"את שירות המילואים שלי סיימתי מזמן", מספר הקולנוען ואיש החינוך איתי קן־תור. "בשבעה באוקטובר, כמו רבים מעם ישראל, פשוט השתגעתי. רציתי לעזור ולא ידעתי איך". יומיים אחר כך, בתשעה באוקטובר, בשעות הערב, עלה קן־תור יחד עם כמה חברים לפגישה ב"זום", לנסות לחשוב על זה יחד. "החברים האלה הם אנשים מובילים בתחומם – מהתיעוד, המחקר, החינוך, האקדמיה והטכנולוגיה, ושאלנו את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות".
"אני דוקומנטריסט ואני אוהב להקשיב לאנשים" מעיד קן־תור על עצמו. "עשיתי בעבר כמה פרויקטים בנושא של עדויות מהשואה, אפילו הפקתי סרטים עבור המוזיאון של 'יד ושם'. אז באתי עם ההבנה של כמה ערך יש לעדויות ממקור ראשון, עבור העדים עצמם וגם לציבור הרחב. ואני זוכר את התסכול שהעדויות לא תמיד מצולמות טוב או שאפילו לא שומעים טוב וקשה להבין מה הם אומרים".
עוד באותו ערב, בשיחת הזום ההיא, נולד הרעיון להקים את מיזם "עדות 710" – מאגר העדויות המצולמות של השבעה באוקטובר. עד עכשיו תועדו במסגרת המיזם 1724 עדויות. מתוכם נערכו כבר כ-1200 עדויות ומתוך אלה כ-900 עלו כבר לאתר המיזם המושקע וניתן לצפות בהן גם בערוץ היוטיוב של המיזם.
"היו אנשים שנכנסו לתת עדות ואמרו 'אין לי מה לספר'. ואז מתיישבים ואיכשהו מתחילים לדבר ואז מדברים שעתיים ברצף" מתאר קן־תור. ההתנדבות במיזם דורשת הסכמה ללמוד משהו חדש: "אנחנו קוראים לאנשים מקשיבים, שזה יותר מדויק מ'מראיינים'. כי בגדול התפקיד הוא הקשבה. האתגר הגדול היה אגב, לקחת את כל האנשים הטובים שבאו להתנדב, דוקומנטריסטים או מראיינים עם המון ניסיון מפרויקטים בעבר, וללמד אותם לשתוק, פשוט לסתום ולהקשיב. ללמוד להפסיק לשאול שאלות. ולהיות בעיקר פנים מקשיבות. מקסימום כמה שאלות בסיסיות שעוזרות להכניס איזשהו ציר זמן לאותו היום" הוא מתאר.
עדות אחת שנחרתה בזכרונו של קן־תור היא של רות בן ואליד, שנמסרה כשנה לאחר אותה שבת נוראית. בן ואליד, תושבת אשקלון, הייתה אז מפקחת של משרד החינוך במחוז דרום שתחתיה צוותים של יותר מ-20 בתי ספר. בעדות שלה היא סיפרה כיצד היא ניסתה ליצור קשר עם אנשי הצוות שהכירה כה טוב ולעזור להם, ועל חוסר האונים מול המצב הקשה של כה רבים מהם. "בעדות שלה עלו לה דמעות" מספר קן־תור, "היא אמרה שזו פעם ראשונה מזו שנה שמישהו שואל אותה איך היא מרגישה ושזו פעם ראשונה שיש לה הזדמנות לספר את הסיפור שלה ואת מה שעבר עליה ב-7 באוקטובר".
על כל עדות כזו עובדים מעל עשרה בעלי תפקידים שונים, מתנדבים כולם. בנוסף לצלם ול"מקשיב", יש את מי שעורך (או עורכת) את העדות המלאה וגם ומוציא מתוכה תמצית של 5-7 דקות, ישנן גם עורכות תוכן שכותבות תקציר שמופיע בתחילת כל עדות. הן גם מוציאות מילות מפתח שיעזרו בהמשך בבניית ארכיון העדויות – עם שמות אנשים שמוזכרים בעדות, מקומות ואירועים בולטים. "את העדות הערוכה שולחים לעד עצמו ורק לאחר אישור שלו, שיכול לקחת זמן כי פעמים רבות הוא במעברי בתים ומתמודד עם אובדנים רבים סביבו, מעלים את העדות לרשת" מסביר קן־תור את המציאות המורכבת בתוכה יוצרים אנשי המיזם.
