"כל חיי נועדתי להיות קורבן לחושי הרגישים, וזאת על אף היסודות המוסריים המצויינים, פרי העקרונות הנעלים, שהושרשו בליבי. התמלאתי עונג בהלכי בדרך נלוזה, ולא חדלתי מלחיות את שגיאותי, ובליבי הנחמה כי ידעתי מהן".
במילים אלה פותח ג'קומו ג'ירולמו קזנובה את הטקסט העצום והיחיד מכתביו שהותיר חותם, בו הוא מפרט את סיפור חייו, שהוא אכן מלא במעשים נלוזים להפליא. מי מהקוראים שיפקפק באותם "יסודות מוסריים מצויינים" או "עקרונות נעלים", יש לו על מה לסמוך.
קזנובה נולד בוונציה באביב של שנת 1725 וחייו התמשכו על פני חלקה האחרון של התקופה שתכונה לימים בשם "עידן הנאורות". בשלוש מאות השנים שעברו מאז, שמו הפך לסמל מוכר ומקובל בכל העולם, דימוי חוצה גבולות של הגבר כובש הנשים האולטימטיבי.
אבל האם האיש שהפך להיות שם דבר למאהב רב רושם ואליל הבנות הוא אכן נציגה של הנאורות או דווקא של אפלה גדולה? ואיך כל זה מסתדר עם אפרוריות עבודתו כספרן?
מוצאו היה פשוט, דרגה אחת או שתיים מעל תחתית הבאר החברתית של הרפובליקה של ונציה. אביו (אם אכן היה אביו הביולוגי) היה שחקן תיאטרון כושל, ואמו – שחקנית גם היא – בת לבעל מלאכה פשוט. לא ברור אם הזוג הצעיר ניסה לבקש את אישורם של הורי הנערה וסורב, או שהם הניחו מראש שאין סיכוי לקבל אחד כזה – בכל מקרה, הם ברחו ונישאו בסתר.
הרי לכם פתיחה רומנטית להפליא לסיפור חייו של מי שיהפוך את הרומנטיקה, על שלל היבטיה, ללחם חוקו ולאחת ממטרות חייו העיקריות.
אבל בינתיים, באותן שנים ראשונות, הפתיחה הזו הייתה הרבה פחות זוהרת ממה שניתן היה לצפות. הוריו השחקנים ההרפתקנים לא נשארו לחיות בוונציה, והם השאירו אותו בחזקתה של סבתו, שכנראה סלחה לבתה הסוררת או שחשבה שלפחות תוכל להציל בכך את נכדה מגורל דומה.
לטענתו של קזנובה, הזיכרון הראשון שלו הוא מגיל שמונה, ובו הוא מדמם מאפו מסיבה בלתי ידועה, וסבתו לוקחת אותו ל"טיפול" אצל מכשפה איטלקית. לאחר שננעל בתיבה סגורה, הופשט, שאף את עשנם של סמים בלתי ידועים, האזין למזמורים ברמות שונות של טירוף ובלע חמש גלולות שהיו "טעימות", הוא הגיע למסקנה כי:
"ללא ספק יהיה זה מגוחך לתלות את החלמתי בדברים חסרי היגיון אלו, אך אני חושב גם כי תהיה זו טעות להתעלם לחלוטין מכך שאולי הייתה תרומה מסוימת במעשיהן".
ואלה היו הזמן והמקום בהם, אולי, למד קזנובה הקטן את כוחה של אחיזת העיניים. הוא עוד יעשה בעתיד דברים דומים מאד, עם הרבה פחות כוונות טובות.
מרגע שעמד ברשות עצמו, חייו נמתחו, נפרשו והתערבבו לאורכה ולרוחבה של אירופה, שעמדה אז בעצמה על הסדק שבין שמרנות ואדיקות דתית למתירנות ומודרניזציה. קזנובה הצעיר עבר בעשרות ערים, החליף אין ספור משלחי יד ותחומי עניין (ברובם התעסק בשרלטנות גמורה), פגש לא מעט משועיה ומנהיגיה של אירופה באותה התקופה (כולל קתרינה הגדולה והאפיפיור) ובעיקר – כבש את ליבן ואת גופן של קרוב למאה חמישים נשים (לפחות).
