דיוקנו של אדם שהוא, ברגע זה, אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בספרות
דז'ונה בארנס
מארס 1922, The Vanity Fair
.
מאנגלית: ד"ר נוית בראל
.
ג'יימס ג'ויס כפי שאיירה בארנס, 1922
.
בארנס בשנות העשרים של המאה הקודמת
.
ישנם גברים בדבלין שיאמרו לכם שנעלם לו קול גדול מאירלנד; וישנן כמה נשים, שנעוריהן אבדו, שתוספנה: "לילה אחד הוא שר, ולמחרת כבר לא, ומעולם לא ידענו דומייה כגון זאת!" שכן נאמר שקול שירתו של ג'יימס ג'ויס, מחברם של דיוקן האמן כאיש צעיר ושל יוליסס הוא קול שאין שני לו.
סביר להניח שהמידע שג'ויס היה זמר בעברו אינו בגדר תגלית עבור הקורא המזדמן של ספריו; אולי צריך היה מישהו לבלות במחיצתו את אחד מאותם ערבים משונים בריחוקם, או לקרוא פסקאות מיוליסס שלו, כפי שהופיעו ב־The Little Review, כדי להכיר באיכות השירית של מילותיו. כי המסורת מספרת שזמר חייב שיהיה לו שמץ של רהבתנות, העליצות שבשליחתה של רגל ימין קדימה, ואחריה רגל שמאל, ואנחה או שתיים בצד הנכון של האכסדרה, ולג'ויס לא היה אף אחד מאלו.
קראתי את דבלינאים עם הקפה שלי במהלך המלחמה, השתתפתי בוועדת תיאטרון אחת או שתיים והספקתי להציע להפיק את גולים, המחזה היחיד שלו. את דיוקן צרכתי, הפכתי ממרפק אחד למשנהו, אבל רק כאשר הגעתי ליצירתו האחרונה הרגשתי את הזמר. שורות כגון: "כך עמדו שניהם יחדיו זמן־מה בתקווה קודרת, מצערים זה את האחר," או "שם עגלות הענק הביאו את רעל השדות, כדורים של תפוחי אדמה, קייל ססגוני ובצל, פניני האדמה, ואדומים, ירוקים, צהובים, חומים, מתוקים, תְּפוחים ומרירים, פינק ליידיז, תפוחי עץ בשלים ותותים ראויים לנסיכים ופטל היישר מן הקנים," או טוב יותר ההומור המתנגן באותה סצנה מהנה של ההוצאה להורג שבה "הכומר המלומד מן הדרג הבכיר כרע ברוח הנוצרית ביותר בבריכה של מי גשם."
כן, אז הבנתי שג'ויס בטוח החל את חייו כזמר, וזמר עדִין, ומכיוון שאף קול אינו יכול לשאת את הברוטאליות של החיים מבלי להישבר, הוא פנה לנוצה ולנייר, כי כך יוכל למיין, בדומייה ההכרחית, את שפע הליקויים של החיים, כמי שממיין אבני חן, אבני חן בעלות רצון לכלות את עצמן.
ועם זאת, על ג'ויס האדם שמענו מעט מאוד. ראיתי תצלום שלו, הצווארון מורם אל הגרון הצר, הזקן, עבות יותר באותם הימים, נמשך מטה אל תהומות החיק הנסתר. אמרו לי שהוא הולך ומתעוור, ואנחנו באמריקה למדנו מעזרא פאונד ש"ג'ויס הוא האדם היחיד ביבשת שממשיך לייצר למרות עוני וחולי, עובד בין שמונה לשש עשרה שעות ביום".
שמעתי שבמשך כמה שנים ג'ויס לימד אנגלית בבית ספר בטריאסטה, ושאלה הן כמעט כל אורחותיו. על אודות מה שהוא אוהב ואינו אוהב – שום דבר, אלא אם כן מישהו העז להסיק באשר לכך מתוך כמה העובדות הנסתרות תחת מספר שווה של אי־סבירויות ביוליסס השופע שלו.
