התנצלות המשורר – על המחזור "אנטומיה של מלחמה" מאת ט. כרמי
יובל יבנה
.
ט. כרמי היה משורר מובהק של שירת היחיד. השימוש ב"אנחנו" נדיר בשירתו, וכשהוא מופיע הוא אינו מייצג את החברה הישראלית או את העם היהודי – "אנחנו" אצל כרמי הם, בדרך כלל, הדובר ואהובתו. כרמי מיעט לעסוק בשירתו בנושאים לאומיים או באירועים היסטוריים שקשורים לעם היהודי ולמדינת ישראל. יוצא דופן מבחינה זאת הוא ספרו השני אין פרחים שחורים (מחברות לספרות, 1953), שנכתב בצל השואה. אבל גם בספר הזה הוא לא עסק בשואה כאירוע היסטורי־ לאומי, כאסון של העם היהודי, אלא בחר להשמיע את קולם האישי, הייחודי, של כמה ילדים יהודים ששרדו והתקבצו בבית מחסה בצרפת אחרי המלחמה. האירוע ההיסטורי־לאומי השני שהכריח אותו לצאת מעולמו של היחיד היה מלחמת יום הכיפורים. כרמי, ששירת במילואים במודיעין חיל אוויר, עבר את המלחמה – ככל הנראה – ב"בור" של חיל האוויר בקריה. אני כותב "ככל הנראה" כי זה מה שזוכר "באופן מעורפל", בנו הבכור, גד צ'רני (מהתכתבות בינינו במייל). אנחנו יודעים, בכל אופן, מתוך עדותו של כרמי עצמו, בשיר מס' 4 במחזור "אנטומיה של מלחמה", שהוא עבר את המלחמה מתחת לאדמה, הרחק מהחזית:
.
בַּמִּלְחָמָה הַזֹּאת
יָשַׁבְתִּי בְּחֶדֶר מְמֻזַּג־אֲוִיר
וְעָקַבְתִּי אַחֲרֵי הַנַּעֲשֶׂה
בַּיָּם, בַּיַּבָּשָׁה וּבָאֲוִיר.
.
יָשַׁבְתִּי בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה,
קָרוֹב אֶל מְקוֹרוֹת יוֹדְעֵי דָּבָר.
רַק מֵעֵינֵי הַיּוֹרְדִים וְעוֹלִים
נִחַשְׁתִּי אִם יוֹם, אִם לַיְלָה.
.
הִכַּרְתִּי אֶת כָּל שְׁמוֹת הַצֹּפֶן.
מָשָׁל לְאָדָם הַחַי בְּמָשָׁל
וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת הַנִּמְשָׁל.
נוֹתְרָה לִי רַק הַשְּׁנִינָה.
(ט. כרמי, כל השירים, מקום לשירה, 2020, כרך ב', עמ' 40)
.
המחזור "אנטומיה של מלחמה", ובו שישה שירים, נכלל בשער "התנצלות המחבר", שהוא השער הראשון בספר התנצלות המחבר (דביר, 1974). כל שירי השער הזה עוסקים במלחמת יום הכיפורים – ארבעה שירים פותחים את השער, אחריהם מופיע המחזור "אנטומיה של מלחמה", ואחריו שיר נוסף שסוגר את השער ובתחתיתו מופיע הכיתוב: "אוקטובר-דצמבר 1973" – כלומר כל שירי השער נכתבו בימי המלחמה והושלמו בסמוך לסיומה. "התנצלות המחבר" היא קונוונציה מוכרת בספרות עיון ובספרות פרוזה שבה המחבר מתנצל מראש על חוסר השלמות של היצירה, על קוצר ידו להקיף את מלוא היקפו של נושא הספר או לספק את כל הפרטים הדרושים. ההקשר של "התנצלות המחבר" למלחמת יום הכיפורים ברור – כרמי מתנצל מראש על חוסר יכולתו לתת דין וחשבון מלא ומקיף על אירוע היסטורי גדול, מטלטל והרה גורל כמו מלחמת יום הכיפורים. אני חושב שמלבד המובן מאליו – ששום אדם אינו יכול לתאר תיאור מלא ומקיף של אירוע היסטורי רב משתתפים כמו מלחמה – כרמי גם מתנצל על כך שלא היה בחזית, אלא בעורף, רחוק ממראות המלחמה ומוראותיה, ולכן עדותו היא עדות שמיעה של עד שהיה רחוק פיזית מההתרחשות שהוא מעיד עליה. את הריחוק הזה הוא מתאר באופן אירוני בבית האחרון של שיר מס' 4 במחזור – הוא ממשיל את עצמו לאדם שחי במשל (הבור של חיל האוויר, שבו נשמעים בקשר שמות הצופן שמציינים נקודות וצירים על מפת הקרבות) ואינו מכיר את הנמשל (הקרבות שמתחוללים בפועל בסיני וברמת הגולן). ואולי הוא גם רומז ב"התנצלות המחבר" לכך שהוא, כמשורר מובהק של שירת היחיד, מוסמך עוד פחות מכל אדם אחר לתת דין וחשבון על המלחמה, שהיא עניין לאומי. ההתנצלות הזאת יוצרת, כמובן, סתירה ומתח אירוני ביחס לכותרת "אנטומיה של מלחמה", שמתיימרת, לכאורה, להציג ניתוח מדוקדק ומקיף של המלחמה, כשם שתורת האנטומיה מציגה ניתוח מדוקדק ומקיף של גוף האדם. אבל אצל כרמי, אומן כפל המשמעות או רב המשמעות, כמעט אף פעם אין למילים רק משמעות אחת. משמעות הנוספת של "התנצלות המחבר" הוא מצפין בשיר החמישי במחזור "אנטומיה של מלחמה", שנפתח בשורה: "זוֹהִי הִתְנַצְּלוּת הַמְחַבֵּר:". השיר מסתיים בשורות:
.
