כנראה שמעולם לא שמעתם את שמה של שלומית פלאום. למעשה, היא כמעט ונשכחה עוד בחייה.
אבל שלומית (פרידה) פלאום הייתה אישה כותבת פורצת דרך וראשונה בדרכים רבות בהן הלכה, בבדידות לא מזהרת אבל מתוך סקרנות ואומץ.
היא לא הותירה אחריה משפחה. לא נותר לה מי שיזכור אותה. למעשה, שמה של פלאום נשכח כמעט לחלוטין ממפת החינוך, התרבות והספרות עוד בחייה ונעלם לגמרי לאחר מותה.
אבל היא השאירה אחריה ספר יוצא דופן, ספר המסעות הראשון בעברית של אישה מארץ ישראל, האוטוביוגרפיה הראשונה של אישה מארץ ישראלית שנכתב בשפה העברית: "בת ישראל נודדת… זכרונות מסעות ופגישות" יצא לאור ב-1935 ומהווה מסמך נדיר ויוצא דופן ששופך אור על חייה של אישה מיוחדת מאוד.
***
"מאז ומעולם נמשכתי לדמויות נידחות ונשכחות" פותחת פרופ' נורית גוברין, מן החשובות שבחוקרי הספרות העברית, את ספרה אודות התרמילאית הישראלית הראשונה. "רק לעיתים רחוקות היא נזכרת, כבדרך-אגב, בזיכרונותיהם של מי שהיו שותפים לבניית היסודות של ראשית החינוך בארץ-ישראל, במיוחד לגיל הרך, או כהערת שוליים במחקריהם של היסטוריונים של אותה תקופה" מציינת בעצב גוברין, שערכה מחקר ביבליוגרפי על פלאום, וכתבה ספר עליה ועל פועלה, במטרה להוציא אותה מתהום הנשיה.
אבל מדוע בכלל ראויה פלאום למקומה בין דפי ההיסטוריה שלנו?
***
פלאום הייתה אשת חינוך, אבל יותר מכל היא הייתה הרפתקנית שחיפשה דרכים לצאת למסעות ולהכיר אנשים מרשימים, ונדמה לעיתים שעבודתה נתנה לה את הסיבה (או התירוץ) המושלמים לכך.
בתחילת המאה ה-20, נסיעות של אישה לבדה, ועוד ברחבי העולם, היה דבר שלא נשמע כמוהו. למרות זאת, פלאום "חרשה" את המזרח התיכון ואת אירופה, והגיעה כמה פעמים לארה"ב, שם התגוררו אַחֶיהָ. אבל המסע ששינה את חייה והשפיע עליה יותר מכל היה להודו. היא הייתה ראשונה גם בזה: האישה הארץ ישראלית הראשונה שנסעה להודו, נכבשה בקסמיה, התיידדה עם גדולי מנהיגיה והביאה את רשמיה חזרה לארץ.
החיים שלה היו, קרוב לוודאי, מרתקים יותר משל כל בן או בת תקופתה, אך הם גם היו עצובים מאוד – הרושם שהיא מותירה, למרות כל הצלחותיה, הוא של אישה בודדה. היא לא התחתנה, לא יצרה משפחה ויותר מכך – לא יצרה קשרים קרובים, הדדיים ומתמשכים עם חברים לאורך חייה, לפחות לא כאלה שידוע על קיומם. בספרה היא דואגת להרגיע אותנו, הקוראים, ומתארת את הבדידות דווקא כזו שחיזקה אותה והמריצה אותה לפעילות: "לא היה לי פנאי להרגיש את בדידותי" (ע"מ 51 – כל הציטוטים מספרה "בת ישראל נודדת").
פלאום לא זכתה להכרה בחייה או לאחריהם למרות ואולי בגלל שהייתה אמיצה ונועזת באופן מהפכני לזמנה, כאילו הקדימה אותו. היא זכתה בעיקר להתעלמות גורפת, ומהמעט שידוע לנו, היא חיה את עשורי חייה האחרונים בדלות ובמחסור קשים.
אם הייתה חיה היום, בטח הייתה מתַַחזקת בקלות חשבון פופולרי בטיקטוק ובאינסטגרם בו הייתה מעלה תמונות מהמקומות המרהיבים אליהם הגיעה כמו הפירמידות והשוק בדמשק, האנשים שפגשה וראיינה (החל מגנדי ועד שירלי טמפל), האירועים והתערוכות בהם ביקרה. אם היא הייתה מעלה את חוויותיה בריל או בסטורי היא הייתה זוכה לפרגון גדול ולייקים בכמויות מסחריות. אבל בימי חייה לא היו אפשרויות כאלה והיא הסתפקה בפרסום רשמיה בעיתונות המקומית ובהמשך, בספר המדובר שכתבה על חייה.