קן־תור עצמו הקשיב לעשרות אם לא מאות עדים ועדות. "אחת הסיטואציות שיותר זכורות לי היא ממש מתחילת המלחמה, בנובמבר 2023 הגענו למלון דוד בים המלח, לשם הגיעו אז חברי קיבוץ בארי. והתארגנו להקליט את העדויות שלהם. היו לנו שם שני חדרים, בכל חדר הקלטנו שש עדויות ביום במשך יותר מחודש. זה היה מטורף. זכורה לי מאוד ההקשבה להדס דגן, אחת משתי הניצולות היחידות ממה שידוע היום כ'בית של פסי'. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא סיפרה את הסיפור שלה, והאופן בו היא סיפרה אותו היא פשוט מצמרר – איך שהיא מתארת את המוות של בעלה, את הירי של הטנק שם בתוך הקיבוץ. זה הולך איתי".
הבחירה להיות חשוף לכל כך הרבה סיפורים קשים לא ברורה מאליה: "אני שומע אותם, אבל אני לא איתם בממ"ד" מעיד קן־תור. "אני מרגיש המון אמפתיה והזדהות אבל גם עושה הפרדה, שזה שומר עליי". אבל מעבר להכל, כל המתנדבים במיזם מונעים מתוך תחושת משמעות ושליחות אדירה, הידיעה שהם עושים משהו משמעותי, שיישאר לדורות הבאים: "זו זכות אדירה. אני מרגיש שזו זכות נשגבת להקשיב למישהו מספר מה הוא עבר. אנחנו חיים במדינה שהקשבה זו לא התכונה החזקה שלה. אבל בסוף – כולנו זקוקים שיקשיבו לנו".
המשמעות של העדות עבור מי ששרדו את 7 באוקטובר היא עצומה. "העדות היא של העד. זה לא כמו סרט דוקומנטרי ששם אני חושב על הקהל שיצפה בו. היא מאפשרת למי שחווה טראומה להיות בשליטה – הוא זה שמספר את הסיפור שלו ומחליט מה הוא מספר קודם ומה אחר כך, מה נכנס ומה לא. וזו החוויה שנלקחה ממנו וכשהיא מושבת לו היא נותנת בסיס מוצק כלשהו לחוויה הרגשית שעבר". אחד מאותם עדים שקן־תור לא יכול לשכוח הוא הפראמדיק ממסיבת הנובה, יניב ריז, שנתן עדות כבר שבועות ספורים לאחר מכן, ב-11 בנובמבר 2023. "נסענו לצלם אותו בצפון, בישוב קטן בו הוא מתגורר, והייתה אז כזו מתיחות בגבול שבכל העדות שומעים ברקע רחפן צבאי שהסתובב שם" מספר קן־תור. "זה היה אחרי שהוא התראיין כבר כמה פעמים בטלוויזיה ושם אמרו לו לא לספר תיאורים גרפיים, והוא שאל – 'כמה אני יכול להיכנס לפרטים?'. העדות הייתה ההזדמנות שלו לספר הכל, ממש הכל. אמרתי לו 'אנחנו פה בשבילך, אתה תספר מה שאתה רוצה ואיך שמתאים לך' וזה נתן לו אפשרות להיכנס לעומק".
"בנוסף, מי שמספר את מה שעבר עליו מקבל הכרה בסיפור שלו ומקבל גם תחושת ביטחון – ברגע שסיפר את זה מול מצלמה הוא יודע שהסיפור שלו שמור, הוא לא צריך להתאמץ לזכור הכל בעצמו. וברמה יותר גבוהה יצירת הארכיון הזו תאפשר להבין את הסיפור הגדול יותר, לעשות חיבורים, להבין מה קרה בכל ישוב, כמו להרכיב פאזל שלם. והתפקיד שלנו במיזם הזה הוא לאסוף כמה שיותר חתיכות מהפאזל הזה". אנשי המיזם מחפשים אנשי קשר בכמה שיותר קהילות ומגזרים, לחלקם מתקשים להגיע כמו למגזר הבדואי והערבי, לעובדים הזרים ולאזרחים שלחמו באותו יום.
