יש סיפורים שמתחילים במעברים סודיים, מעברים מעולם לעולם או מתקופה לתקופה, מעברים בזמן ובמרחב, מעברים דרך ארון בגדים (כמו ב"נרניה" וב-"35 במאי"). במעבר סודי כזה מתחיל גם הסיפור הזה.
כשהתחלתי לכתוב סיפורים על הספרייה, שמוליק גיא קב"ט הספרייה סיפר לי בסודי סודות את הסיפור על המעבר הנסתר שנחשף אצלנו. הוא סיפר שגילה אותו ביום ה-1.8.2013 כשיצא לסיור במרתפי הספרייה ונתקל פתאום בקיר כפול, קיר שאליו אפשר להגיע רק דרך מעבר זחילה. בין הקירות הכפולים גילה שמוליק כתובת שהמתינה שנים ארוכות עד שימצא אותה. שמוליק מאמין שהיא המתינה לו בדיוק 55 שנה:
מנשה פנסו 1.8.58
1.8.60-1
הכתובת שהתגלתה בין הקירות הכפולים שבמרתפי הספרייה
שמוליק סיפר לי את הסיפור בהתרגשות. בהתרגשות דומה אולי לזו שחווה ברגע גילוי הכתובת. כשביקשתי לראות את הדברים במו עיני הוא לקח אותי לסיור במנהרות החבויות מתחת לספרייה. כמובן, רק אחרי שהבטחתי לו לשמור בסוד את העניין. שמרתי על הסוד הזה עד עכשיו.
אז איך הגיעה הכתובת אל קירות מנהרות הספרייה? ומי האיש שמאחוריה?
זה דרש קצת מאמץ, אבל מנשה פנסו, גיבור הסיפור שלנו התגלה. ולא רק שהוא התגלה, הוא ביקר אצלנו פעם נוספת כדי לראות שוב את הכתובת שלפני שנים הוא עצמו חרת באבן.
אז גם שמענו את סיפורו:
מנשה פנסו, יליד 1928, נולד וגדל בעיר העתיקה בירושלים, סמוך לבית הכנסת "החורבה". הוריו שבתאי פנסו בן וידה ומסעודה היו צאצאים למגורשי האנוסים בספרד. האב היה חזן, ניהל בית כנסת ואסף תרומות ומצרכים שאותם חילק לעניי הרובע. פנסו התחנך ב"חדר" ואחרי כן למד בבית הספר תלמוד תורה הספרדי.
בשנת 1947 גויס פנסו לארגון "ההגנה", הוא העביר למִפקדה ידיעות מהרובע היהודי ומהאזור הערבי (כיוון שהיה בקיא בערבית) ובהמשך הוכשר להיות מקלען ונבחר להכין סליקים ולהבריח תחמושת וחומרי נפץ, ששימשו להגנת תושבי הרובע.
פנסו ראה במו עיניו את הלגיון הערבי מפוצץ ומחריב את בית הכנסת "החורבה", נוף ילדותו ובגרותו, וב-28.5.1948 הוא וחבריו שלחמו והגנו על הרובע, נפלו בשבי הלגיון הירדני. במשך כ-11 חודשים היה נתון בשבי עד ששוחרר במסגרת הסכם חילופי שבויים.
תמונה אחת ממחנה השבי באום אל ג'מאל בירדן, מנשה פנסו נמצא בשורה העליונה ביותר, החייל השמאלי ביותר עם הכומתה על הראש. תמונה באדיבות המשפחה
ימי השבי השאירו בו כמובן חותם ונדרש לו זמן להתאושש ולהשתקם. במשך שנים אחרי כן, הרצה פנסו בפני תלמידים, חיילים ומבקרים על סיפור חייו ועל סיפור הרובע היהודי שכרוכים זה בזה.
מנשה פנסו לצד השר יואב גלנט מניח זר פרחים לזכר הנופלים במעמד חנוכת אתר הנצחה לנופלים ברובע היהודי. תמונה באדיבות המשפחה
פנסו עבד בעבודות שונות ובין השאר השתתף בבניית משכן הספרייה הלאומית, בגבעת רם. באחת ההפסקות, חרת באבן את הכתובת: "החלטתי להשאיר איזה זיכרון, לא יודע למה, אבל הינה הוא כאן".
אז איך מגיעים למנהרה הסודית?
שמוליק ואני יצאנו לדרך, ירדנו קומה אחר קומה אל מעמקי מחסני הספרים. המחסנים האלה נמצאים בשלוש קומות מרתף, מתחת למפלס קומת הכניסה, ויש בהם למעלה מארבעה מיליון כרכים. זה אומר שקל ללכת בהם לאיבוד ולא קל להימצא.
מחסן הספרים בספרייה. צילום: חנן כהן
שמוליק ואני צעדנו לאורך שורות המדפים הארוכות ועמוסות הספרים עד שהגענו אל אחד הקומפקטוסים (מדפי אחסון זזים) הרחוקים.
האם המעבר הסודי נמצא מאחורי הקומפקטוס הזה?
