ביקורת פרוזה | פרידה על סף ארץ לעולם לא

פרידה על סף ארץ לעולם לא: על הרומן "שמרי נפשך" מאת קמה ורדי טהרלב

דינה עזריאל

.

שמרי נפשך, רומן הביכורים של קמה ורדי טהרלב, נפתח כאשר תמר בת החמש־עשרה מוצאת את אביה, הלום הקרב, שוכב בשלולית דם רגע לאחר שחתך את ורידיו. היא נשכבת לצידו משותקת. צוללת ונבלעת איתו. אחרי מותו האלם נמשך שבעה חודשים, ואז היא משאירה פתק לאימה ועוזבת את הבית. כבר בתחנת האוטובוס, הסמוכה ליישוב הגלילי שבו היא מתגוררת, תמר פוגשת את הולי, נערה אנגלייה בת גילה, ויוצאת איתה למסע סהרורי, שהוא ספק בריחה ספק גלות שנועדה לכפר על אשמה. תחילה, במהלך ימי הקיץ, הן גרות על שפת הבניאס, לצד אנשים שמבקשים לחמוק אל השוליים, אל מחוץ למסגרות המקובלות. בחלקו השני של המסע הן מרחיקות לדורסט שבאנגליה.

בחלק הראשון של המסע, על גדות הבניאס, תמר ממשיכה לשתוק, להביט ללא שיפוט במופעי הראווה של הולי. נראה שאין לה רצון משל עצמה, שהיא מובלת על ידה ומשתפת פעולה עם מעשיה, הזויים וקפריזיים ככל שיהיו. היא מתפעלת מתעוזתה של הולי, ומכוחה לבנות עולמות שלמים פורחים באוויר ולגרום לאחרים להאמין בממשותם. תמר ממשיכה להיות עדה דוממת גם להתקף הזעם שתוקף את הולי כאשר חזותה הכול־יכולה מתערערת, ונחשפת הילדה הנטושה והמפוחדת שבה.

במשך כל שהותן בבניאס הולי משמשת לתמר אלטר אגו, שמדובב את מה שתמר שותקת, ומחצין את מה שהיא כובשת בתוכה. הולי מספרת לתמר שוב ושוב על אביה שלה, המדומיין, שכן מעולם לא פגשה אותו, אך נדמה שדווקא חוסר העקביות של סיפוריה מצייר דמות אב גמישה דייה להכיל גם את אביה של תמר, ולהנכיח אותו. 

.

.

הולי מנכיחה את האב גם בכך שהיא ממחיזה לעיניה של תמר סדרה של נטישות: היא מאמצת יצורים חסרי ישע, כבשה וגורת כלבים בנות יומן, ונוטשת אותם באכזריות; היא גורמת לאנשים אבודים להיקשר אליה, לעשות כרצונה, להאמין במה שהיא ממציאה, רק כדי לנטוש אותם רגע לאחר ששינתה את מסלול חייהם, כמו שהיא עושה גם לתמר. בהמחזות האלה היא מחזירה את תמר, בכל פעם בדרך קצת אחרת, אל רגעי הנטישה שלה בידי אביה, אלא שהנטישות הללו מחזירות אותה גם אל האשמה על כך שנטשה אותו, שלא הצילה אותו, ממש כפי שאינה מצילה את קורבנותיה של הולי.

אבל הולי, השתלטנית, האכזרית והמניפולטיבית, היא גם דמות מטפחת וחונכת: היא נותנת לתמר מחברת ואומרת לה, את סופרת, תכתבי. היא מורה לה לכתוב על האפלה שאורבת בתוכה. גם בכך היא מנכיחה את האב – שכתב בעצמו והביא לתמר יומן כדי שתכתוב בו גם היא – ומציבה את עצמה כממשיכת דרכו.  

בתחילה נדמה שהולי היא אחות, אם ואב, ושתמר תלויה בה, והולי מטפחת את התלות הזאת בכך שהיא מונעת מתמר לפגוש את אימה, שבאה לחפש אותה בבניאס. מאזן הכוחות בין הולי ותמר משתנה בחלקו השני של המסע, כאשר בדירת החדר ששכרו בבורנמות' שבאנגליה הולי שוקעת לתוך דיכאון עמוק, אובדני, בעקבות מפגש קשה עם אימה ועם סבתה בדורסט, ותמר בתורה מטפלת בה. מתברר שככל שהולי נחלשת, תמר מתחזקת. וכשהולי נוטשת אותה לבסוף שוב, תמר מסוגלת להישאר ולהמשיך לגור שם לבדה, ואף מגשימה לבסוף את חזונה של הולי ומצליחה סוף סוף לכתוב.

הספר נפתח בהקדמה קצרה. בתהייה אם המסע עם הולי התרחש אי פעם במציאות, או שהוא פרי דמיונה של המחברת.

