שליחות
אבנר שטינמץ
.
"תגיע הערב, מחר בבוקר, מחרתיים, זה לא משנה, איך שתחליט," כך אמר לי וביקש לנתק את השיחה. ואני רציתי לשאול איך ייתכן שזה לא משנה, שאין הבדל מבחינתו בין היום למחר, בין ערב לבוקר. אבל לא שאלתי. עדיף לתת לכעס לחלוף, כך הייתה מסבירה לי אימו ומרגיעה אותי. בינתיים זה לא נמוג, כבר המון שנים, כמו המחלה שלה, שלא רק שאינה מרפה אלא אפילו מחריפה, ובשבועות האחרונים הם אומרים שזה יכול לקרות בכל רגע, ולכן אני משתדל לבקר אותה יום־יום, אפילו שהיא כבר לא מזהה אותי, שותקת שעות, ולמעשה אין ממי להיפרד. אולי יש סערות כאלה שאינן חולפות, הן רק מתחזקות ומתלבות, עד להרס מוחלט. האם כך גם זעמו של בני, שהתמקד תחילה רק בי ועם הזמן התפשט והגיע עד אליה? לא מזמן, כשעוד יכלה לדבר, שאלתי אותה איך אפשר לכעוס על אדם נוטה למות, והיא אמרה לי שלילדים מותר לכעוס על ההורים שלהם בכל מצב, ושדווקא הגיוני לכעוס עוד יותר לפני ההיעלמות הסופית. היא צודקת, זה הגיוני, תאורטית, אבל אני עדיין לא מבין את זה, לא בחיים האמיתיים. יש בו כל כך הרבה דברים שאיני מבין. איך, למשל, גבר צעיר, בן עשרים ושתיים, בוחר להקים משפחה, להביא ילד לעולם, ללא שום ביטחון כלכלי, עם אישה מבוגרת ממנו בשני עשורים, אישה שהוא מכיר רק שנה ושאת רוב זמנם יחד הם בילו באוסטרליה, שם פגשו זה את זו.
שעת צהריים ואני יוצא לדרך, מתחיל לנוע דרומה. כמעט ארבע שעות נסיעה מצפות לי, עד כדי כך הוא ביקש להתרחק מאיתנו. למען האמת, גם בי כבר הצטבר כעס כלפיו. אני תוהה מתי כל זה התחיל בינינו, אם כי חיי לימדו אותי ששאלות כאלה – "מתי זה התחיל" – לרוב אין להן תשובה וייתכן שמוטב לא להעלות אותן כלל. ובכל זאת, זה כנראה התחיל כשעברתי לבית אחר, כש"נטשתי". בעיניי זה מן הסתם לא נתפס כך, אבל ברור לי איך מנקודת מבטו של מתבגר זו נראית כנטישה. כן, זה מובן לי. את ההמשך לא הבנתי, בפעם היחידה שבאמת ניסה להסביר, לפני כמה חודשים, בשיחת הטלפון הקשה ההיא, עם הצעקות והאנחות הכבושות, כשברקע שמעתי לחישות רכות של אם לתינוקה, ואולי בכלל נועדו לו, לבני, מי יודע. ואולי הפעם נצליח לשוחח אחרת, הרי אני לא נוסע אליו בלי סיבה, הוא לא סתם מרשה לי, אני בא בשליחות.
חשבתי שאסבול מהנסיעה הארוכה, אבל השעה הראשונה עוברת עליי בנעימים. יותר מדי זמן בבית החולים ובאזור המרכז – ורק עכשיו אני חושב על כך שהאזור הכל כך צפוף, תזזיתי ומתוח, עם עורקי התנועה הפקוקים והמצפצפים והמוארים בכל שעות היממה, מזכיר במידה רבה את בית החולים – גורם לך לשכוח שיש גם מרחבים פתוחים, שקטים, ירוקים. לרגעים אני חש שיצאתי לטיול, שבכל רגע אני יכול לעצור באיזושהי אכסניה על הדרך, ואולי משם להמשיך לכיוון חדש, שרירותי, גחמני. אבל הווייז מזכיר לי שאני לא מטייל, אלא נוסע, בשליחות. היא ביקשה ממני, אימא שלו, היא זו ששלחה אותי. מעטפה קטנה שתחובה לי בתיק, עם מכתב שכתבה כשעוד הייתה מסוגלת לאחוז בעט. ביקשה שבנה, בני, יקרא אותו לפני מותה. זה כל כך משונה, בימינו, להביא למישהו מכתב, הייתי יכול לצלם אותו ולשלוח לו הודעה, ציפיתי שזה מה שידרוש, אבל משום־מה הוא לא התעקש. אולי משהו התרכך בו, בעקבות האבהות הטרייה. למרות זאת הוא נשמע זועף וסירב לקבוע איתי שעת הגעה, כאילו אין כל חשיבות ללוחות זמנים שם בחייו, במדבר. "פשוט תגיע," זאת הייתה ההוראה.
לאחר כמעט שעתיים של נסיעה רצופה הנוף אט־אט משתנה, מצהיב. למרות העייפות אני ממשיך עם הווייז, ממוקד מטרה. מוטב לסיים עם זה. גם לי לא בדיוק נעים המעמד – לפגוש אותו, אחרי כל כך הרבה שנים. והרי את אשתו לא ראיתי מעולם, וגם לא את נכדי הבכור, והיחיד, התינוק שרק נולד להם. אין לי כישרון גדול למצבים כאלה, בטח שלא אחרי איך שהשיחה האחרונה שלנו הסתיימה. לא אשכח איך הטיח בי שאני "החלאתי את אימא" (כך התנסח!), ושאני אהיה אחראי למותה. את זה לא יכולתי לשאת, לא, זה היה יותר מדי, איך אפשר בכלל לומר דבר כזה, לחשוב דבר נורא כל כך? הוא לא הסתפק בהאשמה הזאת, הוסיף שגם לו גרמתי נזקים, כי אחרי שעזבתי הוא נאלץ לטפל בה לבדו, ואפילו לפני כן, מאז ומתמיד טיפל בה, וילדותו נגזלה ממנו. מיד עליתי על הסתירה– כי אני אולי לא אב מצטיין, אבל לחשוב בהיגיון אני עוד יודע – ואמרתי לו שחשבתי שהוא טוען שחלתה משום שנטשתי, אז איך טיפל בה עוד לפני שעזבתי? ואז הוא ממש איבד את העשתונות, מעולם לא שמעתי אותו מתעצבן ככה, צרח שאני יודע טוב מאוד על מה הוא מדבר, שלא אעמיד פנים, שמחלות לא נולדות יש מאין, שהיה מצע, שהייתה "הכנה למחלה".
שלט גדול מודיע על תחנת ריענון בעוד שני קילומטרים, ואני בוחר להיצמד לימין ולעצור להפסקה קצרה. לא יזיק לי לשתות קפה, אולי גם לאכול משהו. אני מחנה ויוצא מן הרכב ונדהם, כמעט מסתחרר, מהחום השורר בחוץ. אני פונה לשירותים ומגלה שם תא מצחין ואסלה מרוחה בצואה, זה מן הסתם לא מפתיע. אני משתדל לא להביט, אך משהו בתוכי דווקא בוחר להתמקד, מנסה לכוון את נתזי השתן אל אותן המריחות, בוטח בעוצמת הזרם ובחומציותו שיצליחו להסיר את הכתמים האלה, ותוך כדי המעשה איני מצליח להכריע אם יש בו מן האצילות, בניסיון לנקות את הצואה עבור האלמונים שיגיעו אחריי, או שאולי יש בו משהו פראי וקדמוני, בלהשתין על הפרשות קודמיי, מעשה שלא נועד לנקות אלא דווקא להכתים ולסמן. סבון הידיים אזל או שלעולם לא היה, ואני פוסע לכיוון החנות הקטנה וקונה אריזה המכילה שני סנדוויצ'ים משולשים, אף שאיני רעב. מהמוכר אני מזמין אמריקנו, ובקופה רוכש ג'ל חיטוי ומנקה מיד את ידיי. אני מתמקם על ספסל בחוץ ולוגם מהקפה, ומבחין במשפחה קטנה היוצאת מרכבה. משהו בנינוחותם מזכיר לי את הימים שבהם גם אנחנו היינו משפחה קטנה ומלוכדת, ואולי אף עצרנו פעם בתחנה זו ממש, ואולי גם הקרנו את אותו רפיון נינוח של משפחה התקועה ברכבה כמה שעות, בדרך לחופשה. כפעמיים בשנה היינו יורדים לאילת, ועכשיו אני נזכר איך מדי פעם בפעם, כשהיה מתעורר, הוא היה שואל אותנו כמה זמן אנחנו כבר נוסעים, ואז כשהיה שוב נרדם מאחור היינו מתגאים איזה ילד חכם גידלנו, כי במקום לשאול עוד כמה זמן מגיעים, הוא שואל כמה זמן נסענו, וזה סימן שהוא זוכר כמה זמן הנסיעה אמורה להימשך, שהוא כבר יודע לבצע את פעולת החיסור בראשו. רק עכשיו מתבהר לי שבעצם היה בזה משהו הרבה יותר חכם משיכולנו להבין אז, ואולי גם קצת עצוב, בוגר מדי, בלדעת לא לשאול על החסר, אלא רק על המצטבר, כי באמת שלעולם אי אפשר לדעת את החסר, את הנותר, אלא רק את מה שכבר היה אנחנו יודעים, או לפחות מנסים, כי הרי גם מייפים את הדברים ומדחיקים ושוכחים, זה ברור, אבל לפחות יש לנו שם אחיזה כלשהי, גם אם רעועה, בעוד שבעתיד לבוא אין לנו דבר, וגם כשהרופאים אומרים ימים, גם הם לא יודעים, הם רק מנחשים, מגששים, כמונו.
