"כלום לא חסר לי": על הסיפור "באר חלב" מאת ים טרייבר
אילנה ברנשטיין
.
היא אהבה להתקלח במים רותחים והחדר התמלא באדים שכיסו את המראה ואת המשקפיים שלי. ניגבתי את הזגוגיות וראיתי איך זרם המים החזק ניתך על השיער שלה. הסבון זלג ממנו על הפנים ופחדתי שישרוף את העיניים שלה. הקצף הזדחל מטה אל החזה והתנקז לזרם לבן, שנטף בין השדיים הנפולים שנשפכו על הבטן, שהייתה רכה וגדולה. היא מזגה כמות גדולה של סבון נוזלי אל כף היד שלה וסיבנה איתה את הבטן בסיבובים שוב ושוב. סביב הפופיק שלה היו קמטים דקיקים והסבון זלג לתוכם. היא מרחה את הסבון מהבטן אל שאר הגוף והרימה כל אחד מהשדיים וסיבנה את העור שמתחתיהם. היא קרצפה את שער הערווה והכניסה את היד המסובנת פנימה לתוך הגוף שלה. איך היא לא התביישה שראיתי אותה ככה. היא ראתה את הגוף שלי כמו חלק מהגוף שלה, כאילו אין בינינו הפרדה. היא לא הבינה למה אני מתביישת להתפשט מולה. (עמ' 11)
.
הציטוט הזה – הלקוח מהסיפור "באר חלב" הפותח את הקובץ נימים של תפוז (פרדס, 2025), ספר הביכורים של ים טרייבר – הוא תיאור נטורליסטי יפהפה של אמהּ של המספרת בשעה שהיא מתקלחת. הוא אוצר בתוכו נושאים רבים שעולים במהלך הקריאה: אימהוּת; נשיות סטראוטיפית במובן של מלאות ורכות (סטראוטיפית היות שאין זה המודל הבלעדי לנשיות); יחסים סימביוטיים בין אם לבת; שדיים, שהם בליבו של הסיפור ועוד ידובר בהם; דימוי הגוף של המספרת; תפיסת העצמי ותהליך ההיפרדות מהאם; וגם – ואולי לא פחות משמעותי מבחינת הספרות – את תמונות המתרחצות של אדגר דגה, שבהן מתוארות נשים בעלות גופים לא מושלמים, רחוקים מהייצוגים של האידאל הנשי כפי שהוא בא לידי ביטוי בציורים של אומנים שקדמו לו. אלא שכאן בניגוד למתרחצות של דגה, האם מודעת לנוכחותה של הבת, ואין כאן פלישה אל האינטימיות שלה וגם לא ממד של מציצנות. אך שום דבר בתמונה הזאת המרהיבה מצד אחד והמורכבת מצד אחר לא מכין אותנו להמשך הסיפור יוצא הדופן הזה.
"הגוף – מה שאנחנו אוכלות, איך שאנחנו מתלבשות, הטקסים היומיומיים שבאמצעותם אנחנו מטפלות בגוף – הוא מדיום של התרבות." כך סוזן בורדו כותבת בפתח מאמרה The Body and the Reproduction of Femininity (Gender/Body/Knowledge, edited by Alison M. Jaggar and Susan R. Bordo, Rutgers University Press, pp. 13-33, 1989) שבו היא מציעה קריאה ביקורתית ביחס להפנמת הכוח והשליטה "הגבריים" הבאים לידי ביטוי בהפרעות כמו אנורקסיה, היסטריה ואגורפוביה, הפועלות במקביל הן כהתנגדות והן כשימור של כוח. מצד אחד הן מהוות ביטוי ליכולתה של האישה למרוד בנורמות החברתיות ובמשטור הנשיות, ומצד אחר הן מחזקות את הציפיות התרבותיות הקשורות ב"נשיות", והופכות את הנשים ל"שותפות" לדיכוי שלהן בלי שתהיה להן שליטה על כך.
ב"באר חלב", סיפור שאני לא מכירה כמוהו – מבחינת רצף האירועים – לא בעברית ולא בשפות אחרות, המספרת מסירה את שדיה בניתוח בלי שתהיה לכך סיבה רפואית או רצון לחולל מעבר מגדרי. למעשה היא מערערת על הזהות הנשית המסורתית כפי שעוצבה בתרבות. באמצעות הכריתה, ואולי נכון יותר לקרוא להליך הזה החסרה ברוחו של הסיפור, היא מסמנת את עצמה מחדש, כאישה שאין לה שדיים. ובכל זאת אישה. איבוד העצמי הישן, לצורך העניין, מאפשר בנייה של זהות חדשה, לא זהות מגדרית חדשה אלא זהות תרבותית חדשה של האישה ושל גופה, זהות שמבקשת להתנתק מההבניה הפטריארכלית שמצמצמת נשים לאיברי גוף ולתפקידים ביולוגיים.
