטים. כמונו. אבל הילדים אוהבים להיות כאן, למרות הרעש, הפיח מהאוטובוסים והריחות המשונים מקפה הנרגילות ממש מתחת לדירה שלנו. הם עוד לא הולכים לבית הספר, יש להם קצת לימודים בזום מבית הספר שלהם באוקראינה, וגם אני עוד לא עובדת. משהו שהם לא רגילים אליו: להיות איתי בבית כל היום. אנחנו הולכים הרבה פעמים לפארק ממש גדול עם מסלול טיפוס רציני שבנוי מעמודי עץ. הילדים מטפסים עליהם בצעקות קרב, מקפצים כמו אינדיאנים בסרטים ישנים. כשאין הרבה אנשים, אני משחררת את רינגו והוא מתרוצץ במעגלים מסביב. אני יושבת על הספסל ומנסה לא לחשוב יותר מדי, רק להסתכל על הילדים, על הכלב, על הפארק, על השמיים. לפעמים אני רואה ילד או ילדה במעיל ירוק ולרגע אחד מפסיקה לנשום, ועובר כמה זמן עד שאפשר להמשיך כרגיל. עכשיו סוף מרץ ובברלין מרגישים שהאביב מגיע. כבר יש עלים קטנטנים על חלק מהעצים.
.
נורית, אצבע הגליל, 20.3.2022
היום יולי התקשרה שוב. סיפרתי לה על החלום שלי ועל אליק. היא השמיעה את האנחה המוכרת שלה ושאלה אם היינו בקשר. אמרתי שלא, ושאני אפילו לא יודעת איך לבדוק מה קורה איתו. אימא שלי לא הצליחה לאתר את ההורים שלו, כי הם עזבו את הדירה הישנה שלהם מזמן. חיפשתי אותו בפייסבוק אבל לא מצאתי, ולא הצלחתי לפתוח חשבון ברשת ו"קוֹנְטָקְטֶה" שהוא אולי נמצא בה. חשבתי שיולי תנסה לעזור לי או להציע רעיונות. אבל בפעם הראשונה מאז שאנחנו מכירות היא לא ניסתה לעשות שום דבר. סיפרה שבינתיים לא חזרה לעבודה, אבל ממחר היא כבר ממש חייבת לחזור. אבל באמת חייבת. ואז היא שתקה ושתקה, כאילו נגמרו לה המילים או שמישהו כיסה לה את הפה מבפנים. חיכיתי הרבה זמן שהיא תגיד עוד משהו, אבל היא המשיכה לשתוק. שמעתי את הגשם בחוץ מתחזק. אני לא זוכרת מתי ירד פה כל כך הרבה גשם בחודש מרץ.
.
נדיה אייזנר־חורש, משוררת, מתרגמת, עוסקת בעריכת תוכן והוראה. בוגרת תואר שני בספרות עברית, מתגוררת בירושלים. ספרה "טובה דייה" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־2023. פרסמה שירה, פרוזה ומסות בכתבי העת הו!, מאזניים, פנס, ועוד. שיריה ורשימותיה פורסמו בגיליונות המוסך, וסיפור פרי עטה ראה אור בגיליון מתאריך 21.10.21.
.
>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפורים קצרים מאת חמוטל בר־יוסף ויפתח אלוני
.
כתבות הגיליון לחצו כאן