הוא היה חייב להיות אדם מוכשר מאד. גם אם עיסוקיו כמוזיקאי, משורר, מורה, רופא אליל או מפקד משמר היו נכנסים היום בקלות להגדרת "חלטורה", אדם טיפש לא היה מצליח לבצע את כל התפקידים הללו בלי מידה רבה של כישרון טבעי.
בנוסף, היתה לו יכולת פנומנלית להתחבב על אנשים. לא רק נשים, אותן אנחנו יודעים שהוא כבש. הוא הצליח "לפתות" אצילים וסוחרים, בישופים ומפקדים צבאיים, אמהות ונסיכות – לא במובן המיני, אלא במובן הנפשי והרגשי. הם אהבו אותו, דאגו לו, היו מוכנים להעניק לו מתנות או הזדמנויות תעסוקתיות, לשכן אותו בבתיהם ולסמוך עליו (פעמים רבות ללא הצדקה כלל) עם אהוביהם ובנושאים רגישים למדי. הוא עבר בחייהם כרוח סערה, כשהוא לוקח איתו פיסות מהם לתחנה המרגשת הבאה.
קפיצה קלה לעתיד: בשנת 1798 מת קזנובה, כשהוא משמש כספרן בודד ועני בטירתו של הרוזן ואלדשטיין, אציל בוהמי. זה יכול היה להיות סיפור נהדר: תשוקתו האמיתית הייתה לספרים, והתווית שדבקה בו כהולל חסר מעצורים הייתה מוגזמת והתעלמה מההיבטים המורכבים יותר של נפשו המשכילה והרגישה. אבל זה לא מה שהיה באמת.
קזנובה אמנם היה משכיל, אבל את העבודה כספרן הוא ביצע רק כי לא נותרה לו כל ברירה אחרת, ורק לאחר שהזמן וגילו המתקדם נטלו את קסמו ואת נעוריו – "כלי העבודה" שהשיגו עבורו הרבה כל כך בשנות חייו המוקדמות.
מתוך שעמום, וככל הנראה גם מתוך געגוע עז ועמוק לתקופות מלהיבות הרבה יותר, הוא ישב באותה ספריה בוהמית והעלה על הכתב את זכרונותיו.
קזנובה לא ידע זאת, אבל בזכות הפרויקט הספרותי הזה הוא עתיד לזכות לחיות פעמיים – פעם אחת את החיים שחי באמת, ופעם שנייה באמצעות אותם זכרונות, שהפכו אותו לדמות חיה, שנים רבות לאחר מותו.
כשהסתלק מהעולם, הוא השאיר אחריו שתי "ירושות" גדולות: מספר רב (אך בלתי ידוע) של צאצאים שהיו פזורים בכל רחבי אירופה, וכן כתב יד בין אלפי עמודים המתאר את קורות חייו עד לגיל 49 – הגיל בו ככל הנראה אבד קסמו ותמו ההרפתקאות שהיו ראויות בעיניו לספרן.
כתב היד השערורייתי, הכתוב בצרפתית, נמכר בהמשך על ידי בת אחיינו להוצאת ברוקהאוס הגרמנית, והוא המקור לכל המהומה שדבקה לשמו.
הגרמנים היו אלה שתרגמו אותו והוציאו אותו לראשונה לאור, בתחילה במהדורה מצונזרת מאד. בספרייה הלאומית שמור עותק אחד של אותה מהדורה. אחריהם הגיעו הצרפתים, שנאלצו לתרגם את התרגום הגרמני, מאחר ולא קיבלו גישה לכתב היד המקורי.
כתב היד היה ארוך מאד. מהדורות מלאות בשפות השונות כללו 12 כרכים גדושי הרפתקאות שמתרחשות בקצב מסחרר וברמות שונות של טירוף ומתירנות מינית, ונעדרות כל חסמים מוסריים.
בין המהדורות המצומצמות והמצונזרות לבין אלו המלאות – הספר הפך להצלחה מסחרית אדירה. הוא זכה לעשרות תרגומים בכל רחבי העולם, שהביאו בסופו של דבר גם לכמות אדירה של עיבודים בימתיים בכל מדיה אפשרית. אבל בעולם אף אחד כמעט לא תרגם ולא הוציא לאור את הטקסט המלא. המו"לים, כל אחד בהתאם למקומו ולתקופה בה פעל עבדו בשני קווים מקבילים – או שצינזרו את התיאורים המיניים הבוטים או שלהיפך, הוציאו דווקא אותם והפכו את זה לספרים ארוטיים במובהק.
