ביקורת פרוזה | להיוולד מחדר העבודה של האב

את הביזנס שלכם כבר גמרתם?

התבוננות בחדר העבודה של הסופרת מיכל בן־נפתלי מבעד לספרה האחרון

עינת יקיר

.

חדר עבודה: חלל שהוא אקסטרה. לא הכרח המציאות כמו מטבח, סלון או אפילו מרפסת כמשא ומתן עם החוץ; חלל שהפונקציונליות שלו מותנית; חלל שההפעלה שלו, גם כשנדמה שלא, תמיד קונפליקטואלית, נזילה, חמקמקה; חלל אבולוציוני – איך נכנסים אליו? 

"החידה של חדר העבודה היא חידת הדעת, משאת הנפש הגדולה ביותר, מקור החרדה הגדול ביותר, שיש לו ממד רודפני" (הסטודנט – חדר עבודה, יצירה עברית, ידיעות ספרים, חוג קריאה, 2025, עמ' 115), כך מיכל בן־נפתלי כותבת בממואר "חדר עבודה" המופיע כמין המשך ישיר ונפרד לנובלה "הסטודנט", שבאה לפניה בספר. יחד, רוקמות שתי היצירות הללו, השונות לכאורה בכל אמת מידה, ספר אחד. בנובלה, גדעון, סטודנט לפילוסופיה, שפורץ יום אחד אל חייהם של עמירה ואלישע – זוג מבוגר וחשוך ילדים – משוכן בחדר העבודה של אלישע, הפרופסור שלו שחדל לכתוב, עד שגדעון נעלם מביתם יום אחד; בממואר, מיכל הבת המתבגרת, "נשלחת" להתגורר בחדר העבודה של אביה.

איך אפשר לתקף חלל שאוכלס כל־כולו בנוכחות האב? 

עוד נגיע לזה, אבל לפני כן חשוב לומר: גדעון, וגם מיכל, הם ילדים טובים. הנאמנות לאב היא מעין נקודת מוצא. "אי אפשר לדבר כאן עם אף אחד. אתה היחיד שאפשר לשוחח איתו" (עמ' 49), גדעון אומר לאלישע ביום שבו הוא מופיע במשרדו. וברגע הזה קורא לו אלישע בינו לבין עצמו: "גדעון האסופי". ברית נרקמת כאן. ברית אבהות מדעת ושלא מדעת. כבר ברגע ההוא, גדעון מוכנס לחדר העבודה, משוכן שם בשאיפה לָנֶצַח, אולי יקבל מלגה, אולי ימשיך אפילו את הכתיבה שאלישע עצר אצל עצמו. מרגע זה גדעון מחקה־מתחקה. גם בשובו לאחר היעלמות מסתורית מביתם הוא נמצא על ידי עמירה ספון בחדר העבודה של אלישע, רכון מעל שולחן העבודה שלו ומדפדף ביומנו. ועמירה, שמבחינה בו, אומרת: "מה אתה עושה? … בחור כמוך צריך להסתובב עם בני גילו" (עמ' 75), ובאחד הרגעים המרתקים בממואר "חדר עבודה" מיכל מספרת:

פעם אחת, הייתי אולי בת שמונה, נסענו עם לקוח דרום־אמריקאי של אבא לסעודת צהריים בפאתי ירושלים, כנראה באבו גוש. ישבתי בסמוך אליו וברגע מסוים שאלתי אותו, "את הביזנס שלכם כבר גמרתם?" אמא שלי התפוצצה. בדרך חזרה הביתה היא חזרה באוזני אבא על המשפט שאמרתי, אבל בטון לגלגני של תוכחה. ניכר היה שהיא מוטרדת. לא ידעתי מה היה סוג העבירה שביצעתי, שכן לא בדיוק ציטטתי אלא, גרוע מזה, חיקיתי … הוריי לא אהבו לשמוע את עצמם בפי – האם ראו בהכפלת מילותיהם העמדת פנים או פרודיה? (עמ' 102)

מערכת של "טעויות"/"תאונות"/"הסוואות" בחדר העבודה: גדעון מסתווה אל אלישע; מיכל מסתווה אל אביה. ומנגד עומדות עמירה מכאן ואמה של מיכל מכאן ומביטות בזה ומבחינות בזה ומתקוממות על זה. 