ההתחלה
שלושה פרקים בספרה "בת ישראל נודדת… זכרונות מסעות ופגישות" מקדישה פלאום לתיאור ילדותה. היא נולדה בקובנה שבליטא בפורים 1893, בת רביעית מתוך 5 אחים ואחיות, למשפחה יהודית ציונית מבוססת. היה לה קשר מיוחד עם אביה שסיפוריו על מסעותיו השפיעו עליה עמוקות.
בספרה היא תיארה את ילדותה ואת יחסיה עם בני המשפחה ברגשות מעורבים: אהבה והערכה מזה, ומרירות וכעס מזה. היה לה אופי עצמאי ומרדני מלכתחילה, מה שלא הקל עליה, ובכך הייתה יוצאת דופן מאחיותיה הצייתניות ונעימות המזג. "דמעותיי אלו, שאיש מבני הבית לא החשיבן, נקוו בלבי ועתים נדמה לי, שהן לא נתייבשו שם עד היום" (ע"מ 11).
אופייה הייחודי מתבטא גם בכך שבספר כולו אין רמזים לקשרים רומנטיים מכל סוג שהוא. הנטייה שלה היא להתאהבויות אפלטוניות, החל ממוריה ועד לאנשים שתפגוש בדרכה. היא מעידה על כך בספרה: "לבי הגלמוד נכסף לאהבה, ואילו אני התכנסתי לתוך עצמי וחייתי בעולם דמיוני שיצרתי לעצמי".
בתיכון בפרנקפורט רכשה השכלה כללית – ידיעת שפות, היסטוריה, אהבה לספרות, לאומנות ולתיאטרון. בגיל 16 התחילה פלאום הצעירה לסלול את חייה, והצעד הראשון הוא לימודים בסמינר לגננות ומורות לגיל הרך, שארכו כשנתיים. היא הרגישה כי מצאה את ייעודה: "חיי קבלו תוכן – להיות מועילה בחיים". מותו הפתאומי של אביה הנערץ עליה כשהייתה בת 16 בלבד (והוא בגיל הצעיר של 48), שינה את מסלול חייה ומתוך השבר שחוותה החליטה לעלות לישראל ובכך להגשים את חלומותיו של אביה.
בתקופה זו היא התעמקה בספרים על נשים יהודיות דגולות שישמשו לה כדוגמא ומופת אישית כמו רחל לוין (ככל הנראה היא מתכוונת לרחל ורנהגן, מי שהייתה סופרת גרמנייה ויהודייה מומרת, פורצת דרך בזכות עצמה) אותה הרבתה פלאום להלל וכן משוררות וסופרות יהודיות מימי הביניים, כמו שרה סולם. גם הן נתנו לה כוח והשראה לערוך את מסע העלייה לארץ ישראל ב-1911. לאחר שמצאה משרה מתאימה לה בחברת "עזרה" בירושלים, היא הגיעה ארצה רק אחרי מסע ראשון, מלא הרפתקאות, ברחבי אירופה והמזה"ת – רמז לצפון בעתידה.
כשהגיעה לגן העממי אותו היא עתידה לנהל, השוכן בעיר העתיקה, חשכו עיניה: "למעלה ממאה ילדים מקובצים וכבושים כדגים מלוחים בחדרים קטנים, ללא גן, ללא מגרש משחקים, בתוך אויר רע ומעפש.. לבי נקרע בי לגזרים. הילדים היו אכולי מלריה, מצומקים מחוסר תזונה מספיקה, עיניהם מלאות מוגלה… מימי לא ראיתי מצבים מיואשים כאלה" (ע"מ 41). היא הפשילה שרוולים ופנתה לעבודה הרבה והמאומצת שהייתה לפניה: ניקיון בסיסי כלשהו, תזונה טובה יותר ואף ביקור של רופא העיניים החדש בעיר, ד"ר טיכו, שעבר ובדק את הילדים הדואבים. בימיה החופשיים הייתה משוטטת ומטיילת בעיר.
מסעותיה
לאחר מלחמת העולם הראשונה מערכת החינוך העברית עברה לידי ההסתדרות הציונית ונכללה בה גם זו של העיר דמשק. פלאום עברה לנהל גני ילדים בסוריה למשך שנתיים. שם למדה ערבית, טיילה ופגשה כה הרבה אנשים חדשים (המכונים "ידידים" לאורך כל הביוגרפיה שלה), בתאווה שנדמה שיש בה מן ההתמכרות. אורח חייה אולי מתאים היה לגברים אבל לחלוטין לא הולם עבור נשים צעירות ורווקות.