אגב, התרגום העברי הראשון, שיצא לאור בשנת 1947, היה מהסוג השני – מספר חוברות שערורייתיות ודקיקות שזכו לכותרת "לילות האהבה של קזנובה", שהופצו "מידי שבוע בשבוע ביום ג'", אצל "כל מוכרי ודוכני העיתונים", במחיר השווה לכל כיס של 20 מיל.
ברוקהאוס החזיקו בקנאות בכתב היד המקורי, וכל התרגומים שיצאו במאות ה-19 וה-20 היו מבוססים על התרגום הגרמני שהיה מלא באי דיוקים. רק בשנת 2010 רכשה הספריה הלאומית הצרפתית את כתב היד בתמורה ליותר מ-7 מיליון אירו.
כך או כך, השם קזנובה הפך למושג. הוא היה המאהב האולטימטיבי. האיש שאף אישה לא יכולה הייתה לעמוד בפני קסמיו. האיש שלא נתן לאף מחסום לעמוד בדרכו לכיבושה של אישה שרצה.
קריאה מודרנית בכתביו של קזנובה היא חוויה מטרידה מאד. על פני מאות עמודים הוא משטה במאות נשים, שוכב עם כל מי שנקרית בדרכו, בין אם היא מעוניינת בכך ובין אם לאו, בין אם הוא מקיים מערכת יחסים עם בני משפחתה ובין אם לאו. הוא ליברל למופת, שכן כולן שוות בעיניו: עניות ועשירות, זונות ונזירות, צעירות (מאוד!) ומבוגרות, נשואות, מאורסות או רווקות, ללא הבדלי גזע, צבע עור, דת או לאום.
מול מפורסמים נוספים בתחום כמו דון ז'ואן או המרקיז דה סאד, הוא מציג את עצמו כמעט כ"קדוש": הוא לא סתם השתמש בגופן של הנשים ואז זרק אותן. לא, הוא אהב אותן! והוא גרם להן, במה שהיה כנראה אחד הכשרונות הכריזמטיים הגדולים בהיסטוריה, להתאהב בו בחזרה. יותר מכך, הוא הצליח לגרום לגברים לתת לו את אחיותיהם. לאמהות לתת לו את בנותיהן.
אפשר לקרוא את זכרונותיו כרצף בלתי פוסק של נובלות רומנטיות, פרודיות היסטוריות וסיפורי הרפתקאות, שהקורא הסביר רשאי כמובן לפקפק באמינותם, אבל אין ספק שהם משעשעים. באחד מהם, למשל, הוא נוזף באפיפיור שלא התייחס בסבלנות מספקת למאמין שביקש את ברכתו, ובאחרים הוא מוביל פשיטות צבאיות, מרפא חולים, מהתל באינקוויזיציה או בורח מבתי כלא.
אבל לעומת הרפתקאות מסוג זה, התעלולים הרומנטיים, אלה שתפסו ותופסים את הכותרות של חייו ופועלו, כבר הרבה פחות נעימים לקריאה או ניתנים לעיכול.
מצד אחד, הוא מעריץ את הנשים שהוא פוגש. גם כשזו האישה המאה שניסה להשיג, היא מתוארת כאישה היפה ביותר שפגש מעודו. ביטויי האהבה בהם הוא משתמש אפיים ממש, ותיאורי תשוקתו מדברים לא רק על משיכה גופנית אלא גם על רצון עז לבלות בחברתן בשיחה ובצחוק, וגם על דאגה ואכפתיות לרגשותיהן העדינים. אין גבול לאושרו כשהוא מצליח לענג אותן, ולא פעם הוא נסער ממש אם הביא נערה כלשהי לידי דמעות או מפח נפש.
