.
קטע מתוך ממואר / מורן בנית
.
*
הָיְתָה זוֹ אַהֲבָה; צוּרָתָהּ אֵינְסוֹפִית, חוֹבֶקֶת כֹּל – הִבְטַחְנוּ לְתַרְגְּלָהּ יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה, לִלְמֹד יַחַד אֶת צוּרָתָהּ בַּחֹמֶר, אוּלָם הָיָה זֶה לִפְנֵי בּוֹא הַחַיִּים. לוּ יָדַעְנוּ כִּי אֵלֶּה יִהְיוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים, כִּי צוּרָתָהּ תִּתְכַּנֵּס אֶל גּוּף גַּשְׁמִי: אִשָּׁה וְנַעֲרָה שֶׁאֵינָן אֵם וּבַת, חֲבֵרוֹת אוֹ נֶאֱהָבוֹת, אַךְ עֲלֵיהֶן לֶאֱהֹב בְּכָל צוּרָה.
וְהַחַיִּים הִנִּיחוּ בְּפִתְחֵנוּ כָּל צוּרָה אֶפְשָׁרִית שֶׁל אַהֲבָה: בְּחַדְרֵךְ, תַּחַת כְּנָפָם שֶׁל בִּיּוֹן, וִינִיקוֹט, מֵלָאנִי קְלַיְן וַאֲחֵרִים, יָכֹלְנוּ לְהִתְנַסּוֹת בַּכֹּל – וּרְאִי כַּמָּה נִפְלָא, יַקִּירָה, לְהִתְנַסּוֹת לֹא בַּחֹמֶר אֶלָּא בָּרוּחַ – אוּלָם תְּכוּפוֹת לָקִינוּ בְּעִוְרוֹן הַגּוּף, הִפְנֵינוּ עֹרֶף לַסָּמוּי מִן הָעַיִן, וְצִמְצַמְנוּ אֶת הָאֶפְשָׁרוּיוֹת שֶׁהָעָנְקוּ לָנוּ לַשָּׂפָה.
וְלֹא הָיְתָה לָנוּ שָׂפָה אַחַת, אַךְ פִּצְעֵי הָאַהֲבָה הִתְגַּלּוּ אַחֲרֵי שָׁנִים כְּדוֹמִים זֶה לָזֶה. וְלִרְגָעִים כָּל זֶה לֹא הָיָה מִגְבָּלָה, אֶלָּא הִתְכַּנֵּס אֶל מַפָּל שֶׁל אַהֲבָה – כְּשֶׁרֹאשִׁי נָח בְּאוֹר הַצָּהֳרַיִם עַל בִּרְכֵּךְ, כְּשֶׁיָּדֵךְ הֶחְלִיקָה בִּשְׂעָרִי שָׁעָה אֲרֻכָּה, כְּשֶׁחָלַמְנוּ בְּהָקִיץ עַל סַפְסָל בַּגִּנָּה ("אַתְּ תִּכְתְּבִי אֶת הַסֵּפֶר"), כְּשֶׁהִתְחַבַּקְנוּ תַּחַת חֻפַּת כְּלוּלוֹתַי, וְאַחֲרַי כֵן, כְּשֶׁאָחַזְתְּ בֵּין זְרוֹעוֹתַיִךְ אֶת בִּתִּי הָרִאשׁוֹנָה.
וּכְשֶׁהַחֹמֶר הִתְכַּנֵּס אֶל מַפָּל שֶׁל אַהֲבָה, שִׁנְּתָה הָאַהֲבָה אֶת פָּנָיו. לֹא נִתָּן הָיָה לָסֶגֶת שׁוּב אֶל הָעִוָּרוֹן, וּבְפָנַי עָמְדָה הַבְּרֵרָה: הַעֲמָדַת פָּנִים אוֹ אַהֲבָה. וּפֵרוּשָׁהּ שֶׁל אַהֲבָה, בָּרֶגַע הַהוּא, הָיָה לָקוּם וְלָלֶכֶת. הָלַכְתִּי כְּפִי שֶׁקִּוִּית בַּסֵּתֶר, כְּפִי שֶׁיָּדַעְתְּ שֶׁיִּקְרֶה, אַךְ לֹא הוֹדֵית בְּכָךְ: מְדַלֶּגֶת מֵעַל מַלְכָּדְתּוֹ שֶׁל אוֹרְפֵאוּס.
לֹא הָיְתָה זוֹ לֵדָה בְּטֶרֶם עֵת. שַׂמְתִּי מִבְטַחִי בָּאֵל, וְלָרִאשׁוֹנָה נָחוּ הַחַיִּים בָּאוֹר. צוּרָתָם הָיְתָה צוּרַת הָאַהֲבָה, וּשְׂפָתָם הָיְתָה שְׂפַת הָאֱלֹהִים, וְכָךְ נִגְלוּ בְּפָנַי חַיֵּינוּ, דֶּרֶךְ אֵינְסוֹף פְּרִיזְמוֹת שֶׁל אוֹר הַמִּתְכַּנְּסוֹת אֶל הָאֶחָד. הַכֹּל הָיָה צָפוּי עַתָּה, פְּגִישָׁתֵנוּ חַיֵּינוּ וּפְרֵדָתֵנוּ, וְכָךְ גַּם הַמִּכְתָּב שֶׁכָּתַבְתְּ שָׁנִים סְפוּרוֹת אַחֲרֵי כֵן:
אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּדַרְכֵּךְ, כָּתַבְתְּ, הַמְּטַפֶּלֶת שֶׁהָפְכָה לִמְשׁוֹרֶרֶת. הָיְתָה זוֹ מַחְשֶׁבֶת חֲלוֹם שֶׁהִתְגַּשְּׁמָה, מַחְשֶׁבֶת חֲלוֹם מְשֻׁתֶּפֶת: לֹא אָמַרְתִּי לָךְ אָז שֶׁהָפַכְתִּי גַּם אֲנִי לִמְטַפֶּלֶת. לְפֶתַע הָיִינוּ הָאֶפְשָׁרוּיוֹת כֻּלָּן, צוּרָה שֶׁל אַהֲבָה שֶׁהִתְגַּלְּתָה בְּחֶסֶד, הוֹוֶה מִתְמַשֵּׁךְ שֶׁל סִפּוּר – אָנוּ בְּמֶרְכֶּבֶת אוֹר, חוֹצוֹת אֶת הַיְּקוּם.
.
ד"ר מורן בנית, ילידת 1983, מרצה לספרות עברית. עבודת הדוקטורט שלה עסקה ביצירה המוקדמת של רונית מטלון. קטעי שירה, פרוזה ומסה פרי עטה התפרסמו בהליקון, במאזניים, באודות ובמוסך.
.
» במדור ממואר בגיליון קודם של המוסך: "החבר הקרוב שלי קבור תחת עץ התאנה", ממואר עם שירים מאת יונתן ברג
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