לאחר שסיימה את עבודתה בדמשק, קיבלה פלאום עוד החלטה שאישה עבריה צעירה לא קיבלה לפניה: היא מחליטה לחיות את חייה כנוודית: במשך 15 שנים היא עורכת מסעות ברחבי העולם בבולמוס מסחרר שקשה לעקוב אחריו, שכולל סיורים במוסדות, מוזיאונים, פגישות וטיולים בטבע והכל מתועד בספרה. למרות הפירוט הרב על קורותיה, היא נמנעת מלפרט לקורא כיצד מימנה נסיעות אלו. יתרה מכך, למרות שרוב מסעותיה התרחשו בתקופה שבין מלחמות עולם בתנאים הלא קלים ששררו אז – אין בכתביה תלונות או תיאור קשיים. פלאום הקפידה לא להכניס לספרה עניינים ארציים אלה, ולהתמקד במה שהיה חשוב עבורה.
כשקוראים על הרפתקאותיה של פלאום, תוהים אם ספרה אולי מנוקד בהפרזות ובפיאור-יתר עצמי, אך גוברין מעידה במחקרה שכל תאוריה של פלאום נמצאו כנכונים, וכל הפגישות עליהן היא כותבת, כולל ראיון שערכה עם ילדת הפלא שירלי טמפל, התקיימו במציאות.
אחת מאותן פגישות רבות מתרחשת ברומא ב-1920, שם היא משוחחת עם מריה מונטסורי, המחנכת והרופאה האיטלקייה, ממציאת שיטת חינוך מונטסורי, הדוגלת בעידוד למידה עצמאית של הילד: "שוחחנו הרבה על ארץ ישראל.. כמה שמחתי לסיכויים בדבר ביקורה של מחנכת מופלאה זו בארצנו" כתבה פלאום ביומן המסע שלה (100). בארה"ב היא מתארחת באוניברסיטת קולומביה ואף מתחככת במדאם קירי ואלברט אינשטיין.
כשמכירים את פלאום יותר לעומק, מבינים איך זכתה לפגוש כמה מהאנשים המפורסמים והמסקרנים של תקופתה. היו לה נטיות של עיתונאית: לפני כל פגישה או ביקור הייתה מתכוננת היטב ולומדת על האדם או המקום אליכם הלכה. כך יכולה הייתה ליצור דו שיח ממשי.
לא רק סקרנותה ורצונה ללמוד הלכו איתה, גם ארץ ישראל הלכה עימה לכל מקום. כל מקום הושווה אל אדמת הקודש. היא דיברה על הרעיון הציוני עם כל מי שפגשה וניסתה לקרב לבבות אליו. כנציגה מטעם עצמה ניסתה לשכנע את כל מי שפגשה לבוא לבקר ולראות במו עיניו את הנפלאות הנרקמות בחסות החזון הציוני. אבל למרות אהבתה העזה לארץ אותה עזבה, בכל פעם שעזבה את ישראל, התרחקה ממנה ומאנשיה, וכשחזרה סוף סוף, זרותה הלכה והתעצמה.
השיבה מהודו
בביקורה בארה"ב ב-1921 הצליחה פלאום להגיע, בין שלל עיסוקיה (למשל ביקור במעבדות של אדיסון ושיחה עימו), גם להרצאה אחת ששינתה את חייה. המשורר ההודי הנודע, רבינדרא-נת טאגור נשא דברים בניו יורק, ופלאום הרגישה כאילו חזתה בנביא: "הרושם היה כביר… טאגור לא 'נאם'. הוא שוחח. הוא חינך" (139). כמו התאהבות ממבט ראשון, מפגש ראשוני זה יביא אותה למסע בהודו: "כך נתגלגל הדבר שהארץ החדשה הביאתני אחר כך לאחת הארצות העתיקות ביותר". גם כשתחזור לארץ הקשר ביניהם ימלא את חייה, והיא תעסוק בהפצת מורשתו בישראל.
היא שוהה בהודו שנתיים, פוגשת את טאגור ואת גנדי ואישים אחרים מעצבות את חייה. אבל הקשר הוא לא חד צדדי, בין הטיילנית המוזרה והפשוטה ובין המשורר הדגול היה קשר מכתבים כל ימי חייו. במכתבים מופיעים "אותם יחסי קרבה והערכה אליה, ובין השורות, משהו חמקמק ואישי ביניהם, המוסווה היטב". כותבת גוברין. מכתביה של פלאום אליו נותרו בארכיונו של טאגור בהודו. במכתבו האחרון אליה ביום הולדתו ה-80, כחודשיים לפני פטירתו, הוא מודה לה על ברכתה ועל מתנתה ליום הולדתו – "אות זכרונך המתוק" ש"נגעו בי עד לעמקי נפשי".
