השנה היא 842 לפנה"ס, ועל כס המלכות ביהודה יושבת אשה. אלה לא היו ימים בהם נשים היו בעלות מעמד שאפשר להן לשלוט ללא גבר לצידן, ולפיכך סיפורה של עתליה הוא סיפור ייחודי וחד פעמי של אישה שעשתה הכל כדי להיות מלכה.
כבר משעה שנתנו לה את שמה היא היתה "גיבורת האלוהים" – שמה של עתליה מורכב מהמילה "גיבור" באכדית ומשמו של אלוהים (סיומת "יה" או "יהו"). היא יועדה לגדולות. שני הרכיבים של שמה – המאבק על האמונה באלוהים וגבורתה ילוו אותה עד סוף חייה.
עתליה נולדה כנסיכה לשושלת מלכי ישראל מבית אחאב. זו הייתה שושלת של מלכים חזקים, ומלכות חזקות עוד יותר. כשבגרה, שודכה ליהורם מלך יהודה, נישואין שכל הנראה היו פוליטיים – בין משפחות אצולה של הממלכות השכנות שרוב הזמן היו גם יריבות.
"יְהוֹרָם בֶּן-יְהוֹשָׁפָט, מֶלֶךְ יְהוּדָה. יז בֶּן-שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, הָיָה בְמָלְכוֹ; וּשְׁמֹנֶה שנה (שָׁנִים), מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם. יח וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב–כִּי בַּת-אַחְאָב, הָיְתָה-לּוֹ לְאִשָּׁה; וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה".
(מלכים ב פרק ח פסוק טז)
כבר מהרגע הראשון מזהיר אותנו המקרא שעתליה היא אישה רעה. המלך יהורם הלך בדרך בית אחאב ולא שפט את ישראל בדרכי אלוהי ישראל, והאשמה מוטלת על אשתו. יהורם מלך ימים קצרים מדי ונפטר צעיר, אבל גם בנו, אחזיהו, שמלך אחריו היה מלך רע. הסיבה שמוצגת לנו – זהה. הכל באשמת אמא שלו שהגיעה מהממלכה השכנה והמקולקלת, שהדרך שלה היא לא דרכו של אלוהי ממלכת יהודה. "וְשֵׁם אִמּוֹ עֲתַלְיָהוּ, בַּת-עָמְרִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. כז וַיֵּלֶךְ, בְּדֶרֶךְ בֵּית אַחְאָב, וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, כְּבֵית אַחְאָב: כִּי חֲתַן בֵּית-אַחְאָב, הוּא".
אבל גם ימיו של אחזיהו היו קצרים. ואחרי חילופי שלטון מהירים אלו, מגיע סוף סוף תורה של עתליה.
המקרא מתאר כי עתליה עולה לשלטון במקום בנה, אחרי שכיהנה כמלכה רעיה לצד בעלה וגם כמלכה-האם לצד בנה, היא תופסת את השלטון בעצמה. אולם אישה בימים ההם לא באמת היתה יכולה להיות מלכה. יש טוענים רבים לכתר, יש היררכיה מסודרת של מי צריך למלוך ואף אחד מאלה לא כולל אישה. לפיכך, הפעולה הראשונה וכמעט היחידה שהמקרא מספר לנו על שלטונה של עתליה הינה העובדה שהיא דואגת להיפטר מכל מי שהיה יכול לרשת את הכתר במקומה. כל זרע משפחת המלוכה מושמד. "וַֽעֲתַלְיָה֙ אֵ֣ם אֲחַזְיָ֔הוּ רָאֲתָ֖ה כִּ֣י מֵ֣ת בְּנָ֑הּ וַתָּ֙קׇם֙ וַתְּאַבֵּ֔ד אֵ֖ת כׇּל־זֶ֥רַע הַמַּמְלָכָֽה"
(מלכים ב פרק יא פסוק א)
וזה גם הזיכרון הרשמי שנצרב בתודעה הלאומית מעתליה: היא היתה מלכה רעה. רוצחת. כזו שלא היססה להוציא להורג את כל מי שהיה יכול לתפוס את שלטונה. היא גם המלכה היחידה ששלטה על יהודה שלא היתה צאצאית לבית דוד. שלא נולדה לשושלת מלכי יהודה אלא הגיעה ממלכת ישראל השכנה – היריבה.
אבל, במסע הטיהור שנועד להבטיח את הישרדותה על כס המלוכה, עתליה פספסה יורש עצר אחד.