הִתְנַצַּלְתִּי אֶת פָּנַי, אֶת יוֹמִי וּשְׁמִי.
זֹאת הָיְתָה הִתְנַצְּלוּת הַמְחַבֵּר.
(ט. כרמי, כל השירים, מקום לשירה, 2020, כרך ב', עמ' 41)
.
ברור ש"התנצלתי את" לא יכול להיקרא במובן השגור של התנצלות, שהרי אנחנו מתנצלים בפני מישהו ולא מתנצלים את משהו. במילון אבן שושן מופיע מובן נוסף ל"התנצלות" – "התפשט, פרק מעל עצמו: 'ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב' (שמות לג, ו)". כרמי, שהיה בקי מאוד במקורות היהודיים, נוקט כאן את המובן הזה. אם כן, "התנצלות המחבר" היא גם "התפרקות המחבר" – הטלטלה הגדולה שיצרה המלחמה מפרקת את המחבר פירוק טוטלי, היא מפרקת את פניו, את יומו ואת שמו, כלומר את הרכיבים הכי בסיסיים של זהותו. אולם לא רק את המחבר המלחמה מפרקת, אלא את החברה הישראלית כולה. בחושי המשורר החדים שלו הבחין כרמי בשלב מוקדם מאוד – עוד בימי המלחמה – שמדובר בשבר עמוק שאחריו לא תשוב החברה הישראלית להיות מה שהייתה. הוא מבטא את השבר הזה בחדות ובבהירות, אגב שימוש בלשון "אנחנו", בשיר השישי במחזור "אנטומיה של מלחמה":
.
נָחָשׁ, נָחָשׁ,
לֵךְ וֶאֱמֹר לַנָּחָשׁ הָעֶלְיוֹן
כִּי כֻּלָּנוּ נֶחֱנָקִים בָּעוֹר הַיָּשָׁן שֶׁלָּנוּ.
.
נָחָשׁ, נָחָשׁ,
לֵךְ וֶאֱמֹר לַנָּחָשׁ הָעֶלְיוֹן
כִּי עֵינֵי הֶחָלָב מִתְקַשּׁוֹת בְּמִצְחֵנוּ,
.
כִּי הַיָּדָיִם הַיְשָׁנוֹת כִּצְבָת חֲלוּדָה,
הַפֶּה הַיָּשֵׁן כְּנַעַל בַּמִּדְבָּר,
הַלָּשׁוֹן הַיְשָׁנָה כְּמַפְתֵּחַ נַעֲוֶה,
הָאֶרֶס הַיָּשָׁן חוֹמֵר בְּרֵאוֹתֵינוּ.
.
נָחָשׁ, נָחָשׁ,
לֵךְ וֶאֱמֹר לַנָּחָשׁ הָעֶלְיוֹן
כִּי יַחֲזִיר לָנוּ אֶת תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה,
קַיִץ וְאָבִיב, וְחֹרֶף וּסְתָו
.
וְיָרֵחַ בַּלַּיְלָה.
(ט. כרמי, כל השירים, מקום לשירה, 2020, כרך ב', עמ' 42)
.