.

"ולרגעים כל העניין נדמה כחלום ילדות, סיפור משעשע שטוויתי כדי להצליח להמשיך לחיות, למשות את עצמי מן הבור […] התמונות הולכות ומיטשטשות. אני נעצרת יותר ויותר לשאול את עצמי אם באמת כך היה. אני מגלה שאני מהססת. האם באמת חיינו כך? האם זה אפשרי?"
(עמ' 11)

.

הספק שוורדי טהרלב זורעת כבר בתחילת הספר באשר למידת הממשות של הולי – דמות בשר ודם שהכירה או דמות בדיונית? – חותרת כל העת תחת הסיפור שהיא מספרת, וכך פעמים רבות חשתי שאני קוראת שני סיפורים מקבילים: האחד הוא סיפור התבגרות של שתי נערות, תמר והולי, בצל אובדן – סיפור על חברות קרובה, לפרקים סימביוטית, כפי שקורה לעיתים בגיל הנעורים; האחר הוא סיפורה של נערה אחת, תמר – אודיסאה פרטית, ארוכה ומפותלת, זרועה שדים ומפלצות אשמה, שבה הולי מייצגת קולות פנימיים, כסירנה או כמכשפה מקסימה שרוקחת שיקויי שכחה, ורק כשתמר מצליחה להשתחרר ממנה, היא יכולה לשוב הביתה. 

תחושת הכפילות התגברה לקראת סופו של הספר, כיוון שיש לו שני סופים עוקבים, כאילו הוא נגמר פעמיים. בשני הסופים יש מוות וגאולה, צמד הכרחי בסיפור של פרידה מן הזמן הפיטר־פני של הילדות הנצחית. פרידה על סף ארץ לעולם לא.

הסוף הראשון הוא סוף סיפור ההתבגרות של שתי הנערות. אחרי ניסיון ההתאבדות של הולי בבורנמות', הן נפרדות שוב והפעם לתמיד. הולי מתפוגגת ותמר מצליחה לשרוד בלעדיה ולכתוב, ובאמצעות הכתיבה היא מוצאת את הדרך הביתה. 

.

"ובעיני רוחי ראיתי אותה פתאום שפויה, בריאה בגופה, גולשת באלגנטיות מהקומה הרביעית של הבניין ומרחפת לה הלאה, מעל לתחנת הרכבת, מעל לאורות העיר אל עבר עולם חדש: פיטר פן כפי שהיה לפני שנטשו אותו משמרות רבות של ילדים אבודים, לפני שהביסה אותו ארץ לעולם לא; פשוט נער שגילה שהוא יודע לעוף."

(עמ' 206)

.

ביקום המקביל של ארץ לעולם לא הולי ממשיכה להיות כול־יכולה ובעלת כוחות מאגיים. אחרי הפרידה תמר חולמת שהולי מוצאת יש מאין תותים שלא בעונתם: היא חופרת ומוציאה שתיל, והשתיל נובט ומפריח פרחים בידיה ומתוכו עולים התותים הירוקים ומאדימים. אבל כמו כל הדברים שיש להולי להציע, גם הם נמוגים לפני שתמר מספיקה ליהנות מהם. 

.

"'עוד מוקדם,' אני אומרת, 'אין תותים עדיין.'

'אה, בטח שיש,' הולי מורידה את הכפפות מכפות ידיה, 'רק צריך קצת לחפש.'

היא רוכנת אל האדמה וחופנת בידיה את אחד השתילים […] אני צופה בפליאה בניצנים הזעירים הצצים על גבעוליו, בפרחים הלבנים נפתחים, חושפים את ליבתם הצהובה, בעלי הכותרת המצטמקים ונושרים ובפרי הירוק שמתגלה, תופח, מאדים.

'כדאי לך לקטוף אותו,' הולי מחווה בשלווה על הפרי הבשל, 'את רואה שזה קורה מהר.' אני שולחת את ידי קדימה אל התות, שכבר מתחיל לאבד מברקו, עורו המתוח מתקמט. כשאצבעותיי מגיעות אליו הוא לא יותר מגוש ריקבון אפרפר.

'לא הספקת,' הולי נושפת בעצב.

'לא.'"

(עמ' 224–225)

.

את מה שקורה משם והלאה קראתי כסוף נוסף: סופו של הסיפור שתמר כותבת אחרי פרידתן בבורנמות'. סוף שהוא הגשמת משאלה שבה גם הולי חוזרת הביתה, מאמצת מחדש את הגורה שנטשה, ומתפייסת עם בני משפחתה. אבל גם תמר יודעת שהסוף הזה בלתי אפשרי עבור הולי, כי הבית הוא המקום שבו הזמן אנוס לזרום ואנחנו נידונים להזדקן, להחמיץ דברים, לא להספיק. ואכן, הדמות שתמר פוגשת ב"בית" של הולי, היא מעין רוח רפאים שלה, העתק חיוור: אישה כבדה ודהויה, שחיה בקרוון, אוכלת עוגות וצופה בטלוויזיה. השיבה הביתה מרוקנת אותה מכוחותיה המיוחדים. את התותים שבראה יש מאין בחלומה של תמר, היא אינה מסוגלת לברוא כשהיא נמצאת בקרבת הבית שלה:

.