אני שוב ברכב, ממשיך בנסיעה אל תוך המרחבים הצהובים־חומים, שמתחילים להזהיב בחסות השמש המתנמכת. לפי הווייז נותרה לי שעה וקצת עד שאגיע ליישוב הנידח שלו. אני משתדל להתמסר למוזיקה המתנגנת ברדיו, אבל היא חומקת ממני. הכנה למחלה? למה הוא התכוון? למשהו נפשי? היה לה אופי לא פשוט, זה בטוח. רבנו בלי הפסקה. בסוף זה התפוצץ בינינו, ועזבתי את הבית. האם גם הם רבו הרבה, אחרי שעזבתי? או שבעצם לא, הוא אמר שכבר אז טיפל בה, ואני מניח שיש בזה משהו, יותר קשה לריב עם אימך מאשר עם אשתך. היה בה גם משהו פגוע, כן, גם זה נכון, עוד לפני שחלתה, אבל בכולנו יש, לא? וזה לא שעזבתי למדינה אחרת, נשארתי במרחק רבע שעה נסיעה באוטובוס, פחות מעשר דקות במכונית. בהתחלה עוד היינו מתראים, אבל הוא כעס, ולא היה לנו מה להגיד זה לזה, ועם הזמן נפגשנו פחות ופחות, הוא לא רצה, ומה, שאני אכפה על הילד? היא גם כעסה עליי נורא, בהתחלה, בקושי דיברנו. ואז היא חלתה. כעבור שנתיים חזרתי אליה, ולבית שלנו, והוא בדיוק יצא, התגייס לצבא, כך רצה הגורל. בסופי השבוע היה מסרב לחזור הביתה, לן אצל חברים ולעיתים אפילו העדיף להישאר בבסיס, לא הצליח להבין איך היא מוכנה לקבל אותי כאילו דבר לא קרה, והפעם כל כעסו הופנה אליה, כאילו בגדה בו, איתי. מה הוא עושה עם כל הכעס הזה האצור בתוכו, אני תוהה. בעצם אולי טוב שמצא לו אישה, שהם הולידו תינוק, למרות גילו הצעיר, ושיש לו משפחה חדשה, שבה אפשר לא לכעוס. ואולי מוטב שלא אתערב, שלא אפלוש לבועה הנידחת שיצר לו. אבל אני בא בשליחות, ואפילו הוא לא הצליח לסרב לה.
בקרוב אמורה להיות פנייה שמאלה, ואז כחצי שעה נסיעה עד שאגיע ליישוב הנידח שלו. אבל מימין אני שם לב לירידה מהכביש המובילה לרחבת כורכר קטנה, ולפי סימני הצמיגים נראה שרבים בוחרים לעצור בה. מבלי לחשוב גם אני בוחר ועוצר בקצה, אל מול הנוף המדברי. השמש כבר שופכת אור כתמתם על הסביבה ובעודי נוגס בסנדוויץ' הראשון משהו בי נרגע, ואני חושב על כך שזהו אותו הנוף שבני כנראה רואה יום־יום מביתו המרוחק מכאן רק כחצי שעה. אומרים שכדור הארץ עובר תהליך מסוכן של מִדְבּוּר, ואני תוהה, איזה תהליך עובר אדם שבוחר להשתקע בלב המדבר הזה? הריק האינסופי, השומם, הוא באמת יפהפה, ויש בו משהו – אני כמובן לא הראשון שחושב כך – מעורר יראה, שמבהיר לך שאתה רק גרגר בעולם הגדול הזה, ושבסוף מה ששורד זה אבנים וגבעות. ואני — באמת שלא חייתי חיים שיטביעו חותם. כל מה שאשאיר אחריי, כמו שאומרים, הוא בני — אמנם מסוכסך ועצבני, אבל בריא, בוגר וכבר אב לילד. אולי זה לא מעט, שושלת הבנים הזו, ויותר מכך לא נראה לי שאני יכול לעשות. אבל תפקידי עוד לא תם. אני הרי בשליחות, ותכף אשלים אותה, בתקווה שזה ירכך אותו קצת, וגם אותי, כי אני אמנם כעוס ולא מבין אותו, אבל אני רוצה שיהיה לו טוב, לבן שלי, שיזעף פחות, וגם שיהיה לו אבא, ואולי אפילו שלתינוק שנולד להם יהיה סבא. זה חשוב, לא?