ואז, יום אחד, הגעתי לפריז. ישבתי בבית הקפה Les Deux Magot, הפונה אל הכנסייה הקטנה של סן ז'רמן דה פרה, ראיתי גבר גבוה מתקרב מתוך הערפל והלחות, ראש מורם מעט ומעט מסובב, מוסר אל הרוח סערה מסודרת של שיער שחור ואדמוני, שגלשה בחדות לתוך חריץ קטן בסנטר משוך קדימה.
הוא לבש מעיל אפור כחול, שיועד לצעירים ממנו, כך נראה, גם היות שדחף את איבריו מתוכו, וגם היות שהחגורה שהקיפה אותו הייתה מונחת כשני אינצ'ים שלמים מעל ירכיו.
ברגע שראיתי אותו, הבזיקה במוחי הערה שהשמיע לי מיסטיקן: "אדם שנצלב בשל רגישויותיו יותר מכל סופר בדורנו," ואמרתי לעצמי – "זו דרך מוזרה לזהות אדם שמעולם לא שזפתי בו את עיניי."
מכיוון שכבר שמע על הלחצים על The Little Review בעקבות פרסומם של הקטעים מתוך יוליסס, ועל המשפט שליווה את פרסומו, הוא התיישב מולי, זו שהכירה את כל הסיפור, והזמין יין לבן. מיד התחיל לדבר. "מה חבל הוא," אמר, כאילו בוחר את מילותיו על פי גילן ולא על פי התאמתן, "שהציבור ידרוש וימצא מוסר השכל בספר שלי – או גרוע מכך, הם עשויים לתפוס אותו בצורה יותר רצינית, ובכבודו של ג'נטלמן, אין בתוכו שורה אחת רצינית."
לרגע השתררה דממה. ידיו, גרומות במיוחד עם רעד שמקדים כל תנועה ומלאות גבשושיות מוזרות, כקליפת פרי, השתנו לאורכן לכדי עובי שבסיסן לא רמז לו, הונחו אחת על רגלה של כוס היין, והאחרת, שכוחה, נזרקה עם כף היד החוצה והונחה על הווסט הנפלא ביותר שלשמחתי יצא לי לראות. סגול עם דוגמת ראשי איילה וכלב לסירוגין. האיילות, לשונות ארגמן זעירות משתלשלות החוצה משפתיים תחתונות עטויות פרווה בלונדינית, גומעות מצמר בהיר, והכלבים אינם אכזריים או מובלים בעקבות ריח במצוות האדון יותר מכל בעל חיים טוב בשבעת המעגלים של השינוי.
הוא הבחין בהתפעלותי וחייך. "הוכן בידיה של סבתא שלי לרגל הציד הראשון של העונה," ואז השתררה עוד דומייה, שבמהלכה הכין והצית סיגר.
"כל הדוברים הגדולים," אמר ברכות, "דיברו בלשונם של סטרן, סוויפט או הרסטורציה. אפילו אוסקר וויילד. הוא למד את הרסטורציה דרך עדשת מיקרוסקופ בבוקר, וחזר עליה בעדשת טלסקופ בערב."
"וביוליסס?" שאלתי. "הם כולם שם, כל הדוברים הגדולים," הוא ענה, "הם והדברים שהם שכחו. ביוליסס רשמתי, סימולטנית, מה שאדם אומר, רואה, חושב, ומה שראייה, חשיבה, אמירה כזאת עושה למה שאתם הפרוידיאנים מכנים תת־מודע – אבל באשר לפסיכואנליזה," הוא קטע את דבריו, זוהי לא פחות ולא יותר מאשר סחיטה."
הוא הרים את עיניו. יש בהן משהו לא ממוקד – אותו חיוורון שנראה בצמחים שהוחבאו זמן רב מן השמש – ולפעמים לעג קטן שמגיע עם הרמה ועיגול של השפה העליונה.
אנשים אומרים עליו שהוא נראה עצוב וגם עייף. הוא אכן נראה עצוב והוא אכן נראה עייף, אבל זוהי עצבותו של אדם שרכש לו איזה היתר מימי הביניים לצַעַר שנמצא מחוץ לזמן ובשום מקום; תשישותו של אחד שמכפיף את עצמו ליצירת שפע עודף בתוך כל מה שמוגבל ממילא.