אחת הדילמות שנתקלו בהן בעבודה במיזם קשורה לעדויות של ילדים – האם מבחינה אתית, ראוי לפרסם עדויות של ילדים מתחת גיל 18? הדעות על כך היו חלוקות והם נעזרו באנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה כדי לנסות לענות עליה. "בבארי למשל" מתאר קן־תור, "שם הקלטנו ממש חודש אחרי, המשפחות הסתובבו יחד כל הזמן, ילדים לא נפרדו לרגע מהוריהם. וככה הם גם שמעו את ההורים נותנים עדויות. ברגע שבת ה-9 שמעה את אמא שלה מצטלמת ומספרת את הסיפור שלה – היא רצתה גם. וזה היה מדהים לשמוע את אותו הסיפור מנקודת המבט שלה". בסופו של דבר הוחלט שעדויות כאלו יוקלטו אך לא יפורסמו. גם להחלטה הזו יש יוצאי דופן כמו נער אחד שהוא ומשפחתו ביקשו מפורשות כי עדותו תפורסם.
המיזם אפילו לא מתקרב למיצוי: "בעוטף היו באותה שבת כ-70 אלף איש. אני לא חושב שנגיע ל-70 אלף עדויות" מציין קן־תור, "אבל כן היינו רוצים להביא כמה שיותר נקודות מבט. יש כאלו שטרם שמענו: עוד לא שמענו מספיק שוטרים, לא שמענו מספיק חיילים, כוחות הצלה ורפואה. גם יש עדויות שגבינו ממש בשבועות הראשונים למלחמה, ועכשיו אנשים חוזרים אלינו ורוצים להתראיין שוב – כי המון השתנה בשנתיים! כל הסיפור שלהם הוא אחר עכשיו, החוויה השתנתה וכמובן אנחנו מאפשרים ומעודדים את זה".
החיבור בין אנשי מיזם "עדות 710" לבין הספרייה הלאומית נוצר במהירות מתוך ההבנה ששימור של קבצי וידאו זה דבר מורכב הדורש ידע מקצועי רב, טכנולוגיה שמשתנה ומתעדכנת כל הזמן ומשאבים רבים. ניסיון העבר של קן־תור וחבריו מעבודתם עם עדויות של ניצולי שואה, הוביל אותם להנהיג קו של חדשנות במיזם "עדות 710": ההנגשה זה ערך משמעותי לנו, חשוב לנו מאוד שאלה לא יהיו עדויות שייקברו במעמקי הארכיון, אלא שיוכלו להשתמש בהן, לשמוע אותן, לחקור בעזרתן וליצור חומרים חינוכיים בהמשך". ובאמת באתר המיזם ניתן לחפש עדויות לפי קטגוריות, ארגונים, שמות או לפי מיקום. בערוץ היוטיוב ניתן גם למצוא עדויות מלאות, או חלקים נבחרים מהן, בעברית ובאנגלית. "אבל כדי שנוכל להמשיך בפעילות החשובה הזו אנחנו חייבים תמיכה כלכלית נוספת" מדגיש קן־תור.
אם יש דבר אחד שקן־תור היה רוצה שאנשים ייקחו מהאזנה לעדויות הללו, הוא אומר, זו החשיבות של ההקשבה. ובהסתכלות רחבה יותר – שלנכדים שלנו יהיה מקור אמין ללמוד ממנו על מה שהתרחש פה בשבעה באוקטובר.
***
תוכלו להתרשם מפועלה הרחב והמרשים של יוזמת "עדות 710" – מאגר העדויות ההיסטורי של אירועי שבעה באוקטובר 2023 באתר שלה: https://www.edut710.org/
מיזם "עדות 710" הוא מיזם שותף לארכיון 7 באוקטובר, אותו מרכזת ומנהלת הספרייה הלאומית בשיתוף משרד המורשת. הארכיון הוא מאמץ לאומי לתיעוד כלל החומרים הקשורים לשבעה באוקטובר ולמלחמת חרבות ברזל, ושמור בספרייה הלאומית כדי שיהיה נגיש לחוקרים, למחנכים, לקהל הרחב ולדורות הבאים. עד היום נאספו בו כבר למעלה מ-2 מיליון קבצים מסוגים שונים – עדויות, וואטסאפים, תצלומים, סרטונים, הספדים, יומנים, ועוד. ארכיון 7 באוקטובר עובד עם למעלה מ-100 מיזמים ושותפים וכרגע נמצא בשלבי קליטת החומרים לקטלוג הספרייה וטיפול בהנגשתם.