"זה צריך להיות כאן," אמר שמוליק. ובאמת, כשהזזנו את הקומפקטוס, היה מאחוריו פתח קטן. התכופפנו וירדנו דרך הפתח ולמטה, ואז מצאנו את עצמנו במנהרה חשוכה.
ששש! המעבר הסודי. צילום: חנן כהן
נעצור לרגע כאן, במנהרה החשוכה ובשיא המתח, ונסתכל עלינו מבחוץ. עלינו, כלומר, על משכן הספרייה בגבעת רם.
בקרוב יהיה לספרייה משכן חדש בקריית הלאום, אבל עד אז ומאז 1960, הספרייה נמצאת כאן, בבניין הזה, בקמפוס האוניברסיטה העברית. הבניין, ששטחו כ-20,000 מ"ר, נקרא על שם ליידי דיוויס מקנדה ובנוי משלוש קומות מרתף ושלוש קומות מעל – קומת עמודים שקופה ועוד שתי קומות.
אתר הבנייה של הספרייה הלאומית בגבעת רם, יוני 1958. צילום: דוד רובינגר. לחצו להגדלה
אבל נחזור לרגע מהטיול בחוץ אל שמוליק ואלי, למטה במנהרות:
שמוליק הדליק את הפנס והתחלנו לצעוד. הכול היה חשוך פרט לאור הפנס, כשטיפסנו על סולמות, דילגנו מעל בורות ושמוליק הושיט לי את היד כדי שלא אמעד. תעינו ופנינו למנהרה הלא נכונה, חזרנו על צעדינו ופנינו למנהרה אחרת. הארנו על הקירות ומדי פעם ראינו ציורים וכתובות – סימנים שהשאירו פה לפני כשישים שנה האנשים שחפרו והניחו את היסודות לספרייה.
מי מכיר את ביטין יוסף?
שמואל בכורי היה מבוני הספרייה במסגרת עבודתו בחברת "חרות"
לבסוף, הגענו למחוז חפצנו, הכתובת שחרת פנסו באבני הקיר. ואולי אין זה מקרי שהזיכרון שהשאיר לנו פנסו ב-1.8.1958, נתגלה במשכן הספרייה שאמונה על הזיכרון של העם היהודי ושל מדינת ישראל, בדיוק באותו יום ובאותו חודש, כעבור שנים.
את הסיפור על איך שמוליק ואני כמעט נתקענו לנצח במנהרה, מאחורי הקומפקטוס שהוזז בינתיים, באמת הבטחתי לשמור בסוד, אז לא אוכל להרחיב על יתר ההרפתקאות שלנו במנהרות הנסתרות שמתחת לספרייה.
האם גם אנחנו השארנו זיכרון בצורת כתובת על הקיר? למי שיסייר במנהרות בעוד שנים – הפתרונים.
תודה לשמואל גיא על הסיפור ועל הסיור ועל העזרה בהכנת הכתבה
תודה גם לעובדי הספרייה גליה ריצ'לר ומשה קנר. קנר הוא שהזיז את הקומפקטוסים, ראה את המכסה הרעוע, פתח אותו והבין שאפשר לטייל שם. הוא קרא לגליה שקראה לשמוליק שאיתר את פנסו, והשאר היסטוריה.
כשעלתה חנה סנש ארצה בשנת 1939, הקפידה לכתוב לפחות שני מכתבים בשבוע, רובם לאמה. מכתביה, כמו גם אחדים משיריה, מספרים על הקשר הקרוב והמיוחד עם האם.
כאשר הגיעה האם קטרינה סנש לארץ ישראל לאחר מות בתה, היא הביאה עמה את המכתבים והיומנים של חנה. כמה מהפריטים היקרים ללבה מסרה לספרייה הלאומית.
קטרינה סנש נפטרה ב-1992 בגיל 96. כל חייה ביקשה למלא את צוואתה של חנה, ולספר עליה.
קטרינה, חנה וגיורא סנש
לכבוד קטרינה סנש, נהלל, 28 בפברואר 1940
אמי היקרה,
עד שמכתבי יגיע לשם יהיה כמעט פורים. לגיורקה אני שולחת סימנייה קטנה. גם אותך הייתי רוצה לשמח לרגל פורים, הייתי רוצה להכין לך משהו, לשלוח לך משהו. משהו שיהיה אות לכך שאין אנחנו רחוקות אחת מהשנייה.
מרחק. היום כבר אי אפשר להשתמש במילים הישנות. עם הזמנים החדשים גם הן זכו למשמעות חדשה. היום, כשעולמות מפרידים בינינו, כשאהבתם האין סופית של אנשים מופרדת בגשרים פרושים על אוקיאנוסים, יש להיזהר ממילים כמו "מרחק". ייתכן שהמרחק בקילומטרים עצום, והגבולות שבדרך מהווים מכשולים שלא ניתן לעבור. אך אם אני מסתכלת במראה ורואה את שערי הפרוע – הרי אני ממש חשה עלי את מבטך החודר. כשאני עורכת היכרות עם מישהו חדש אני שוברת את ראשי: מה אמא'לה הייתה אומרת. מה אמא הייתה אומרת כשאני עושה איזה מעשה טוב, אני יודעת שאת היית מאשרת, ואני מרגישה שהמחשבות שלנו נפגשות אי שם באמצע הדרך. אולי מעל הים. אני מרגישה כמה שהחוט הזה שבינינו, החוט הבלתי נראה, החזק והגמיש, החוט אכן מקשר בינינו. ואני מרגישה כמה מיותר לכתוב לך על הכול, הרי את כל אלה את יודעת ממילא. האם אפשר לומר שאנחנו רחוקות?