אם הייתי נשאלת מה נדמית לי התנוחה האופיינית ביותר של ג'יימס ג'ויס הייתי אומרת זו של ראשו; נוטה הרחק יותר מאשר תנוחה של גועל ולא הרחק מספיק כמו במוות, כי ההטייה של אי־הנחת איננה כה שלמה, אך הדבר היחיד שדומה לה הוא להביט בגרונה של חיה שהיכו בה. מלבד זאת עליי להוסיף – חִשבו עליו כעל אדם כבד גוף אך רזה, שותה יין קל וקריר בשפתיים כמעט חבויות בראשו הצר והארוך, או מעשן את הסיגר הנצחי, המוחזק מעט מעל גובה הכתף, ולעולם אינו זז עד שהוא מתכלה, הפה מובא אליו ומוזז ממנו כדי להיפטר מסילוני העשן הצהובים, החדים.
מאחר שלא שאלתי אותו שאלות, היה עליי להכיר אותו. היה לי העונג לשוחח איתו פעמים רבות במהלך ארבעת החודשים שלי בפריז. דיברנו על נהרות ודת, על גאונים אינסטינקטיביים של הכנסייה, שבחרו לצורך שירת המזמורים את הצליל בלי ההרמוניות, קולו של הסריס. דיברנו על נשים, בנוגע לנשים הוא נראה קצת מחוסר עניין. בשחצנותי הייתי אומרת שהוא חושש מהן, אבל אני בטוחה שהוא פשוט קצת ספקני באשר לקיומן. דיברנו על איבסן, סטרינדברג, שייקספיר. "המלט" הוא מחזה גדול, שנכתב מנקודת התצפית של רוח הרפאים," ולגבי סטרינדברג "שום דרמה מאחורי הזעם ההיסטרי."
דיברנו על מוות, על חולדות, על סוסים, על הים; על שפות, אקלימים וקורבנות. של אמנים ושל אירלנד.
"האירים הם עם שלעולם לא יהיו לו מנהיגים, כי ברגע המבחן הם תמיד נוטשים אותם. הם ייצרו שלד אחד – פארנל – אך מעולם לא גבר ממש."
לפעמים אשתו, נורה, ושני ילדיו היו איתו. ילדים גדולי ממדים, גבוהים כמעט כמותו, ונורה צועדת מתחת לשיער אדום דקיק, מדברת במבטא האוצר בתוכו את האימה של אירלנד – אירלנד כמקום שבו העוני הפך לאמנות המחסור – במבטא קצת מתריס יותר מזה של ג'ויס, שריסן את עצמו במחשבות טורדניות.
לג'ויס יש מעט חברים, ובכל זאת הוא תמיד מוכן לעזוב את שולחן הכתיבה שלו ואת מעיל הערב הלבן שלו, כדי ללכת לאיזה בית קפה שקט בקרבתו, ושם לדון בכל דבר שהוא לא "אמנותי" או "צעקני" או "חדש". מבקריו מצאו אותו לעיתים קרובות כותב בלילה, או שותה תה עם נורה. אני עצמי נתקלתי בו פעם כששכב שרוע על בטנו, לכל אורך גופו, כשהוא מגן על ארגז מלא בפתקים שכתב בצעירותו עבור יוליסס, כי כמו שנורה אומרת, "זו הקנאות הגדולה שלו על הספר, והיא אינה יודעת שובע." פעם הוא קרא את ספר הקדושים (הוא לעולם לא בלעדיו) ומלמל לעצמו שהקדוש של היום המסוים ההוא הוא "שטן של בחור היות שהביא את הגשם, ואנחנו רוצים לצאת לסיבוב."
איך שלא יהיה איתו, הוא יאות להיפגש לצאת לעת ערב, כי הוא אינטלקטואל פשוט, ואינו רואה שום דבר מעורר התנגדות בבני אדם, לו רק היו נותרים על כנם.
ובכל זאת הוא כונה אקסצנטרי, משוגע, לא קוהרנטי, בלתי מובן, וכן, גם פוטוריסטי. נוכל לתהות מדוע, לאור המחשבה איזו פתיחה לירית משובחת הייתה לאותו הפרח הרבליאני ההוא, יוליסס, בתוספת נטולת פניות של עלווה – הליריקה הדקה והמתוקה של מוזיקה קאמרית, האגביות הבלתי נמנעת של דבלינאים, התשוקה והתפילה של סטיבן דדלוס, שהצהיר שיעבור לבדו דרך העולם הזה.
"לבדו, לא רק בנפרד מכל האחרים, אלא שלא יהיה לו אפילו חבר אחד," והוא, אם נודה שג'ויס הוא אכן סטיבן, עשה כפי שאמר שיעשה. "לא אשרת את מה שכבר אינני מאמין בו, בין אם הוא קורא לעצמו ביתי, ארץ אבותיי או הכנסייה שלי: ואנסה לבטא את עצמי באמנותי בחירות ככל שאוכל ובשלמות ככל שאוכל, בעודי משתמש להגנתי באמצעי ההגנה היחידים שאני מתיר לעצמי לעשות בם שימוש, שתיקה, גלות וערמומיות."
זה הוא, איכשהו, ג'ויס, ועכשיו נתהה האם סוף סוף יצרה אירלנד את הגבר שלה.
.
*
דז'ונה בארנס (1982-1892) הייתה עיתונאית, מאיירת, מחזאית, משוררת וסופרת אמריקאית, שהתגוררה בפריז בשנות העשרים וכתבה, בין היתר, על אודות יחסים לסביים. בין ספריה: "ספר הנשים הדוחות" (1915), "ריידר" (1928) ו"אלמנך הגברות" (1928). לאחר שקראה את "יוליסס" מאת ג'ויס נשבעה שלעולם לא תכתוב עוד שורה אחת, כי "למי יש אומץ לכתוב אחרי זה?". ואומנם היא פרסמה לאחר מכן ספרים, ורובם זכו לאהבת הקוראים.
בארנס ראיינה את ג'ויס בבית קפה בפריז מול כנסיית סן ז'רמן דה פרה, כשהיה לבוש במה שנראה היה לה סוודר־חג־מולד כעור וקטן ממידותיו. זה היה חודשים אחדים לאחר שראה אור הרומן הראשון והמונומנטלי של ג'ויס בהוצאתה לאור של סילביה ביץ', בעלת חנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני" שבגדה השמאלית. בארנס התחברה עם נורה, אשתו של ג'ויס, לאחר שקראה גיליון של כתב העת האמריקאי The Little Review, אשר כלל פרקים מתוך "יוליסס", וגם כמה מעבודותיה. גיליונות אלה הוחרמו בארצות הברית כחומר תועבה.
ג'ויס נפטר ב־13 בינואר לפני 84 שנים. הוא התגורר בשנות העשרים בפריז לאחר שב־1905 גלה מאירלנד אל ציריך, טריאסטה ופריז מכיוון שלא רצה להתחתן בכנסייה קתולית עם אהובתו נורה. השניים נישאו בטקס אזרחי בלונדון בתחילת שנות השלושים.
בארנס נחשבת לחלוצת סגנון העיתונות הספרותית, וכבר כשהייתה בת 21 החלה לראיין סופרים ולפרסם כתבות פרופיל על אמנים, שחקנים, זמרים, מחזאים ואנשי רוח, ביניהם אלפרד סטיגליץ וקוקו שאנל. לצד כתבותיה, היא נהגה לצייר דיוקנאות של המרואיינים שלה. שיחותיה שיקפו את נקודת מבטה, וחשפו טפח ממושאי הרגישות שלה. הריאיון של בארנס עם ג'ויס הוא החשוב, החושפני והגלוי ביותר שהעניק הסופר בימי חייו.
הקטעים מתוך "דיוקן האמן כאיש צעיר" תורגמו ישירות מן הריאיון שפורסם ב"וואניטי פייר".
.
ד"ר נוית בראל היא משוררת, עורכת ספרותית ומבקרת ספרים. ספר השירים "באמת" מפרי עטה ראה אור לאחרונה בסדרת ריתמוס של הוצאת הקיבוץ המאוחד. שיר פרי עטה ראה אור בגיליון ינואר 2025 של המוסך.
.
» במדור התרגום בגיליון הקודם של המוסך: "שלושת האחים", אגדה מאת גרציה דלדה (מאיטלקית: ים טרייבר)
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