אני שוב על הכביש המדרים, בתוך כמה דקות אני מתבקש לפנות שמאלה, וזו הפעם הראשונה ששם היישוב מופיע על גבי שלט. הוא הזהיר אותי שבשלב כלשהו האספלט ייגמר ושאצטרך להאט, אבל בינתיים הוא לא נגמר ואני ממשיך, והנה מופיע כבר בית קטן מימיני, ואז עוד כמה משני הצדדים. האמת היא שקשה לקרוא להם בתים, אלו צריפונים מאולתרים, אבל ניכר שגרים שם אנשים, ולכמה מהם יש גינות מטופחות, ואני חושב כמה מים דרושים כדי להוריק את כל האדמה החרבה הזאת. עכשיו נתיב האספלט באמת הסתיים, ואני עולה על דרך עפר צרה, ורק לאחר חמש דקות אני רואה מבנה נוסף ושתי ילדות בחוץ שמשום־מה מנופפות לי לשלום, אז אני מחייך ומנופף בחזרה. לפי הווייז תכף אגיע, ואני מאט את הרכב, ואז מרחוק מתגלה מבנה, ועכשיו אני גם מבחין בדמות העומדת בחוץ, עסוקה במה שנראה כמו חצר אחורית, ואני ממשיך להתקרב אבל גם להאט, איני בטוח מדוע, אולי כדי לא להפריע, ואז אני בולם את הרכב בעצירה נחרצת. זה הוא, שם, בחוץ, אי אפשר לטעות, גם אחרי שנים של ריחוק. הוא מחזיק כלי בידו ונראה שהוא עמל על משהו, ואז לרגע הוא מפסיק את מלאכתו ומביט בי, ואם אני עם עיניי החלשות מזהה אותו, הוא ודאי מזהה אותי, מה גם שאני באותה המאזדה הכחולה שהוא מכיר היטב. אבל באותה מהירות שהסב את מבטו לכיווני הוא מחזיר אותו לקרקע, מתכופף ומרים משהו וממשיך לעבוד, תחילה לא לגמרי ברור בדיוק על מה הוא טורח, אבל עכשיו נדמה לי שהוא מנסה להקים גדר סביב הגינה. עליי להתקדם לעברו, אני יודע, אבל רגלי מתאבנת ואינה עוזבת את הברקס. אני משותק, מהופנט אליו, אל זרועותיו החסונות והשזופות, אל כתפיו הרחבות להפליא, ואל עבודתו, הגדר הזו שהוא מנסה לבנות. נראה שהוא שוב מגניב מבט אדיש לכיווני אבל איני בטוח, קשה לדעת מפה באור הקלוש. במקום לצאת אליו אני ממשיך לצפות בו כך, בבני הצעיר, עמל בגופייה לבנה על בניית חיץ בין ביתו לשממה המקיפה אותו, והייתי רוצה לומר לו הרבה דברים, הייתי רוצה לומר לו שהוא חייב להבין שאנשים הם יצורים חלשים, חלשים מאוד, ואני הייתי חלש כשעזבתי, נטשתי, אני יודע, וגם כשחזרתי זה היה מתוך חולשה גדולה, וגם אימא, גם היא קיבלה אותי למרות הכול מתוך חולשתה שנמהלה ברפיון העצום שהביאה המחלה, וככה זה, ואולי זה דווקא בסדר, וגם הוא יגלה את זה יום אחד, כי גם הוא, כמה שהוא חזק עכשיו, עם הגופייה והשרירים שלו, גם הוא יום אחד ייחלש, זה טבעם של אנשים, הם נולדים חלשים ומהר מתחזקים ואז אט־אט נחלשים, ולא רק אנשים בעצם, כל החי הוא כזה, ואולי אף הדומם, כי גם הגדר הזו שהוא מקים בחוזק ידו, גם היא יום אחד תהיה חלשה ועקומה ותלושה, ואולי הוא עוד יזכה לראות אותה בחולשתה, אבל מה אני מנסה לומר, אני מנסה לומר שאמנם עזבתי, נטשתי ובגדתי וחזרתי, אבל לא בגללי אימא חלתה. וגם, שאני מקווה שיום אחד יסלח לי – כן, כי גם אם זה טבעו של אדם, לפעמים חולשה בכל זאת דורשת מחילה, בעצם לא דורשת, מבקשת, את כל זה אני חושב עכשיו בהבזקים לא סדורים אבל ברור לי שברגע שניפגש לא אוכל לומר לו דבר, גם זו חולשה, אני מניח. והוא, שרואה אותי, אין לטעות בכך, ובכל זאת לא ניגש אליי, מה זה אם לא חולשה במסווה של חוזקה? אבל בסדר, כל דבר בעיתו, כמו שאומרים.