"וַתִּקַּ֣ח יְהוֹשֶׁ֣בַע בַּת־הַמֶּֽלֶךְ־י֠וֹרָ֠ם אֲח֨וֹת אֲחַזְיָ֜הוּ אֶת־יוֹאָ֣שׁ בֶּן־אֲחַזְיָ֗ה וַתִּגְנֹ֤ב אֹתוֹ֙ מִתּ֤וֹךְ בְּנֵֽי־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַמּ֣וּמָתִ֔ים אֹת֥וֹ וְאֶת־מֵינִקְתּ֖וֹ בַּחֲדַ֣ר הַמִּטּ֑וֹת וַיַּסְתִּ֧רוּ אֹת֛וֹ מִפְּנֵ֥י עֲתַלְיָ֖הוּ וְלֹ֥א הוּמָֽת׃ וַיְהִ֤י אִתָּהּ֙ בֵּ֣ית יְהֹוָ֔ה מִתְחַבֵּ֖א שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וַעֲתַלְיָ֖ה מֹלֶ֥כֶת עַל־הָאָֽרֶץ"
(מלכים ב פרק יא פסוקים ב-ג)
יהושבע, אחותו של המלך המת, מצליחה להציל את בנו הקטן – יואש. היא גונבת אותו מתוך בני המלך המומתים שהרגה עתליה ומצליחה להסתיר אותו. ההסתרה הזו מזכירה קצת את הסיפור של משה, את ההצפנה של תינוק שעדיין לא יכול להיות שליט אבל עתיד לגדול ולהציל את העם, לשחרר אותו מעולו של השלטון האכזר. כמו בסיפורו של משה, גם כאן – מי שמצליה את יואש היא אישה שגרה בארמון, בת מלוכה.
השנים עוברות, יואש גדל ויכול כבר לטעון לכתר. תומכיו מצליחים להערים על עתליה וממליכים אותו. הם מחזירים לעם את האמונה באל הנכון, וגם נוקמים את נקמת משפחת המלוכה שלהם.עתליה מוצאת להורג.
"וַיִּשְׂמַ֥ח כׇּל־עַם־הָאָ֖רֶץ וְהָעִ֣יר שָׁקָ֑טָה וְאֶת־עֲתַלְיָ֛הוּ הֵמִ֥יתוּ בַחֶ֖רֶב".
(מלכים ב פרק יא פסוק כ)
על שש שנות שלטונה של עתליה אנחנו לא יודעים שום דבר אחר. לא מתואר לנו כיצד שלטה על העם, יצאה ללחימה בשכניה או איך ניהלה את ענייני הפנים של הממלכה ואילו רפורמות היא הנהיגה. הדבר היחיד שבו מתמקד המקרא הינה העובדה שהיא השיגה את שלטונה בכוח והיתה צריכה להיפטר מכל הגברים, אף הילדים הצעירים, כדי לזכות בכתר המלוכה.
האם זאת הסיבה שאנחנו לא לומדים עליה, לא מחנכים לאורה ולא מעלים על נס את האישה הראשונה שהיתה מלכה שלנו?
את סיפורה של עתליה כדאי לנסות להבין גם ביחס לנשים מלכות מתרבויות קרובות ונוספות. אחד הסיפורים המרתקים הוא סיפורה של מלכת מצרים, שהיתה פרעה ושלטה במצרים בשנת 1507 לפנה"ס. חַתְּשֶׁפְּסוּת.
גם חתשפסות, כמו עתליה, היתה נסיכה. היא היתה בתו של תחותמס הראשון, שהיתה פרעה ושליט מצרים. היא התחתנה עם אחיה למחצה, כפי שהיה מקובל במצרים של אותה תקופה, וכך הוכתרה כאשתו של שליט הממלכה. אבל בעלה מת מוקדם מדי. לה עצמה לא היולה ילדים והבן שהיה לו מאשה אחרת, ושהיה אמור לרשת את כסאו, היה צעיר מכדי להיות מלך. וכך, מונתה חתשפסות לעוצרת.
הנוהג המקובל במצרים היה שאשת המלך תמלא את התפקיד עד שיורש העצר יגיע לגיל המתאים ויוכל לתפוס את מקומו על כס המלכות. אבל בשעה שהגיע זמנו של היורש המיועד לשלוט סירבה חתשפסות לפנות את מקומה והמשיכה לשלוט בעצמה, ללא בעל לצידה.
בדיוק כמו עתליה, היא תפסה בכוח את השלטון. ובדיוק כמו עתליה, היא גורשה בכוח כדי שהבן של בעלה יהפוך למלך במקומה.