לצד זה, הדרכים בהן נקט קזנובה כדי להשיג את מושאי תשוקתו והעדר כל עכבה מוסרית מצידו, מזעזעות לקריאה, ואף העלו חשד לפלילים כבר אז, ובוודאי היום.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא השאיר אחריו שובל ארוך מאוד של לבבות שבורים. נשים שהוא נטל את תומתן, את בתוליהן ואת ליבן, במקרים רבים במרמה, והשאיר אותן להתמודד עם כל זה לבדן, כשהן לפעמים הרות, מנודות על ידי משפחתן או מוחרמות חברתית. ואי אפשר להתעלם מהתיאורים בהם הוא לקח את כל זה למרות התנגדותן, לעיתים אפילו באלימות.
כיום קזנובה היה קרוב לוודאי מככב ברשימות השחורות של אפליקציות הכרויות למיניהן, או בתוכניות תחקירים כדוגמת "המתחזים". ולמרות זאת, היו וישנם כל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה מקומות ולאורך כל כך הרבה זמן – שקראו וקוראים על מעלליו בשקיקה, כשהם מתייחסים אליהם כמעט בסלחנות. האם הקסם אכן נמצא ברבדים היותר נמוכים של נפש האדם?
קצת יותר ממאה שנים לאחר מותו של קזנובה, התייחס לסוגייה הזו הסופר שטפן צוויג, בהקדמה שכתב ושצורפה לאחת מאינספור המהדורות של "קזנובה".
ההקדמה הזו מלאה בביקורת נוקבת על האיש ופועלו. לפני הכל, כבר בפתיחה נראה שהסופר היהודי-אוסטרי המפורסם, לא התרשם מיומרות הכתיבה הספרותיות האחרות של קזנובה:
"מהמספר המועט של חרוזיו, שחוברו בחיפזון מיניה וביה, בין המיטה ובין שולחן המשחקים של איזו גברת פעוטה, נודף ריח חריף של מוסקוס ושל דבק אקדמאי. כדי לקרוא עד גמירה את הרומן האוטופי שלו דרושה סבלנות של טלה בעור של חמור"
אבל שאר הביקורת, הנוגעת לסיפור הזיכרונות עצמם, מתמקדת באופן מפתיע למדי לא בצדדים המוסריים של אורח החיים עצמו המוצג בהם, אלא דווקא במעשה הספרותי. השאלה שהוא מעלה היא – כיצד יכול להיות שאדם כזה (ואין ספק בדבר מחשבותיו על קזנובה כאדם) יוזכר בנשימה אחת עם גדולי המשוררים והכותבים הידועים.
"אף בחלום לא חשב זקן רועד זה, שרטן בכל גופו המזדעזע מחמת מחלת השגרון, בשעת מלוי תפקידו במשרתו הבטוחה בדוקס, על זאת שעל הזכרונות האלה ירכינו קומתם ברבות הימים פילולוגים בעלי זקן שיבה, וחוקרי היסטוריה, כמו על גבי מגילת הקלף הכתובה פעמיים, היקרה ביותר של המאה השמונה עשרה".
מהטקסט הזה אפשר כמעט לדמיין מה היה קורה לו שני האישים הללו, היו פועלים כאן ועכשיו – בישראל של המאה ה-21: ההוא שזוכה בפרס ספיר מתבטא בבוטות ובהתנשאות נגד ההוא שמוכר מאות אלפי ספרים ומחזיק ברשתות החברתיות חשבונות עם מיליוני עוקבים.
את ההקדמה או הביקורת ההיא מסיים צוויג במעין קבלה עגומה של המציאות:
"הוא זכה במשחקו, אותו שחקן שאין עולה עליו במזלו, וכנגד זאת אין כל תועלת בכל פאתוס ובכל מחאה. יכולים לבזותו, את ידידנו המכובד, בגלל מוסריות לקויה, ובגלל רצינות מידות קלת דעת, אפשר לסתור את דעתו, ככותב דברי הימים, ולשלול את ערכו כאמן. אבל דבר אחד לא יתכן עוד, לשוב ולהחזירו לעולם שאבד עליו הכלח. כי חרף כל המשוררים והוגי הדעות, לא מצא העולם מאז, שום רומן רומנטי יותר מאשר את חייו, ושום דמות דמיונית יותר מאשר את דמותו".
האם אכן לא מצא העולם מאז אף דמות מרתקת יותר מההולל חסר העכבות הזה?. מסופקני. אבל איך כתב פעם מרק טווין? "יש קסם בדברים שנאסרו עלינו, ההופך אותם לנחשקים לאין שיעור".