השיר מבוסס על סיפור שמופיע בספר הזוהר ועניינו רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו: "[רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו] נכנסו לכרם, ראו נחש אחד שהיה בא ופיו פעור ומלהט בארץ בעפר. התנער ר' שמעון, וקשר ידיו בראש הנחש […] אמר לו: נחש, נחש, לך ואמור לאותו נחש עליון, שהרי ר' שמעון בר יוחאי מצוי בעולם. הכניס (הנחש) את ראשו לנקבה אחת בעפר. אמר (רשב"י): גוזר אני, כשם שהתחתון חזר לנקבת העפר, כן העליון יחזור לנקבת תהום רבה!" (זהר, חלק ג, טו, ע"א, מובא בתרגומם של מלילה הלנר־אשד ועמרי שאשא, מתוך ספרם בדרך עץ החיים – שערים לספר הזהר, ידיעות אחרונות, 2023, עמ' 194).
כרמי, שאהב את הפיוטיות של המקורות היהודיים, ונמשך אל המוזיקליות, אל הקצב ואל הלך הרוח של המילים העתיקות לא פחות – ואולי יותר – משנמשך אל המשמעות המקורית שלהן, הופך את הסיטואציה שמתוארת בספר הזוהר. אצלו הנחש הארצי הוא שליח המביא אל הנחש העליון (שבספר הזוהר מייצג את השטן) בקשה ותחינה במקום גזרה. ומהי אותה בקשה? התחדשוּת. אנחנו, אומר כרמי, כלומר החברה הישראלית שאחרי מלחמת יום הכיפורים, מבקשים התחדשות כי אנחנו נחנקים בעור הישן שלנו; כי עיני החלב שלנו (איזו מטפורה נהדרת!) מתקשות במצחנו (וכמו שיני חלב, דינן לנשור ולהתחלף); כי הידיים, הפה הלשון, כולם ישָנים וישֵנים. הבקשה להחזיר את תקופות השנה לקראת סופו של השיר מאזכרת את סופו של סיפור המבול: "עֹ֖ד כׇּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ" (בראשית ח, כב), כלומר השיר מקנה למלחמה משהו מהממדים הקטסטרופליים של המבול ומההבטחה להשבת הסדר הטבעי והאנושי שבאה לאחריו. השיר מסתיים בציטוט "וירח בלילה" (תהילים קכא, ו). גם כאן כרמי הופך את משמעותו של המקור – שם הבקשה מאלוהים היא לשמור על האדם מפגיעתם הרעה של השמש ביום ושל הירח בלילה, ואילו הבקשה שמופנית אל הנחש הגדול היא דווקא להחזיר את הירח בלילה. אולי כדי להטעים שלא מהשמש ומהירח האדם צריך להישמר – לא איתני הטבע הם שמאיימים על הישרדותו, אלא הוא עצמו, ביצר המלחמה שלו. ומכיוון שבשירת האהבה של כרמי יש לירח מקום מרכזי, אולי הבקשה להחזרת הירח בלילה מרמזת על הרצון שלו לחזור אל המרחב האישי מהמרחב הלאומי שאליו הוא הושלך בעל כורחו על ידי מלאך ההיסטוריה.
הטראומה הלאומית הקשה מצד אחד והקריאה הגדולה – והנואשת – להתחדשות לאומית מצד שני רלוונטיות מאוד לימים האלה, שנה וקצת אחרי השבר הגדול של שבעה באוקטובר. ואולי, כדי שנוכל לעבור מהשבר אל ההתחדשות, צריך, קודם כול, להיישיר עיניים אל המציאות ולהאמין שמה שקרה – קרה באמת. כנראה זה מה שכרמי חשב, כי כך הוא בחר לסיים את שירי שער "התנצלות המחבר":
.
מַה שֶּׁקָּרָה –
.
מַה שֶּׁקָּרָה – קָרָה בֶּאֱמֶת
מַה שֶּׁקָּרָה – קָרָה בֶּאֱמֶת
מַה שֶּׁקָּרָה – קָרָה בֶּאֱמֶת
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה
שֶׁיִּהְיֶה בִּי הַכֹּחַ לְהַאֲמִין
שֶׁמַּה שֶּׁקָּרָה – קָרָה בֶּאֱמֶת.
(ט' כרמי, כל השירים, מקום לשירה, 2020, כרך ב', עמ' 43)
.
יובל יבנה הוא סופר, עורך ומוזיקאי ירושלמי. אוסף שירי ט. כרמי, "כל השירים", יצא לאור בעריכתו בהוצאת מקום לשירה בשנת 2020. כמו כן, הוא שותף בהלחנה, נגינה ושירה באלבום "ט' – לחנים לשיריו של ט. כרמי".
.
ט. כרמי, התנצלות המחבר, דביר, 1974
.
» במדור רשימה בגיליון קודם של המוסך: מה למדנו מאודיסאוס על השיבה מן הקרב? עדו ניצן על מוטיב השיבה המאוחרת
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