"היא מפשפשת בין העלים הקטנים, המחורצים, אבל חוזרת בידיים ריקות. 'יש תות אחד שעומד להבשיל,' היא אומרת, 'אבל הוא עדיין קצת ירוק. אולי מחר.'"

(עמ' 229)

.

בסופו של דבר תמר גואלת את הולי (ששמה הוא קיצור של הוליווד) בכך שהיא משחררת אותה ומעניקה לה סוף שהוא במובן מסוים סוף טוב, וכדרכם של סופים הוליוודיים אולי אפילו טוב מכדי להיות אמיתי: סוף הרואי ומלא הקרבה, שיש בו דחיסות סימבולית מופלגת. 

אף שמחולל המסע ומושא הגעגוע הוא האב, זה סיפור של נשים ועל נשים. הידע שעובר מאימהות לבנות ומאישה לחברתה, הוא ידע טרנספורמטיבי שמאפשר להן לקום מן האפר ולהמיר אובדן בחיים, מוות בלידה. לאחר ריב מר עם הולי תמר יוצאת לכתוב בבית קפה סמוך. היא מנסחת לעצמה את התובנה הזאת וחוזרת בהתרגשות אל דירתן, להוטה לשתף אותה בה, אך מגלה שהולי כבר עזבה.

.

"בבת אחת ידעתי שלא העולם הוא שריסק את רוחה, אלא היא במו ידיה העלתה את עצמה באש, ולא יעבור זמן רב עד שתיוולד מחדש מתוך האפר, ככל יצורי החול — אולי כבר מחר בבוקר." 

(עמ' 202)

.

הידע הנמסר מאם לבת מתואר דרך הדימוי הזה. הידע הטרנספורמטיבי של הנשים ויצורי החול מעוגן בתפיסת זמן שבה הכול מתרחש לסירוגין אך גם בו־בזמן: במעגלים של הזנה ונטישה בלתי נמנעת, של סימביוזה וניכור. בזמן המעגלי, הריטואלי, שום סוף אינו סופי.

שמרי נפשך הוא רומן ביכורים בשל ומקורי. הכתיבה של ורדי טהרלב צלולה:. היא אינה מכבירה מילות תואר ודימויים, אלא מאפשרת לסיפור שהיא רוקמת להופיע לפנינו בצבעיו ובצורותיו שלו. זה סיפור שמתרחש בצל, כרוניקה של משבר רגשי ונפשי עמוק ושל יציאה ממנו: "סיפור שטוויתי כדי להצליח להמשיך לחיות, למשות את עצמי מן הבור" (עמ' 11). עם זאת אופן המסירה אינו פסיכולוגיסטי: אין בספר שיחות על המשבר, והוא מועבר בעיקר בתיאור החוויה, ובהמחשתה בשלוש דרכים עיקריות: בהמחזות של הולי, שבהן היא מהדהדת נטישות, וממציאה אבות ובני זוג דמיוניים (לעומת האימהות והסבתות שהן ממשיות מאוד); בדינמיקה בין הדמויות הראשיות ובינן לבין אימותיהן; ובהרמזים לפיטר פן, לאודיסאה (מסע הגיבורה) ולמיתוס עוף החול, שנרקמים בעדינות לרובד מיתי, המעניק לסיפור איכויות כלל־אנושיות. הכתיבה מצליחה להצמיח רגעים דחוסים ברגש ובכאב בלי לגלוש לרגשנות או להפלגות מילוליות. אף שהספר מתרחש, כמצוותה של הולי, בצל, הסיפור כובש ושטף הכתיבה מוביל את הקריאה בו ללא קושי.  

.

"'זה מתחיל באביב. לפני שהקיץ ממש מגיע.' היססתי רגע, 'אחר כך הקיץ בא, אבל לא כל כך שמים לב. זה סיפור שמתרחש בעיקר בצל.'" 

(עמ' 243)

.

דינה עזריאל היא אדריכלית, סופרת ומתרגמת, חברת מערכת "המוסך". לאחרונה ראו אור ספרה "השעה החלשה" בהוצאת "ידיעות ספרים", והספר "התרחשויות באי-ממשות המיידית" מאת מקס בלכר, בתרגומה, בהוצאת "הבה לאור".

.

קמה ורדי טהרלב, שמרי נפשך, עם עובד, 2025

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: דנה לובינסקי על "אהבה אחת" מאת שרה מסה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן