רונית מטלון: פרקי זיכרון בתנועה
לי ממן
.
28.12.24, שבע שנים, שבע ורבע בבוקר
בשעה הזו בערך, לפני שבע שנים, סיגל צלצלה מבית החולים להודיע. כרמל הייתה אז תינוקת בת שלושה וחצי חודשים, ועדיין ישנה לצידי בעריסת העץ הקטנה ההיא, שנראית כמו מיטת בובות. גרנו ברחוב לוטוס, בשכירות, שני רחובות ממךְ. הבטחת שתבואי לחפש איתי בית חדש כי יש לך עין לנדל"ן. אבל אז צלצל הטלפון. ידעתי שיצלצל. כמו בכל שנה אחר כך, המועקה והחרדה מרוכזות בימים ובשעות שלפני כן. כשמגיע הרגע עצמו כבר לא מרגישים כלום.
.
עם הגב לנוף
אחרי שמתה, סיגל סיפרה לי שפעם עמדה איתה על מרפסת שצופה לנוף רחב ידיים בשעת שקיעה. תראי איזה נוף, סיגל אמרה לה. אבל היא הפנתה לו את הגב, ינקה שאיפה מהסיגריה: עזבי אותך, היא אמרה.
.
את חושבת שאני יודעת הכול
– אין "פשוט", תפסיקי להתמקח ולעשות לעצמך הנחות מפונקות.
אהבתי את זה, לראות איך היא מבקיעה אל תוך עיקר, תוחבת יד חריפה, מתערבת בתוך משהו.
בשנים שלמדתי בחוג לספרות בחיפה, בהפסקות שבין השיעורים, הייתי נגררת אחריה לארומה לקפה וסיגריה. כבר בהליכה לשם הייתה מתחילה השיחה, כאילו מהאמצע. לא הייתה מחכה שנגיע, שנזמין, שנשב, הייתה מתחילה עם שטף הדיבור שלה מייד כשיצאנו מהכיתה, כאילו אין אף אחד בסביבה, אומרת פתאום משהו על מישהו, מזדעזעת בקול רם. אני הייתי מסתכלת סביב, דואגת מי עובר, שלא תסתבך. זכרתי את הפעמים שהסתבכה. היא הייתה כמו הדמויות שלה בדבר הזה, הפה הגדול שמכניס אותן לצרות. ידעתי שהיא לא יכולה אחרת. היה לה מנהג להיעצר פתאום באמצע ההליכה אם עמדה לומר משהו שנראה לה חשוב, להציב את העצירה כמו סימן קריאה בתחילת המשפט (הרבה אחרי שכבר פרשתי מהלימודים הלכנו פעם יחד ברחוב קלר בחיפה, בין הבית שלי לבית שלה. פתאום, בלי קשר לכלום, נעצרה: היום עשרים שנה לסבתא שלי, ממש היום, היא אמרה, מתפלאת). על מה דיברנו בפעם ההיא, ביציאה מהכיתה, מה היא אמרה ומה אני אמרתי, כשנעצרה פתאום על סף המדרגות, תקעה בי מבט: מה את חושבת, שאני יודעת הכול? ואולי גם הוסיפה: אני לא יודעת הכול.
לא ידעתי מה לענות. הרגשתי שהיא לא מקניטה אותי הפעם, שהיא שואלת באמת, שהיא רוצה לדעת אם אני חושבת שהיא מחזיקה את התשובות. המנהג הזה שלה לבעוט במחיצות, להפשיט מישהו מההגנות שלו, פתאום, עניינים שהיו מוציאים אותי מדעתי במקומות אחרים, אבל איתה היה חוזה מסוג שונה. ידעתי מה אני מקבלת.
אני לא זוכרת מה עניתי. לא חשבתי שהיא יודעת הכול. אבל הרגשתי שהיא ידעה ככל שניתן לדעת. עד כמה שמישהו יכול כבר לדעת משהו, היא ידעה.
.
פליטת פה
– איפה מצאת אותה, את זאת? תהה מישל לא פעם.