אלא שהילדים לא מרפים. הילדים מחפשים דברי אמת. מחפשים, בפרפרזה על דברי מיכל בן־נפתלי, את היחס שבין המילה לדבר. את הפירעון שאפשר לפדות. את הרגע שבו אפשר לפתוח את הפה, ולא פחות מזה – את השתיקה. זהו רגע טראומטי. רגע שבו בולט יותר מכל הגירוש. ההכפלה, העמדת הפנים והפרודיה מאיימות על חייהם של הילדים, וכמוהן גם ההימחקות האורבת בדמותה של האם. האם הלא־מולידה. הלא־‏ממומשת. האם המוחקת את אימהותה או את עצמה, כי השפה אינה מספיקה לה. כי המרחק מהדבר הוא תהום פעור. 

"אז מה עמירה עושה?" שואל גדעון את אלישע כשהם יושבים יחד בסלון. ואלישע משיב: "היא נזירה של הספרות. היא אמנם לא כותבת, אבל ספר החיים שלה הולך ונכתב. היא מעבר לכל מעשה של תיעוד", וכנגד תשובתו עמירה חושבת: "לנסות להסביר אותה, את החיים מסדר שני שבחרה לעצמה" (עמ' 55). גם אמה של מיכל בוחרת חיים מסדר שני: איזו תנודה סהרורית בין מזכירות לאירוח לפיסול גדמים לשינוי תסרוקות. בדמדומי מחלתה מתארת מיכל כיצד נישאה בידי אביה ממקום למקום, "לא יודעת איפה היא נמצאת" (עמ' 107).

בתחילת יחסיהם מספרת עמירה לאלישע איך תרגמה ממואר של המחזאית האמריקאית ליליאן הלמן. הלמן התבקשה על ידי חברתה ג'וליה להציל את תינוקתה שהוברחה לאלזס. עמירה, שלא עשתה עם תרגומה דבר, ממשיכה בחייה את הפרויקט של הלמן – נוסעת לאלזס לחפש אחר תינוקת שאולי מעולם לא הייתה, שאולי הומצאה. "לא היה כל היגיון בחיפוש הזה", היא אומרת לאלישע. "מוקדם מאוד, בגיל עשרים, עוד בטרם נפגשנו, חיפשתי אחר תינוקת ספרותית … בעצם, מעולם לא חיפשתי משפחה, … חיפשתי אפשרויות חיים שנשללו" (עמ' 28).

חיים שנשללו אל מול חיים כתובים עד לזרא, מפורטים עד לזרא. חיים שמדפיהם עמוסי ספרים, צלמיות, מוזיקה – איך אפשר להיכנס? איך אפשר לכתוב? איך אפשר לפתוח את הפה ומתי צריך לשתוק? האם להתמסר לפרויקט הנסער הגדול הבלתי נגמר של האב או לפיכחון העקר לכאורה, החתרני, המתריס, של האם? וכיצד, בעצם, לעבור מהממד החומרי הלא־מילולי של השפה והקיום, שמצוי בקשר הזה הראשוני עם האם לתוך הממד הסימבולי של שפת האב מבלי לאבד עצמך לדעת? כי "שפת האב שבפי לא היתה טבעית. הלבשתי אותה על עצמי כמעין תחבולה" (עמ' 110), מיכל אומרת. כיצד להתממש מתוך הוויית הביניים של הסטודנט או הבת המתבגרת? 

אסטרטגיות מאסטרטגיות שונות מופעלות כאן: הסטודנט נעלם ושב אלי פרידה. מיכל מחקה, מסתווה, עושה בבלי דעת פרודיה, משתתקת, צמה; נרדפת על ידי הדעת של האב; זוכרת את הנוכחות המפרקת־מתפרקת של האם, אותה סהרוריות דרוכה שאין לה מקום, שאין לה סף משלה לחצות: "זו האישה בשמלה המשוטטת לי בראש כשאני מקיצה משינה. זו היא שהיתה גם קלילה, כמעט חתרנית, בכל מה שנוגע לציוויי הבשר והשושלת" (עמ' 99), היא כותבת. 