בין השורות המעטות שההיסטוריונים בני תקופתן טרחו להשאיר לנו, אנו יכולים לראות איך ניסו לטשטש את עקבותיהן של המלכות הללו, ולהעלים את דמותן כמלכות. במקרה של חתשפסות – כתובות נמחקו, פעמים רבות הקרדיט על הישגיה ניתן לתחותמס השלישי, אובליסקים הוחרבו, ופסלים נותצו. מעניין לראות שבעדויות שנמצאו למלכותה היא מצוירת ומפוסלת בתחילה כאישה ואז הסממנים הנשיים נעלמים והיא מצויירת כפרעה, עם בגדים גבריים ואפילו זקן.
אם קופצים קדימה בזמן ומחפשים את האישה הראשונה ששלטה באנגליה מגלים שהנסיבות שהביאו לעלייתה לשלטון היו דומות, וכן, אתם יכולים לעשות פרצוף מופתע, גם נסיבות מותה.
ג׳יין גריי היתה האישה הראשונה שמלכה על אנגליה, אך שלטונה נמשך 9 ימים קצרים, ולבסוף היא הוצאה להורג בהיותה בת שש עשרה בלבד. ג׳יין גריי נולדה לשושלת המלוכה – היא הייתה נינתו של הנרי השביעי מצד אימה. אבל עלייתה לשלטון היתה מפתיעה ובלתי צפויה. המלך אדוארד השישי, בנו של הנרי השמיני ובן דודה של ג'יין, היה חולה מאוד. למלך הצעיר לא היה יורש ובצוואתו מינה את ג'יין ואת צאצאיה כיורשים לכתר. זו היתה הפעם הראשונה באנגליה שאישה הפכה למלכה ולא שימשה רק כאשת מלך.
תשעה ימים בלבד היא מלכה, עד שמרי, בתו של הנרי השמיני, טענה לכתר וגזלה ממנה את הכס. . ג'יין גריי לא הואשמה במרחץ דמים. בשונה מעתליה, היא לא ניסתה לסלק את הטוענים לכתר שסבבו אותה. ובכל זאת, היא הואשמה בבגידה והוצאה להורג.
סיפורן של שלושת הנשים האלה מראה בבירור כמה קשה, כמה מורכב וכמעט בלתי הגיוני היה שאישה תתפוס את השלטון. שאישה תשמש כמלכה ותוביל את בני עמה. אכזריותה של עתליה מצטיירת באור קצת שונה כאשר מביאים בחשבון את העובדה שבזמנה לא הייתה שום יכולת לאישה לשלוט מבלי שהיא תגרש את כל הגברים מסביבתה. כל אישה ששלטה היתה קודם מלכה לצד בעלה ואז לאחר מותו, נידונה לקרב ירושה אכזרי שבסופו גם איבדה את חייה.
***
ייקח עוד זמן רב עד שתהיה מלכה נוספת ליהודה וזו תהיה שלומציון. גם היא, שמלכה אחרי בעלה, מוזכרת על ידי יוסף בן מתתיהו כמי שאיבדה את נשיותה, שהפכה לגבר תאב שלטון כמו עתליה וחתשפסות והרסה את בית המלוכה משום שניסתה להכחיד כל מי שרצה ברעתה או פקפק בשלטונה.
"היא הייתה אשה שלא היה בה כלום מחולשת (בנות) מינה. שכן הייתה תאבת כוח־שלטון במידה יתרה.. בשל תאוותה לדברים שאינם נאים לאשה, ומתוך שצירפה את דעתה לדעתם של אלה שהיו אויבי ביתה, ורוקנה את השלטון מאנשים שדאגו לו. אף אחרי מותה הביאו מעשי השלטון, שעשתה בימי חייה, לידי כך שבית־המלוכה נתמלא צרות ומהומות".
(יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ו', סעיפים 433-430)
השאלה שנשארת להדהד לאחר שקוראים על הקשיים העצומים שעמדו בפני נשים שביקשו להיות מלכות היא האם היום המצב השתנה. האם כיום אישה יכולה לעלות לכס השלטון גם בלי להכחיד את כל הגברים סביבה (גם אם לא מדובר ברצח בפועל אלא בהכחדה רעיונית יותר)? האם עדיין מעשים של אישה נחשבים אחרת לגמרי ממעשיהם של גברים? הרי מלכי ישראל ויהודה שהרגו יורשים אחרים סביבם יש בשפע, אבל היחידה שנזכרת כאכזרית באופן קיצוני עד היום היא דווקא מלכת יהודה הראשונה, עתליה.