– היא מצאה אותי, אמרתי.
הכרתי אותה כשהייתי צעירה מאוד, בשנים שבהן הכתיבה הייתה החלום הגדול וסופרים היו אלה שהגשימו אותו. ככה באתי אליה. כמו אחת שעולה לרגל, שתגיד לי מה נכון, מה צריך. הייתי קטנה ויהירה, ובכל זאת לא חשבתי שהיא תבחר בי בחזרה. לידה הרגשתי מה שלא הרגשתי אז במקומות אחרים: שאני לא יודעת מהחיים שלי. באמת לא ידעתי מהחיים שלי. היא הייתה אז בערך בגילי עכשיו. מעט צעירה יותר בעצם, בת ארבעים ואחת, אולי. משהו כזה. זה נותר בגדר חידה, ההתחלה הזו, ההמשך, הנסיגות שלי כדי לא להעיק, ההתעקשות שלה על החיילת בת העשרים שהייתי, שהגיעה מדי שבוע מצריפין לירושלים. מאחורי בית הסופר, שם נערכה הסדנה, היה בית קפה, "בסוגריים" קראו לו. היה אז חורף, היינו יושבות שם ולוגמות מרק אחרי הפגישות. אני בקושי זוכרת על מה דיברנו.
היו שנים שחשבתי שהזמן שיחלוף יבהיר לי משהו. אני פוגשת מדי פעם אנשים צעירים מאוד, בגיל שבו הייתי אז, מתבוננת בהם כאילו אצליח להבין כך משהו על איך נראו הדברים מנקודת מבטה. יום למחרת הסדנה שלה כבר הייתי מתעוררת במגורי הבסיס בצריפין, מתייצבת במגרש בשעת בוקר מוקדמת למסדר רס"ר, למסעות עם הפלוגה, להעביר סקירת מלחמה למפקדות. בלילה הייתי קוראת מקרוא וכתוב שלה. תולשת דפים מהבלוק, כותבת טיוטות לתרגילים שנתנה וזורקת.
שנים עברו עד שהקשר שלנו נחלץ מהיחס המלאכותי קצת, הקפוא, שכפתה עליו ההייררכייה של נקודת ההתחלה. תמיד היה פער השנים, אבל כפי שקורה לפעמים גם הוא הלך והצטמצם, עד לרגע שבו הקשר הזה של מורה–תלמידה כבר לא היה הציר שעליו נשען הכול. יש יחסים כאלה, שהציר המרכזי שלהם מתחלף. מתרחשת איזו תפנית. זה לא קורה בבת אחת, ולרוב קשה לזכור, בדיעבד, את הרגע המדויק שבו זה קרה. אבל אני זוכרת.
ישבנו יחד על מעקה האבן מול קפה ארומה באוניברסיטה, עישנו. זה היה לפני איזה שיעור שלה שלקחתי. משהו היה לא בסדר. פתאום היא אמרה לי: אתמול נפרדנו. ככה, בבת אחת, קמתי והלכתי. לא יכולתי יותר. וסיפרה מה היה.
ראיתי את השבר. הוא לא היה בהבעת הפנים, הוא לא היה בקול שנותר יציב. היה לה המבט ההוא, כאילו שהיא בוהה בנקודה רחוקה, אבל שום דבר לא נראה שמה, והשום דבר הזה משתקף בחזרה במבט. מבט ריק. לא יכולתי לסבול את זה, את ההתכווצות של הדאגה, את השבירות, לא ידעתי איך להושיט יד. נפלט ממני ככה, פתאום: כפרה עלייך. כמו שאומרים בבית. כמו שאף פעם לא אומרים בהר הצופים או בארומה באוניברסיטת חיפה. תמיד היו שתי שפות, תמיד ידעתי מתי ואיפה להשתמש בכל אחת. זה לא היה מסובך.