במובן הזה, הגירוש הוא תנאי. תנאי ראשוני, קדמוני. במובן הזה, התינוקת מעולם לא היתה שם. היא תמיד הומצאה. במובן הזה, התינוקת היא תמיד־תמיד ספרותית. בין שגורשת ובין שאתה מגרש עצמך מהוריך – היינו הך. 

"כשהתגוררתי כבר בחדר העבודה, ביום הכיפורים של שנת 1976, מתה באופן פתאומי מגידול בראש ילדה מהכיתה שלי" (עמ' 103), מיכל מספרת. היא שולחת חיבור לעיתון בית הספר שכתב בעצם אביה, וחתם בקינת דוד ליהונתן. זה רגע שמיכל עסקה בו גם בעבר. במשך שנים היתה רדופה על ידי המוות הזה. לא בכדי. הרגע הזה מגלם אולי יותר מכל אפשרות חיים שנשללה: הינה הילדה הזו מהכיתה, שמתה באופן טראגי. הינה התינוקת הספרותית – מיכל – שנולדת ברגע הזה מתוך מחיקה מלאה אל מילותיו של אביה. זה רגע מצמרר, שבו נדמה שהשפה של הילדה נשמטה לגמרי, נאלמה – התאיינה אל תוך שפת האב. האב הממשי והסימבולי, שבוחר לחתום בקינה מקראית, שמעבר למעמד המונומנטלי שלה, היא גם מרחב החיבור היחידי אולי בין עולמה של המחברת לעולמו של אביה: "כמעט דבר מהידיעה של אבי לא חדר אליי, שום דבר מן העולמות שהיו נחלתו לא הפך להיות העולם שלי חוץ מסיפורי המקרא שלמדתי בבית הספר" (עמ' 111), היא כותבת. לכאורה מחיקה טוטאלית של הבת ושפתה. אבל אולי, דווקא בחירתו של אביה בקינת דוד ליהונתן מסמנת בעבור הבת איזו ראשית של אחאות, אולי אפילו הומוארוטיות. אולי, במובן מסוים, ראה האב את בתו יותר ממה שהיה נדמה לו ולה. אולי נפתחה כאן אפשרות של כפילות אחרת. 

כי הספר הזה מלא כפילויות, והן מחלחלות אל עצם המבנה שלו, באופן שמערער גם על התקפוּת הז'אנרסיטית של הסוגות השונות (ממואר, נובלה). הבחירה להעמיד בסמיכות שני ז'אנרים שונים כל כך לכאורה כטקסט אחד היא החלטה צורנית שמהדהדת את הכפילויות הפנימיות בין שתי היצירות. יש כאן ממד של טריפת קלפים וביטול היררכיות שהם חלק מהפעולה הספרותית של בן־נפתלי, כמי שחוזרת בממואר אל ראשית כתיבתה הספרותית, ומשלימה אותה בעבודת הפרוזה הבדיונית, המאפיינת את כתיבתה המאוחרת. מה בדיוני ומה ביוגרפי? מיכל, כמי שבתשתית הפואטיקה שלה מתעקשת על פריעת הסדר, יוצרת כאן סוגה צורנית חדשה, ובתוכה, במעין מהלך מורכב ופתוח, מתערערת קשיחות הזהויות: עמירה, כמי שנתונה לכאורה מחוץ לכל מעשה של עדות, היא כפילתה של אמה של מיכל, אבל גם כפילתה של מיכל עצמה, כמי שנולדת מחדש בעמוד האחרון של "הסטודנט" ככותבת, דווקא בשעה ששני הגברים המשמעותיים בחייה אינם עוד. הכפילות של הסטודנט ומיכל בחדר העבודה של האב. כפילותם של עמירה ואלישע, שהתנשלו מהורותם, שכן כשל ההורות מלווה לא פחות את אלישע. אלישע, כהכפלה לאביה של מיכל, אבל פתאום, באיזה רגע, גם למיכל עצמה. 

אני נזרקת דווקא אל סצנה מהופכת לכאורה בכל מובן, המצויה בתחילת "הסטודנט". אל הסיפור הראשון שמספר אלישע לעמירה: הוא בן עשר, ואמו ששבה מהעבודה מבחינה בו שרוע כולו על מעקה המרפסת, מתנודד בין שמים לארץ, ואמו קופאת באימה אל מול המראה שנמשך זמן, וכשהוא יורד סופסוף אל משטח המרפסת היא כבר מצויה בדירה, גוררת אותו לחדרו בלשונה של המספרת "ביד חזקה כגודל האימה", ואומרת, "אתה תוריד אותי שאולה, ביגון," ואלישע שותק. ואמו מוחה: "'אף מילה לא תוציא ממנו, נאדה,' היא מקמצת שלוש אצבעות ומקרבת אל פיה כדי להמחיש בפניו את נוכחותו האילמת" (עמ' 21).

