"Wow, Ayelet, what a nice and unique name. Where is it from?" ("וואו, איילת, איזה שם נחמד וייחודי. מאיפה הוא?")
“זה בעברית,” הייתי עונה.
כשנכנסתי לברנרד קולג' המסונף לאוניברסיטת קולומביה, השוכן במרכז העיר ניו יורק, הייתי סטודנטית מצטיינת ואופטימית. קולומביה היא מוסד אמריקני מוכר ואף אייקוני, עם מסורת ארוכת שנים של אקדמאים יהודים המזוהים עם האוניברסיטה. לא עלה בדעתי להסתיר את זהותי או את המוצא שלי. כשחברים שאלו על שמי, לא היססתי להזכיר את יהדותי ואת ישראל. משפחתו של אבא שלי מישראל, ומשפחתה של אמי היא קנדית. עם זאת, במשך כל חיי, ישראל תמיד הרגישה קרובה יותר לליבי מאשר קנדה השכנה.
ישראל הייתה הגאווה שלנו – הארץ שהגנה עלינו, ובתמורה, הארץ שהרגשנו מחויבים להגן עליה. כשיש לך קרובי משפחה שעוברים מלחמה אחרי מלחמה, כמה מהם אפילו נלחמים בהן, הקשר עם אותה מולדת רחוקה הוא עמוק יותר מרק "המשפחה שלי משם במקור". לפעמים, כששיתפתי אחרים לגבי הרקע המשפחתי שלי, הרגשתי אי נוחות מסוימת בחלק מהתגובות שקיבלתי, כך שגידלו אותי להיזהר כשאני מדברת על ישראל או על יהדות עם אנשים שאני לא מכירה. ועדיין, לרוב האנשים לא היה ממש אכפת כשסיפרתי מי אני, והייתי נלהבת להחליף רעיונות, לנהל דיונים חופשיים וללמוד מדעות מנוגדות.
כל זה השתנה בשנה האחרונה שלי ללימודים. ב-7 באוקטובר 2023, שמחת תורה, חגגתי עם חברים יהודים כשהחדשות הגיעו על כך שמשהו נורא קורה בישראל. כמעט לכל מי שהיה איתי באותו היום היו קרובים או חברים בישראל. אני זוכרת את תחושת ה"ביחד" שהרגשנו פתאום: חלק הצטופפו סביב הטלוויזיה בקומה העליונה, אחרים, שומרי-מצוות, הקשיבו לעדכונים מחברים. לרגע, היינו קהילה אחת, נדהמים, מתאבלים ומחזיקים זה בזה. אבל תחושת האחדות הזו לא נמשכה הרבה זמן.
ביום למחרת, 8 באוקטובר, סטודנטים יהודים ארגנו עצרת זיכרון. באותו זמן לא היו בקמפוס הפגנות, לא היו פוסטרים, לא היו קריאות נגדנו, לא הייתה מלחמה כוללת עדיין בישראל – רק אֵבֶל. הדלקנו נרות, עמדנו במעגל, ושרנו שירי זיכרון. ואז, שמענו קולות מרחוק, שהיו בהתחלה חלשים אבל לא היה אפשר להתעלם מהם: “שחררו את פלסטין.” החברים שהיו איתי ואני החלפנו בינינו מבטים, אבל לא התייחסנו לזה. לא היה לנו מושג מה עומד לקרות ממש עוד מעט.
במהלך החודשים הבאים, הלכה והתגבשה בקמפוס מתיחות מסוימת. בכל יום נערכה בו הפגנה למען "שחרור פלסטין". סטודנטים יהודים הרגישו לא בטוחים ברחבי הקמפוס. סטודנטים ישראלים סבלו מהטרדות על ידי מפגינים. במטרה להפגין סולידריות עם הסבל שנגרם לעם בישראל, רבים מהסטודנטים תלו פוסטרים של בני ערובה, רק כדי לראות אותם נקרעים או שמשחיתים אותם בגרפיטי. הייתה תקופה שבה הייתי נמנעת מללכת ברחובות מסוימים רק כדי לא לראות תמונה של ילד ישראלי חטוף שהמילה “שטן” מצויירת מעליו בגרפיטי.