אני זוכרת את התמלאות המבט שלה, אני זוכרת שהבינה. היא הכירה את הפיצול הזה מבפנים ולכן ידעה מה התרחש, מה פירושה של מילה מן הבית, כזו שהתרוקנה מזמן מהמשמעות המילולית שלה, שיש לה מובן אבל לא הוראה, כיוון שמה שהיא בעצם מסמנת הוא את מידת הקרבה והפתיחות שמותר לנקוט. הרגשתי את זה, איך אני מקרבת אליה את המילה כמו מנחה, מגישה לה אותה מעל התהום האורבת של אי ההבנה – והיא נוטלת. ואיך הציר ניתק ממקומו, סוגר על התהום.
כמה שנים אחר כך ניסיתי להיכנס להיריון. היו סיבוכים. הייתי מיואשת. דיברנו בטלפון. היא שאלה איך הולך. לא כל כך טוב, אמרתי. היא אמרה: יהיה בסדר. את תיכנסי להיריון, בעזרת השם, את תיכנסי. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה ששמעתי ממנה את ה"בעזרת השם" הזה. הוא נגע לליבי. הבנתי שכמו ה"כפרה עלייך" ההוא שהגיח כמעט בלי כוונה, ככה גם עכשיו ה"בעזרת השם" הזה נבע ממנה, לא כצירוף מילולי אלא כביטוי של אינסטינקט, כמו שבשעת שרֵֵפה פתאום זוכרים בדיוק לאן לגשת כדי לנפץ את ארון החירום, לשלוף מן הקרקעית את מה שטמון בה עמוק, מה ששתינו עטינו עליו שכבות, כל אחת בדרכה, קילפנו כדי לחזור, כל הרצוא ושוב הידוע שהשריר הדומיננטי שלו הוא הלשון, שהגשר שלו הוא הלשון. הלשון האינטימית של הבית, אותו בית שנחלצים ממנו, מתבגרים, ממירים את שפתו בשפה אחרת – מלבד הפעמים שבהן שבים אליה, נאחזים בה כמו חפץ קמאי, כמו לחש קדום: בעזרת השם, את תיכנסי.
כל כך הרבה דברים למדתי ממנה, כל כך הרבה זמן שהייתי נטועה במילים ובהלך המחשבה שלה שלא תמיד אני מצליחה לחלץ, להפריד, מה הגיע משם ומה לא. אבל במה שהיה בינינו, אלה שני הרגעים שאליהם אני חוזרת כשאני רוצה להישען, שתי הנקודות הארכימדיות שאוחזות את הסיפור, כמו שני קצוות של יריעה, כמו קרקע וקורת גג:
כפרה עלייך. בעזרת השם.
.
הסוף
– הפקרנו אותה, אמרתי באותו לילה ארוך בביתם, רוכנת אל מעבר למעקה המרפסת, נדרכת לקול צעדים רחוקים ברחוב ההביל, החשוך.
– לא הפקרנו עופרה, שמרנו על עצמנו.
קל מאד לשוחח עם המתים. אני אומרת לו לעתים קרובות, "לא באתי אליך מספיק והיו לכך סיבות. אבל אתה פירשת את זה שלא כהלכה. היית איתי תמיד".
והוא אומר: "אינני סובל שעוזבים אותי".
ואני אומרת: "היית לי דמות אב. הייתי חייבת לפרוש".
והוא משיב: "היית כפוית טובה".
ואני אומרת: "אבל אתה אתי. חי או מת, אתי אתה חי וממשיך לדבר".
והוא אומר: "נניח. מה שהיה אין לתקן. אני כשלעצמי אני מת."
ואני אומרת: "לא". ואני צודקת.
(דליה רביקוביץ, הזהב ותפוחי האדמה, הקיבוץ המאוחד, 2018, עמ' 369)
.
דברים שיש להם שיעור
היא משתה אותי משם, שרה. לא שכחתי לה את זה אף פעם, נהייתי בעלת חוב. חרדת השיכחה של החוב ההוא נקשרה אצלי תמיד בשיכחה אפשרית של עצמי.