מבחינתה של פלאום הודו היא טאגור וטאגור הוא הודו. בהמשך חייה כתבה עליו את ספרה השני והאחרון והעבירה הרצאות על הודו ואודותיו ברחבי הארץ, כמו דוגמה זו מביקורה במושבות צפון הארץ:
כשליש מהעמודים בספר שכתבה מוקדשים לחלק זה בחייה ומהווים את לב ליבו של הספר. כמעט נדמה שכל השאר הוא הכנה לכך או המשך המושפע מחלק מרכזי זה בחייה. "נפל בגורלי לחדור לתוך לבה הפצוע של הודו ולתוך סבלותיה, להיות ידידה של הודו, ולהיות כמעט בתה, כאילו היתה הודו מולדתי השניה" (245).
הרבה לפני שצעירות ישראליות התחילו להגיע להודו ולמזרח, לטיול אחרי הצבא, להתאהב בה ולשקוע בהוויה המיוחדת שלה, ולחזור לישראל עם הבגדים המיוחדים והצבעוניים שהביאו משם – היתה מי שעשתה זאת קודם.
סוף לנדודים
אחרי 15 שנים מרתקות ובודדות, חזרה פלאום מנדודיה לארץ ישראל. בארץ המשיכה לעבוד בתחום החינוך וכן פרסמה מעט תרגומים ומאמרים פרי עטה (שנשכחו גם הם). ספרה "בת ישראל נודדת… זכרונות מסעות ופגישות" ראה אור בירושלים ב-1935 בהוצאת בית מסחר לספרים "ל. מאיר" וזכה להתעלמות מוחלטת בעיתונות הארץ-ישראלית, למעט כתב העת הפנימי-מקצועי של התאחדות הגננות "הד הגן". משולבים בו 20 רישומים פרי עטה המציגים כישרון חבוי נוסף שלה וכן 22 צילומים של אישים שהכירה בדרך. ספרה השני "רבינדרא-נת טאגור – המשורר, הפילוסוף, הסופר, המחנך, הקומפוזיטור, הצייר, המרצה והנוסע" שעסק בטאגור יצא בשנת 1946, ונשכח גם הוא.
לאחר מלחמת העצמאות, כך העידה על עצמה, "חליתי במחלת לב וסוכר". פלאום כמעט ולא כתבה בתקופה זו. כוחה לא עמד לה להמשיך במסעות האהובים עליה. ככל הנראה אלה היו שנים קשות ורעות, היא נעזרה בחברות כדי להצליח להתקיים בכבוד ואושפזה מספר פעמים על רקע מחלותיה.
שלומית פ. פלאום הלכה לעולמה בגיל 70 בבית החולים שערי צדק בשנת 1963. מעטים זכרו אותה, ואם כן – בעיקר בשל לבושה המשונה שמשך תשומת לב.
כשקוראים את יומנה של פלאום, שיצא בשנת 2019 במהדורה מחודשת יותר מ-80 שנה לאחר הדפסתו המקורית, כמה דברים צפים ועולים בו בבהירות. הראשון שבהם הוא הראשוניות והחלוציות שביומן המסע של פלאום, שניכרת בכל דף, ומספקת גם הסבר חלקי לכך שבניגוד לספרי מסע אחרים מתקופתה, היא זכתה לכזו התעלמות: לא רק שהיתה זו אישה שכתבה ספר כזה, היא גם העיזה להציב את עצמה במרכז הספר ש"מסופר בנימה של מי שגאה בעצמה על הישגיה" כותבת גוברין.
השני הוא המאמץ הכביר של פלאום לבנות את מהימנותה ככותבת. לשם כך היא שילבה בספר עובדות ומכתבים, והתנהלה כעיתונאית מחודדת חושים שיש לה הכישרון להיכנס לכל בית, עשיר ומיוחס ככל שיהיה, לפגוש במי שהיא מעוניינת בו ולהתיידד עימו.
אבל יותר מכל, זהו סיפור אישי ייחודי על אישה שחיה חיים בלתי שגרתיים מאוד לתקופתה. סיפור שאין בו חרטה, אלא גאווה.
"היתה מלכה בצאתה וקבצנית בביתה", כותבת עליה גוברין ואכן פלאום הפליאה להפוך את העולם למקום בו היא מרגישה בבית, ומצאה בו את מה שלא היה לה בביתה: "הכרה, הערכה, ידידים וטעם חיים". פלאום רצתה להשפיע ולהיות מוערכת, גם אם לא הצליחה לממש זאת בחיים הציבוריים. היא הייתה גאה בעצמה על חלומותיה על מאמציה להגשימם ועל החיים שבחרה לחיות – של מסעות, חקר, והתמסרות לזולת, וכך עלינו לזכור אותה.
***
בהכנת הכתבה נעזרנו בספר "נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה" מאת נורית גוברין.