ברומן התשוקה על פי זֶ'. אַ. מאת קלריס ליספקטור (הספרייה החדשה, 2019. מפורטוגלית: מרים טבעון), שגם בו מתחוללת טרנספורמציה שמערערת את התפיסה העצמית של המספרת, אם כי מכיוון אחר לגמרי, מעידה המספרת על אובדן הרגל השלישית שלה, שאותה היא מכנה מעצור, וכך היא מתארת את תחושותיה בעקבות האובדן: "איבדתי משהו שהיה מהותי מבחינתי, וכבר אינו כזה. הוא אינו נחוץ לי יותר, כאילו איבדתי רגל שלישית, שעד כה לא אפשרה לי ללכת, אבל הפכה אותי לחצובה יציבה. את הרגל השלישית הזאת איבדתי. וחזרתי להיות אדם שמעולם לא הייתי. שוב יש לי מה שמעולם לא היה לי: שתי רגליים בלבד" (עמ' 11). מעבר למשחק המילים שיש כאן – האובדן הוא בעצם השלמה. בהמשך המספרת שואלת: "האִם השתבש בי הארגון משום שאיבדתי את מה שלא היה לי צורך בו?" (עמ' 12). האובדן הוא גם מעמד מעורר יראה, אבל הוא גם מאפשר שחרור דווקא בגלל ההתרחקות מהמוכר ופיתוח של זהות שאינה תלויה בדימוי מוכתב מראש.
כריתת שדיים היא הליך כירורגי שכרוך בכאב ובאובדן, ובאמצעותו המספרת ב"באר חלב" מתנתקת מהיסטוריות של קדושה, אימהות, מיניות ומגדר. באקלים החברתי הרווח קל לנו יותר לקבל אישה שבוחרת להגדיל את שדיה – כפי שמתואר יפה כל כך בדיאלוג שבין המספרת לבין שכנתה לאשפוז, שעברה ניתוח להגדלת חזה כדי לשמח את בעלה – אך בלתי אפשרי כמעט להבין אישה שבוחרת "להוריד" את שדיה, בלשונה של המספרת.
אפשר לומר שהשדיים הנשיים מטפוריים עוד יותר מאשר הם ממשיים. בהקדמה לספרה ההיסטוריה של השד מרילין יאלום שואלת: "למי שייך השד? האם הוא שייך לילד היונק? … האם הוא שייך לגבר או לאישה המלטפים אותו? האם הוא שייך לאומן המייצג את צורת האישה או לאופנאי הבוחר בשדיים קטנים או גדולים לפי דרישתו המתמדת של השוק … האם הוא שייך לחוק היכול לשלוח נשים 'חשופות חזה' למעצר? האם הוא שייך לרופא, המחליט באיזו תכיפות על השדיים לעבור ממוגרפיה … ? למנתח הפלסטי … ? לפורנוגרף … ? או שמא הוא שייך לאישה?"
(כנרת זמורה, 1999. מאנגלית: צילה אלעזר, עמ' 14-13).
בימי הביניים גם הכנסייה תבעה לעצמה את השדיים. מוכרים הייצוגים של השדיים באומנות, למשל מריה מיניקה את ישו או קדושים נוצריים ולמעשה מעניקה להם את החסד האלוהי. אבל החל מהמאה ה־15 השדיים עברו טרנספורמציה תרבותית והתחילו להופיע בספרות ובאומנות פחות כשדיים אימהיים מזינים או כשדיים של קדושה, ויותר כאיבר מיני שנתון למבט הגברי ומנוכס על ידו. כך או כך, מדובר באיבר גופני שזוכה להאדרת יתר ושנוצל לאורך ההיסטוריה להשגת מטרות שונות ומשונות. בימינו, השדיים אומנם איבדו את ממד הקדושה אבל הם ממשיכים לסמל מיניות מצד אחד ואימהות מצד אחר – שני קטבים שביניהם מוטל על הנשים להתהלך בעולם הזה.
ואומנם, המספרת מערערת על שני סימולים אלה, המיני בוודאי, וגם האימהי, אף על פי שבפועל תוכל ללדת, שכן אינה כורתת את רחמה. למעשה, ההליך שהיא מבצעת הוא פרפורמטיבי, הליך הצהרתי. חלב אם הוא מזונו של התינוק, ולצורך העניין הוא גם מזונו הראשון של האדם, ואת ההזנה הזאת – הממשית והסימבולית – היא מבטלת מראש.
בהקשר של החלב, מן הראוי לציין את סצנת החלב שנשפך בסיפור – זה שאין להצטער עליו – כאשר המספרת חוזרת לביתה אחרי הניתוח ומחפשת דבר־מה לאכול או לשתות במקרר, היא מוצאת קרטון חלב, אך בניסיון הפתיחה החלב ניתז לכל עבר: "כנראה מחצתי את הבקבוק יותר מדי בלי ששמתי לב. אולי הפקק לא היה סגור עד הסוף. הרצפה התמלאה בשכבת חלב מקולקל. כתמים לבנים הותזו על השפתיים ועל הידיים שלי. הסירחון שלו היה חריף ונשמתי רק מהפה כדי לא להריח אותו. השלולית הלבנה מתחתיי הלכה והתפשטה אט־אט מסביבי … ניסיתי לראות אם הדמות שלי משתקפת באגם החלב. הבגדים שלי, שסוף־סוף חזרתי אליהם אחרי כל כך הרבה זמן … נרטבו לחלוטין" (עמ' 10). נדמה שזוהי תמונה – לא מרומזת אפילו – שבה הגוף של המספרת מתרוקן מחלב.
הוגות פמיניסטיות של הדורות האחרונים התייחסו לאוטונומיה של הגוף הנשי, להיריון וללידה, לשליטה על הגוף הנשי כניסיון לשמר את הפטריארכיה, להתערבות טכנולוגית, להורות ולמגדר, והסיקו מסקנות מאתגרות. אבל כריתת שדיים מרצון, שלא קשורה למחלה או למעבר מגדרי, היא רדיקלית בכל היבט שהוא לא רק משום שהיא אלימה, אלא משום שהיא בלתי קריאה – היא חומקת מגבולות השפה, חומקת מהגדרה, חומקת מהתרבות, ואולי אפילו ממוסר – בהיעדר סיבה רפואית כריתה של רקמה בריאה נחשבת לסיכון מיותר. גישה פמיניסטית תבקש לבחון את ההקשר החברתי־תרבותי של בחירה כזאת, ואת האוטונומיה שיש לאישה על גופה ועל תפיסת העצמי שלה וכן על הערכת העצמי, ובמידה רבה זה מה שהסיפור הזה עושה. הוא מאתגר את האזורים האלה. הסיבה של המספרת להסרת השדיים מובלעת בדבריה: "עכשיו רציתי לצאת מהבית, למצוא מישהו להראות לו את מה שאין ושהוא יגיד לי שכלום לא חסר לי" (עמ' 23). כלומר המספרת תובעת להרגיש אישה שלמה לא רק בלי שדיים גדולים או מוגדלים אלא בלי שדיים כלל. למעשה היא מבקשת לפרק את המתח שבין הביולוגי לתרבותי. וזאת אולי הסיבה שהסיפור הזה לא רק מטריד את המחשבה אלא גם מעורר אותה.
כשהמספרת פונה אל אמהּ במהלך הסיפור או כשהיא מעלה את זכרה, הזיכרון האימהי בא לידי ביטוי, יותר מפעם אחת, בתיאור שדיה של האם, שגם מהם היא נפרדת, כלומר, היא נפרדת מהאם המתה. וזה אולי האובדן הראשון שלא זכה לעיבוד וּלְסימון בזמן אמת. היעדרה של האם מורגש לכל אורכו של הסיפור הן בצורך המיידי בסעד אחרי הניתוח והן בהתרפקות של המספרת על ילדותה, ואולי גם בצורך שלה באישור לשלמותה למרות החסר.
המספרת אומנם מעלה שיחות עם אמהּ מן העבר. אך האֵם, בהווה של הסיפור, שותקת. והשתיקה האימהית היא אולי הגילום האכזרי ביותר של שתיקה. היא אובדן זמני של השפה. שפת האם, תרתי משמע, היא השפה הרגשית הראשונה – המילים הראשונות שעיצבו את עולמנו הפנימי. וכשהאם מתה, יש תחושה שחלק משמעותי מהזהות אובד.
אפשר לתהות ולשאול האם כריתת השדיים בסיפור היא מעשה אמיץ שקורא תיגר על מהותו של גוף האישה, או שהיא מסמלת את הפרידה הסופית מהאם. אבל האִם זה משנה? נדמה כי בשני המקרים יש לקרוא את הסיפור הזה קריאה מטפורית שמסכמת את תקופת האבל הן על האם הן על אובדן הזהות הנשית הישנה, ומסמלת מַעֲבָר לסדר מהפכני שבו אישה אחת מנסחת מחדש את זהותה כאדם וכאישה, ולצורך העניין את זהותן של כל הנשים.
"באר חלב" עוסק לא רק בהחלמה מאובדן אישי, אלא גם בדחייה של מבנים שמגדירים נשים אך ורק ביחס לגברים ולאימהוּת, ומתמודד עם בנייה מחדש של הזהות הנשית, שנתפסת עדיין כמעשה פוליטי, כפרויקט של התנגדות.
.
אילנה ברנשטיין היא סופרת ועורכת. ספרה "מחר ניסע ללונה פארק" זכה בפרס ספיר לשנת 2019. מלמדת כתיבת פרוזה בבית אריאלה וב"המגירה". ספרה האחרון, "חלום עולם הפוך", יצא לאור באוקטובר 2024.
.
ים טרייבר, "באר חלב" מתוך נימים של תפוז, פרדס, 2025
.
>>>במדור וַתִּקרא הקודם של המוסך: קארין נויבורגר על "אימה גדולה וירח" לאצ"ג
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