ההפגנות הפכו למסוכנות. מפגינים תפסו את אחד הבניינים הגדולים בקמפוס, אולם המילטון, ושינו את שמו ל"אולם הינד" על שם ילדה פלסטינית שנהרגה. סטודנטים ועובדי ניקיון שהיו בבניין בזמן נפגעו במהלך ההשתלטות. האווירה בקמפוס הפכה לכזו עוינת לישראל, עד כדי כך שלומר משהו חיובי על המדינה היהודית נהיה דבר בלתי מתקבל על הדעת – גזעני אפילו. קבוצה של סטודנטים יהודים שאין להם שום קשר ליהדות או לישראל הצטרפו לגינוי כלפיה. הם לעגו למסורות הדתיות שלנו, והקימו אוהל על הדשא במרכז הקמפוס שעליו שלט גדול: “Sha-f***ing-bat Shalom”. למשך כמה חודשים ארוכים, ממש עד פסח, הקמפוס לא היה מקום בטוח עבורינו. הרב שלנו ייעץ לנו להישאר בבית. המבחנים בוטלו או קוצרו.
מה שזעזע אותי כל כך היה לא רק העוינות מצד זרים. זה היה השתיקה, או הדחייה, מצד אנשים שפעם סמכתי עליהם. יום אחד, כשצעדתי בקמפוס עם חברה, סטודנטית בכאפיה צעקה לעברי "לכי תז***", כשהיא מסתכלת על המגן דוד הקטן על השרשרת סביב צווארי, תכשיט שלא חשבתי עליו פעמיים לפני כן. מדבר כזה עוד יכולתי להתעלם, במחשבה שזו סתם עוינות ילדותית. היה לי קשה הרבה יותר להתעלם ממה שקרה בזמן שיעור.
שבוע לאחר 7 באוקטובר, ישבתי בשיעור בקורס בו השתתפתי שנקרא, באופן אירוני, "בניית שלום" (Peace Building). הפרופסורית שאלה אם למישהו יש קשר לישראל. היא ידעה את שמי, וכשהפנתה את השאלה לכיתה היא הסתכלה ישירות עליי. הודיתי בשקט, "לי יש". היא הציעה תנחומים. אבל הסטודנטים סביבי נעו באי בנוחות, נמנעו ממני ולא דיברו איתי שוב באותו יום.
בשיעור אחר, לאחר שנאלצתי להשתמש במרפקים כדי לעבור דרך חומת מפגינים על מנת להגיע אליו בזמן, ישבתי ליד מכרה שלי. היא נאנחה בקול ואמרה: "אני כל כך עייפה". כששאלתי למה, היא ענתה, "אני מסרבת לקנות את הסטארבקס היומי שלי – מכיוון שהם תומכים בישראל.” כמעט צחקתי על האבסורד. הנה כמה מהסטודנטים המפונקים ביותר בעולם, באוניברסיטה מהטובות בעולם, מתלוננים על העול של לקנות את הקפה שלהם במקום אחר – בזמן שילדים ישראלים מסתתרים במקלטים ואבות נקראים לצאת שוב ושוב למילואים. הם התחפשו לפליטים והבריזו משיעורים כדי לבלות עם החברים שלהם בהפגנות; אנחנו חיינו עם אֵבֶל אמיתי.
אוניברסיטת קולומביה התגאתה בכך שהיא מקום ליברלי אמיתי ומתקדם, המאפשר החלפת רעיונות באופן חופשי, אבל לתחושתי, באותם ימים – לא התקיים שום דיאלוג. סטודנטים בעלי שיגעון גדלות דחו כל דעה אחרת משלהם כגזענית או איסלאמופובית. בפורום אנונימי בשם סיידצ'אט, כמה מהם אפילו הפיצו את המכתב שכתב אוסאמה בן לאדן, מנהיג ארגון הטרור אל קעידה. בן לאדן היה אחראי לפיגועי 9/11 וכתב בזמנו "מכתב לאמריקה". הסטודנטים האלה עודדו את חבריהם “להקשיב לו", כשהם מתעקשים שלבן לאדן יש "טיעונים רלוונטיים".
עד סוף הסמסטר, הרגשתי מבודדת בדירתי. האווירה הזכירה בצורה מפחידה את הסגרים של הקורונה. אני וחבריי היהודים נמנענו מלהגיע לקמפוס, לא רק מתוך פחד מאלימות, אלא כי היה פשוט בלתי נסבל להיות שם. במהלך טקס הסיום של התואר, נשמעו קריאות "שחררו את פלסטין". טביעות ידיים אדומות היו מרוחות על הכובעים המיוחדים אותם חובשים הסטודנטים בטקס, סמל שהפך לאות לחירות פלסטינית, אך מקורו בתמונה שמזוהה עם רצח של שני ישראלים במהלך אירוע לינץ' בשנת 2000.
הסתכלתי סביבי על עמיתיי, המנהיגים העתידיים לכאורה של אמריקה, וידעתי שאני לא רוצה שום חלק בזה. אם אלה היו מנהיגיי העתידיים, אם זה מה שעמיתיי חשבו עליי, רציתי לעזוב. תמיד הרגשתי קשר לישראל וידעתי שאולי אגיע אליה בסופו של דבר, אבל באותו רגע החלטתי לעלות רשמית לארץ.
כעת עברה כמעט שנה מאז שעשיתי עלייה. המעבר לישראל באמצע מלחמה לא היה קל. התרגלתי לצלילי האזעקות שהעירו אותי בשעות מוקדמות של הבוקר, והחיים כאן מגיעים עם פחדים ואתגרים משלהם. ועדיין, אני לא מתחרטת על ההחלטה שלי. באמריקה, התחלתי להרגיש תחושת אובדן; מנוכרת מחבריי, מושתקת בכיתות, ולא רצויה בקמפוס שפעם הבטיח דיאלוג פתוח.
העלייה לישראל לא הייתה בריחה מעימותים או מפוליטיקה; למעשה, רבים כאן מביעים תסכול עמוק מהממשלה. ועדיין, למרות חילוקי הדעות, יש איזו תחושת אחדות בסיסית, הבנה משותפת שקושרת אותנו יחד בדרך שמעולם לא חוויתי בארה"ב. אנחנו יכולים להתווכח בלהט על איך העתיד צריך להיראות, אבל אנחנו מאוחדים באמונה שיהיה עתיד כזה – בהיר, עמיד, ושייך לנו. כאן, בין בני עמי, מצאתי לא רק מקלט, אלא בית. זה לא מושלם, אבל זה שלנו.
כחלק מ"ארכיון 7 באוקטובר", הספרייה הלאומית מובילה יוזמה מיוחדת לתיעוד החוויות שלאחר 7 באוקטובר בקמפוסים באמריקה הצפונית. הפרויקט הזה אוסף תיעוד על אירועים ותקריות ספציפיות, כולל מפגשים עם אנטישמיות, כמו גם את החוויות הרחבות של סטודנטים יהודים, סגל ועובדים במהלך התקופה הקריטית הזו. החומרים שנאספים כוללים גם תגובות קהילתיות וארגוניות ואת השינויים הרחבים המתרחשים בחיי הקמפוס ואקדמיה.
חומרים מכל הסוגים, ומכל קשת הדעות, מתקבלים בברכה. עד כה נאספו יותר מ-6,000 פריטים מיותר מ-50 קמפוסים וארגונים ברחבי ארה"ב וקנדה. אם יש לך פריטים רלוונטיים שתרצה לשתף, אנא בקרו באתר "ארכיון 7 באוקטובר" של הספרייה הלאומית (בעברית או באנגלית) או צרו קשר עם רכזת הפרויקט בקמפוסים בצפון אמריקה, אבי הורוביץ.