מה אשלח לך לפורים? רק את השורות האלה. וגם בקשה לוהטת מהשמיים שיגיעו במהרה הזמנים שבהם לא נזדקק עוד למילים, למכתבים, כי אז יהיה ברור מאליו ואך טבעי ששלושתנו קרובים, קרובים זה לזה.
באהבה אין סופית נשיקות
אני
נ.ב.
היום החבר'ה של אילונקה באו לבקר אותי. נחמד מצידם? לא, סיפרתי להם שקראתי לך, שהזמנתי אותך לבקר. הם הסכימו איתי. עד כמה שאדם המביע דעה מבחוץ מסוגל לשפוט. על עצמי אספר רק את העיקר, הכול בסדר.
בינתיים הגיעו שני מכתבים ממך. מה-15 שבו את כותבת על סופת השלג. אלינו לא הגיע דבר מהקור ההוא אבל לך אמאל'ה, אני מתארת לי איזו שמחה גדולה הייתה. דרך המכתב הקודם שהגיע, אני רואה עד כמה המחשבות שלנו נפגשות למרות המרחק.
אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה. ולו רק לעצמי, ליומן. ואולי יותר מזה. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה.
מה אכתוב? – יש כל-כך הרבה. הייתי רוצה להציב פסל לאמא, אמא שמילדותי עד היום, אמא שהניחה לשנינו, לי ולאחי, להפליג לעולם, לחפש את דרכינו שלנו וּויתרה על זכותה לעכב אותנו בצעדינו. אין זאת דמותה של אמא שלי בלבד. כל האמהות היהודיות בדורנו, או רבות מהן, שותפות לגורל זה, אבל נדמה לי, שאין רבות שגבורתן כל-כך עמוקה, ענווה, שקטה, ולכן גדולה. לו הייתי באמת בעלת כישרון גדול, הייתי אולי מבטאת את כל זה בשיר של ארבע שורות. ואם לא, אז גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה…
חנה סנש ואחיה גיורא, צילום: בית חנה סנש – מרכז ההנצחה בקיבוץ שדות ים
היה זה שבוע שזיעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לאירגון עליית נוער ולהביא גם את אמא, ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל-זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות. ובסיכום, יצא דבר אחר. התעוררות להעלאת אמא ומאמץ לשם זה. שלושה ימים הייתי בתל-אביב ובירושלים לשם סידור העניין. הסיכויים חלשים כרגע, אבל מי יודע? – ביקרתי את מרים לפני כמה ימים. כל-כך שמחנו להיפגש. היא באמת החברה שלי. יש לה חבר. היה לי מוזר לשמוע ממנה. הבחור הראשון אצלה. יש לי רושם שהיא הכריחה את עצמה מכל מיני שיקולים מוצדקים. כששאלתי אותה, ענתה בפשטות גמורה: "כן, אבל כמובן אין זה מחייב לא אותו ולא אותי." אני מבינה ומצדיקה אותה – אבל לא מסוגלת לזה.
אינני יכולה לתת את עצמי בחלקים. או את הכול – גוף ונפש יחד – או כלום.
*
לכבוד קטרינה סנש, בארי, איטליה, 13 במרס 1944
אמי היקרה,
בעוד כמה ימים אהיה כה קרובה אלייך – וכה רחוקה. סלחי לי, נסי להבין אותי.
מיליון חיבוקים,
אני
חנה סנש משקיפה על הים בקיבוצה, שדות ים. צילום: בית חנה סנש – מרכז ההנצחה בקיבוץ שדות ים
*
כאשר כתבה חנה סנש את הפתק הזה, היא כבר ידעה שהוא לא יגיע לאמה בחייה.
דקות ספורות לפני שהוצאה להורג כתבה סנש מכתב פרידה קצר לאמה קטרינה. את הפתק הזה מצאה אמה בכיס בגדה של בתה רק אחרי מותה:
לכבוד קטרינה סנש, בודפשט, 7 בנובמבר 1944
אמי היקרה והאהובה,
אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך:
מיליוני תודות.
סלחי לי אם אפשר.
את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים.
באהבה אין קץ,
בתך
*
שני המכתבים האחרונים מתוך "את לבדך תביני" מכתבי חנה סנש, הקיבוץ המאוחד 2014
השירים מתוך "חנה סנש: ללא שפה", הקיבוץ המאוחד תשל"ח
הציטוטים מהיומן מתוך "פרקי יומן, חנה סנש", הקיבוץ המאוחד, 1994.