עכשיו הוא נכנס לביתו, אולי סיים לעבוד, אולי נכנס להתקלח או לאכול ארוחת ערב עם משפחתו, אולי אין לו בכלל שום תוכנית כי במדבר שלו אין בכלל תוכניות, ואולי נוכחותי היא שהניסה אותו פנימה. אבל אצלי מתגבשת תוכנית פעולה, אני מבחין באבן גדולה ובולטת בצד השביל, בערך באמצע הדרך שביני לביתו. אני שולף את המכתב שלה, מבקש ממנה בליבי סליחה גדולה, ומחליט להשאיר אותו שם, מתחת לאבן הכבדה, אין לי את כוחות הנפש למלא את רצונה עד תום, ונדמה לי שגם לו אין ברגע זה. אבל כן אנסה לכתוב לו כמה מילים משלי, ואני מחפש במכונית ולא מוצא עט, רק עיפרון קטן ולא מחודד, וגם דף איני מוצא, אבל בעצם יש לי את המעטפה של המכתב, אכתוב על גבה. אין הרבה מקום והעיפרון קהה ושחוק, אז אני כותב מילים מעטות בלבד:
.
בני היקר,
שתדע שאנשים הם
חלשים מאוד. אני
מבקש סליחה. לא אני
החלאתי את אימא,
זו המחלה, ונסיבות החיים.
אבא
.
אני מביט במילים שכתבתי, תוהה אם יבין את כוונתן, ומקווה שיצליח לפענח את כתב ידי, שההתרגשות ככל הנראה שיבשה את צורתו. אבל המעשה כבר נעשה, ובכל מקרה המחק שהיה פעם בגבו של העיפרון כבר נשחק ונמוג, ואת המכתב שלה אני חייב להשאיר לו, ולא אניח אותו בלי מעטפה, בטח שלא כאן, כשהוא חשוף לרוחות המדבר. אני יוצא מהרכב, ניגש אל האבן שבחרתי, מרים אותה בזהירות, ומניח תחתיה את המכתב כך שיבלוט, שיהיה ברור שהוא ממתין לו שם. ליתר ביטחון אשלח לו גם הודעה, וזהו, אני חוזר לרכב. כדי לשנות את כיוון הנסיעה שלי אהיה חייב להגיע ממש עד למפתן ביתו, שם יש מרחב שיאפשר לי להסתובב, ואיני יודע למה אבל אני חושש לעשות זאת, אולי חושש אינה המילה אלא נרתע, לא מעוניין בכך, אז אני מעביר לרוורס, לא פשוט לתמרן כך לאחור, הדרך צרה, אבנים חדות בצידיה, וכבר כמעט החשיך, ובכל זאת אני ממשיך, ומספיק לתהות מה בני חושב לעצמו אם הוא במקרה רואה אותי עכשיו, יושב ברכב המוכר לו ללא ספק, ונוסע לאחור.
.
אבנר שטינמץ הוא בעל תואר ראשון ושני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. מלמד פילוסופיה ומשלים את כתיבת הדוקטורט שלו באוניברסיטת שיקגו. ספר הפרוזה הראשון שלו עתיד לראות אור בהוצאת התחנה. סיפור קצר פרי עטו פורסם בגיליון אפריל 2025 של המוסך.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת רון בן־טובים
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