כל הבדל מתקיים פה, אבל בתשתית עולה דווקא כפילות. הינה שוב, במהופך, היד החזקה, הפעם של האם, אל מול הנוכחות האילמת של הילד. גם שפת האם המפרקת, המשבשת, הארצית, "אתה תוריד אותי שאולה, ביגון … נאדה" מסתיימת באילמות. ההיתלות על המעקה בין השפות, בין העולמות, בין חיים למוות. רגע שכולו יתמות פרטית וקמאית מאוד ושתיקה. פתאום מבליחים משם בדיעבד הסטודנט ומיכל.

סף מוות שם על המעקה וסף מוות כאן, בחדר העבודה של האב ב־1976: הילדה ההיא מתה. האם מחוץ לחדר. הבת מתאיינת. האב כותב חיבור בשם בתו, חותם בקינת גבר אל גבר. הזהות הנשית כמו מודרת/מוותרת עד הסוף. 

אלא שמתחת לזה, ברגע הזה, של הסוואה מקסימלית, נסללים חיים חדשים. החיים האלה אפשריים אם נותרים בחיים, במובן של מציאת נתיב לתוך השפה. יש שלא. יש שמתים שמה, ברגע הזה. זה רגע מסוכן מאין כמותו שלא תמיד צולחים אותו. אבל מי שזוכר שלעבור לצד של האב אינו מעשה של מה בכך, שיש בו תעתוע, נושא את התעתוע הזה הלאה כל חייו. מופיע, נעלם ושוב מופיע ושוב נעלם. לומד, בכאב, לכתוב מבעדו. להתקיים מתוכו. 

יום מותה של הילדה ההיא ביום הכיפורים (היום הסימבולי של עמידה מכרעת אל מול האב) הוא גם, במובנים רבים, יום לידתה של המחברת שיתקיים מכאן ואילך בצילו של המוות הזה כאפשרות ממשית. הוא יתגלם באפשרות לשתוק. באפשרות לא להוליד. באפשרות לגזור על עצמך צום. באפשרות להתמסר לעקשנות הפרדית של האם. הוא יתגלם גם באפשרות לקיים את הפרידה שוב ושוב בשפתו של האב דרך המילה והכתיבה.

במובן הזה, הספר הזה הוא גם מחווה אוהבת, מורכבת, חתרנית, לדמות האב. האב שמערער על אפשרות האבהות כבעלות על השפה והדיבור, אבל עצם הערעור מכונן אותה מחדש כאפשרות פתוחה ואינסופית. 

נדמה, שמעשה הכתיבה של בן־נפתלי בכללותו הוא מעשה כזה; מה שהיא מכנה בספרה הראשון "כרוניקה של פרידה". המתח הגלום בתוך השם הזה הוא עמידת מוצא מתמדת לכתיבה ולקיום. הפרידה מהאם, מהאחות, מהכפילה, אבל גם מהאב, מהשפה, מהדיבור. כתיבה שהיא פרידה נמשכת, מתהווה תדיר כתנועה של חיים, מלאות נדירה בחוכמה וביופי. שפה של גירוש מרצון ושלא מרצון, שכל דבר מזמין בה את היפוכו. קדמונית ומתעתעת. והסיפור על הסטודנט מתחיל.

.

עינת יקיר היא סופרת, עורכת ומתרגמת. זכתה בפרס ראש הממשלה על ספרה האחרון "צלם" (כתר, 2022). מו"לית ועורכת הוצאת "נוודים" שהקימה עם יפתח אלוני. מאמרים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך, ובהם גיליון אוגוסט 2023, נובמבר 2024 ודצמבר 2025. 

.

מיכל בן־נפתלי, הסטודנט – חדר עבודה, ידיעות ספרים, חוג קריאה, 2025

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: אלה אלבז על "תלוי באור" לאסתר פלד

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן