עבור יניב הגי מקיבוץ בארי, הודעות הוואטסאפ היו צינור המידע היחיד שדרכו יכול היה לדעת מה קורה סביבו בשבעה באוקטובר. הוא היה תקוע באותו יום נורא בממ"ד בביתו, שניים מתוך שלושת ילדיו גרו בחדרי הצעירים בקיבוץ ולכן לא היו איתו בבית. וואטסאפ היה המחבר היחיד ביניהם.
יומיים אחרי שבעה באוקטובר, כששכב על אחד מחמישה מזרונים שהוצמדו יחד בחדר בעין גדי – שם נמצא מקום לו, למשפחתו ולחלק ממפוני בארי – היה לו מעין חזיון, שיום אחד אנשים ייכנסו למוזיאון ויוכלו לראות את כל ההודעות שנשלחו והתקבלו באותו היום, בכל בית ובית ביישובי הנגב המערבי שהותקפו באותה שבת.
כמי שעשה תפקידי ניהול בקיבוץ בעברו, הוא התנדב להיות אחראי על כמה עשרות המשפחות מבארי שלא פונו לים המלח אלא דווקא למלון שבקיבוץ עין גדי. את החשיבות של הודעות הוואטסאפ הללו הוא התחיל להבין כמה ימים לאחר הטבח, כשלקיבוץ הגיעו קציני צה"ל שניסו לחפש מידע על הנעדרים מבארי, להבין מה מצבם. "הם התחילו לשאול שאלות, לנסות להבין מה קורה, למשל, עם אוהד בן עמי [בן עמי הוא משוחרר שבי – י. א.]. פתאום תפסתי את הראש ואמרתי להם – לא צריך להתחיל מאפס, הכל נמצא בוואטסאפ – אוהד כתב בדיוק מה התרחש אצלו בבית, מתי נכנסו אליו המחבלים. פתחתי את הטלפון וקלטתי שהכל נמצא שם".
***
לאחר כמה ימים פגש הגי במלון בים המלח, את איילה שקלאר, אותה הכיר מ"תוכנית מנדל למנהיגות". הוא קיבוצניק חילוני מבארי, היא מגרעין תורני שהתיישב במושב שובה. פעם הם חלמו על יוזמות שיחברו בין מושבים, קיבוצים וערים באזור. חיבורים של קהילה, היסטוריה ומורשת. אבל באותו יום באוקטובר 2023, בלובי של המלון הם ישבו יחד, שבורים, בוכים, לא מצליחים להכיל את גודל האסון שנחת עליהם. "פתאום יניב זורק שאלה לאוויר: 'מתי הקימו את 'יד ושם'? יכול להיות שתוך כדי השואה?'" מספרת לנו שקלאר. "אני יושבת שם ומתחיל לחפש מקורות שיאמתו את זה וקולטת שזה נכון. הוא מספר על הרעיון שלו ואני, למרות שאני בעצמי מפונה ובהלם, מבינה שיש פה משהו".
"כשפתחתי את הוואטסאפ שלי וראיתי מה הלך שם באותו היום, בקבוצות וואטסאפ של הקיבוץ, זה החזיר אותי לשעות הארוכות בממ"ד." אומר לנו הגי. הוא חשב שניהל רק כמה שיחות בודדות באותו היום. אבל כשמצאו את הדרך הטכנולוגית לאתר את כל שיחות הוואטסאפ שלו מתאריך שבעה באוקטובר – התברר לו להפתעתו שהוא היה מעורב ביותר ממאה התכתבויות נפרדות באותו היום.
"הבנתי שאם אנחנו לא נספר את הסיפור שלנו, מישהו אחר יספר אותו".
***
יחד עם חבריו מהעוטף, הגי הוביל את הקמת מיזם "זיכרון 710", עמותה ללא מטרות רווח שאוספת, ששומרת בארכיון ומארכבת התכתבויות וואטסאפ משבעה ושמונה באוקטובר, של תושבי הנגב המערבי וכל מי שהיה איתם בקשר באותם ימים. בעתיד מתכננים להקים, מתוך החומר שנאסף, מרכז מורשת דיגיטלי שישמש לצרכי הנצחה, תיעוד, מחקר, חינוך והסברה ברחבי העולם.
כשהתחילו הגי, שקלאר וחבריהם לפנות לתושבי קיבוץ בארי ולתושבי הישובים הסמוכים בבקשה להפקיד את הודעות הוואטספ מאותם ימים, הם התקשו לשכנע בחשיבות איסוף החומר. "המון אנשים אמרו לנו 'אבל לא עשיתי שום דבר באותו יום, סתם הייתי תקוע בממ"ד.' ואז היינו יושבים איתם ופותחים את הוואטסאפ שלהם ומסתכלים יחד ורואים שיש עשרות הודעות מאותו היום: אנשים עודדו, עזרו, העבירו מידע, תמכו, יצרו קשרים חדשים והעירו קשרים ישנים. זה מדהים. אחרי שאנחנו עוברים איתם יחד על הוואטסאפ הם מגלים כמה כוחות היו להם, כמה תושיה, כמה הרבה הם עשו בעצם באותו יום. הם מגלים שלא היו חסרי אונים כמו שחשבו, זה ממש משנה להם את כל הסיפור שלהם על עצמם." מסבירה איילה.
"בהתכתבות שקראתי בשכונת הכרם בקיבוץ בארי היו הודעות ממש קשות, על אנשים שנחנקים." מספרת שקלאר. "אני זוכרת שקראתי את זה וחשבתי לעצמי – אם הייתה קבוצת ווטסאפ בתקופה של חורבן בית המקדש – ככה בדיוק זה היה נראה. אבל מהצד השני נחשפתי גם להתכתבות מרגשת בין שני בני זוג – היא יצאה לרכיבה והוא נשאר בבית והאהבה ביניהם מרגשת כל כך".
מעבר להודעות כתובות אוספים במסגרת המיזם גם תמונות והודעות קוליות ובעצם כל סוג של חומר שעבר בוואטסאפ באותו יום. "יש משהו בהודעות הקוליות שמאוד מרגש אותי" מספרת שקלאר "כי גם מי שהיה במצב קשה, לא שמעתי בקול שלו היסטריה אלא ניסיון לחזק אחרים. יש דברים שנשארים איתי עד היום, כמו הודעות של חברי כיתות כוננות שמודיעים 'אני יוצא עם נשק, איפה צריך אותי'. שומעים את המתח אבל גם את הנכונות להיות איפה שזקוקים לי. זה חזק."
***
בדרך נאלצו להתמודד במיזם "זיכרון 710" עם לא מעט קשיים: אתיים, משפטיים, רגשיים וטכניים. תושבי העוטף לא הבינו בתחילה – למה להם למסור התכתבויות פרטיות שלהם? יצירת קשר של אמון עם כל אחד ואחד מהם הייתה הבסיס להצלחה של המיזם, והתחייבות לשמור על הפרטיות של מי שמבקש זאת.
"כמובן שכל אחד בוחר מה הוא מוסר ומה לא, ואנחנו תמיד משאירים את האפשרות להתחרט" מסבירה אסנת גלבוע, שאחראית על הצד הטכנולוגי של המיזם. בשבעה באוקטובר היא הייתה חסרת שקט וכמו אזרחים רבים חיפשה היכן להתנדב. כתל אביבית עם נסיון של 20 שנה בהייטק, היא שמעה על הרעיון של הגי ומייד נסעה לים המלח, לפגוש אותו. "החיפוש אחר התנדבות משמעותית הרגיש כמו נצח" היא מספרת, "אבל בפועל בדקתי בהתכתבויות שלנו בוואטסאפ וזה היה כבר ב-17 באוקטובר".
האיסוף הזה רגיש וקריטי מסיבה חשובה נוספת – אנחנו על זמן שאול. אף אחד לא יודע מתי, אבל הודעות וואטסאפ ישנות עלולות להימחק ולהיעלם בסופו של דבר. הגי, שקלאר וחבריהם למלאכת הקודש עושים כל מאמץ להסביר את חשיבות העברת המידע אליהם, ובהקדם האפשרי.
לכל מי שסקפטי מסבירים את היתרון שבלשמור את ההודעות במקום בטוח ומסודר, תחת התחייבות משפטית המבטיחה למי שמפקיד את המידע שהן לא יחשפו או ישמשו לצורך שאיננו אחד ממטרות העמותה: "אנחנו שומרים גם עבורכם את ההודעות מתישהו הוואטסאפים יימחקו, ולא יישאר תיעוד מאותו היום!" מדגישה גלבוע. בעזרת הקליניקה לפרטיות באוניברסיטת תל אביב ועורכי דין מומחים לתחום שהתנדבו למשימה, יצר מיזם "זיכרון 710" הסכם המתבסס על קוד אתי מוקפד, עליו חותם כל מי שמוסר מידע למיזם ובכך מגן על שני הצדדים.
עם צמיחתו של מיזם הוואטסאפים, הצטרפו אליו עוד אנשים טובים מהעוטף. המנכ"לית, לילך שמיר, בת קיבוץ עין השלושה שבעוטף, התגוררה בשבעה באוקטובר במושב אוהד, גם הוא בעוטף. את הגי היא הכירה עוד לפני כן . באותו יום נורא היא התכתבה איתו ובעיקר דאגה לבנה החייל, נגב, שהיה בביקור אצל חבר בקיבוץ חולית השכן. גם בר לופו מאשדוד, מצא את עצמו בשבעה באוקטובר בחופשה בחו"ל, לאחר שבדיוק סיים חמש שנות שירות במשטרת ישראל. עוד באותו יום הוא חזר לארץ, ובמהלך שירות מילואים אליו נקרא יצא לו להכיר את שמיר, שהכניסה אותו מייד לעניינים. לופו מנהל את האופרציות במיזם וכך יצא שתושבי העוטף והדרום הם אלה שמנהלים את המיזם, שהוא הראשון מסוגו בעולם.
בעזרת מתנדבים מחברת "אלביט" הם בנו מערכת חצי ידנית חצי אוטומטית לקבלת הוואטסאפים, שעובדים עליה ומשפרים אותה כל הזמן. "כשפונים אל תושבי העוטף נדרשת המון רגישות אבל גם את התחושה שאנחנו חדורי מטרה, שיש לחץ של זמן וההודעות עלולות להימחק בקרוב" מסביר בר. יש אנשים שמעדיפים מפגש פנים אל פנים לשם העברת המידע שבחרו, ויש כאלה שמעדיפים הדרכה בזום או בטלפון. כל האפשרויות פתוחות. "הכל נעשה ללא לחץ, ותמיד הם יכולים לשנות את דעתם ולהתחרט, או להוסיף משהו אם נזכרו בדבר נוסף".
"אחד המפגשים המרגשים שקרו לי" מספר בר, "היה עם גלית, אימו של איתי נחמיאס ז"ל, לוחם בן 20 שהצטרף לכיתת הכוננות של מושב ישע ונהרג בקרבות הקשים של שבעה באוקטובר. הכרתי אותה והיא הסכימה לשתף את הוואטסאפים שלה. אחר כך חזרתי איתה לביתה כי היא הייתה זקוקה לעזרה עם משהו טכנולוגי במחשב. ואז במהלך השיחה היא העירה, בדרך אגב, 'לפעמים אני פותחת את הטלפון של איתי' ואני עוצר אותה, – 'רגע, יש לך את הטלפון של איתי? אולי תשתפי איתנו את מה שיש בו?' והיא חשבה רגע וענתה 'האמת זה רעיון טוב!'. ככה נולד הרעיון להרחיב את פרויקט הנצחה דרך וואטסאפים גם- לחללים מאותו יום".
***
עד היום נאספו במסגרת המיזם מעל מיליון הודעות וואטסאפ משבעה ושמונה באוקטובר. "כשקוראים רואים את החזרתיות, את השיטתיות, את גודל האסון והמחדל. אבל רואים גם המון כוחות ותושיה." מציינת שמיר. אבל יש עוד הרבה עבודה לפניהם: "כרגע אין לנו מספיק עדויות מהנובה, וכן מהערים הגדולות אליהן הגיעו המחבלים באותה שבת – אופקים, שדרות ורהט" משתפת שקלאר, "היינו רוצים להגיע לכולם".
אנשי צוות המיזם מלווים על ידי עובדים סוציאלים ומקבלים תמיכה רגשית. העדויות להן הם נחשפים לא תמיד פשוטות. מה בכל זאת נותן להם כוח להתמודדויות האלה? "התחושה שהאנשים עצמם מתחזקים כשהם עוברים על ההתכתבויות שלהם או של היקרים להם מאותו היום – מזכירה לי כל יום מחדש למה מה שאנחנו עושים הוא חשוב" מסכמת שקלאר.
***
מיזם "זיכרון 710" הוא מיזם שותף לארכיון 7 באוקטובר, אותו מרכזת ומנהלת הספרייה הלאומית בשיתוף משרד המורשת. הארכיון הוא מאמץ לאומי לתיעוד כלל החומרים הקשורים לשבעה באוקטובר ולמלחמת חרבות ברזל, ושמור בספרייה הלאומית כדי שיהיה נגיש לחוקרים, למחנכים, לקהל הרחב ולדורות הבאים. עד היום נאספו בו כבר למעלה מ-2 מיליון קבצים מסוגים שונים – עדויות, וואטסאפים, תצלומים, סרטונים, הספדים, יומנים, ועוד. ארכיון 7 באוקטובר עובד עם למעלה מ-100 מיזמים ושותפים וכרגע נמצא בשלבי קליטת החומרים לקטלוג הספרייה וטיפול בהנגשתם.
***
מיזם "זיכרון 710" אוסף עדויות וואטסאפ מתושבי העוטף וממי שהיה בקשר איתם ב-7 באוקטובר. מוזמנים ליצור קשר להפקדת חומרים, להתנדבות או לתרומות בקישור הבא: https://www.710memorial.org/