הרגע הזה שמתרחש בין מורה לתלמידה, בפעמים שבהן הקשר נמשך אל תוך החיים, משנה צורה, צובר נפח, נותר עמיד בפני חלוף הזמן ושינויי הפוזיציה המתחייבים מן המרחק ההולך ונפער מדלת הכיתה, שבשלב מסוים נסגרת מאחורי גבן – הוא תמיד חד־פעמי. זה רגע שמחייב בחירה, או לכל הפחות הכרה הדדית. מישהי צריכה לומר: את המורה שלי. את תלמידה שלי. לא במילים. כמו שחמנית נוטה אל השמש. אין דומה לה, לברית הזו של יחסי שארות מרצון שקיומה כופר בביולוגיה, בגנטיקה, בהשתלשלות הטבעית של המסירה, ליחסים הללו שמחוץ למסגרת הקשיחה והתחומה היטב של זמן ושל נסיבות אינם כפופים, בעצם, לשום מוסכמה חברתית התובעת משך: להפך, מן התלמידה מצופה לנטוש את כיסאה בתום השיעור. המורה גם היא שבה לחייה ולענייניה.
אבל המורות האמיתיות שלנו, אלה שנשארות, הן שמעניקות לנו את אחת המתנות היקרות ביותר: מתת המרד. לא מרד שהוא בבחינת התרסה ריקה, אלא כזה המושתת על החירות לבחור באילן יוחסין אחר מזה שצמחנו לתוכו וממנו, היכולת להטות את גורלנו באופן שהוא על גבול ההיבריס, להצמיח איברים חדשים שהם תולדה של שורשים אחרים, זרים לאלה שמהם השתרגנו, באקט לא סביר של בריאה עצמית שמאפשר לנו להתקרב למה שהיננו על חשבון מה שגודלנו להיות. במיטבו, המפגש הזה הוא נקודת תפנית שאין ממנה דרך חזרה: סלע התורשה ההכרחית משנה את כיוונו, ולרגע נדמה שאפשר לגלגל אותו במורד ההר במקום להימחץ תחת כובדו.
במידה רבה, להיות תלמידה של רונית פירושו היה להבין בדיוק את זה: שמה שהיא כינתה "הגירה מן הביוגרפיה" (הביוגרפיה – ה"מכתוב" שלנו, הקלפים שחולקו לנו) הוא בגדר אפשרות ממשית. תנועת המהגר, בעומק הדברים, הייתה עבורה אפשרות הקיום היחידה. העמידה במקום, ההשתרשות, הקבע, היו זרים לה בכל היבט שהוא, בחיים ובספרות. לכן המוות שלה היה כל כך בלתי נתפס: הוא הקפיא את התנועה. מרגע שחדלה לזוז, לא ידעתי עוד איך לזכור אותה.
ככל שאני חושבת על זה, נדמה לי שהדיוקן ריתק אותה בעיקר כצורה של הימצאות, לא היעדרות. לכן זלזלה כל כך ב"לכידה", באותה השעיה רגעית של התודעה שבמהלכה לוכד הצלם מישהו שלא ממש רואה, או בהיפוכה כביכול, במראית־עין של שיתוף פעולה בין הצלם והמצולם, שתחת חסותו הופך המצולם את עצמו למשהו שלישי, חפצי.
היא רצתה יותר, הרבה יותר. ברגעים של תשישות ואוזלת יד חשבה שהאלים יענישו אותה על גאוותה, הירהרה רגע ואחר־כך אמרה: בעצם, הם כבר מענישים, הנבלות.
.
- כל הקטעים המודגשים הם ציטוטים מספרה של רונית מטלון, שרה, שרה, עם עובד, 2000 (עמ' 78, 163, 182, 80, 82).
.
לי ממן היא משוררת ועורכת. כלת פרס הליקון לשירה, פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם ופרס לשירה על שם רעיית הנשיא, נחמה ריבלין (ציון לשבח). ספר שיריה האחרון "פיתום" (2023) ראה אור בסדרת ריתמוס של הקיבוץ המאוחד. שיריה, המוקדשים לזכרה של רונית מטלון, ראו אור בגיליון המוסך מיום 25.1.18.
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
