לא משנה כמה בלינצ'ס וטרקטורים יעמיסו עליו, שבועות עדיין יהיה חג קצת…חסר משמעות.
אפילו תיקוני ליל שבועות, שאמורים להכניס תוכן לאירוע, כבר לא ממש עושים את העבודה.
מה אפשר לעשות? פחות.
כשהייתי בכיתה י"ב ההורים שלי נסעו לחו"ל ואיכשהו קרה שבבית שלי התארגן תיקון ליל שבועות של חבר'ה בגילי, חילונים ודתיים.
עד אז שבועות היה חג די לא מעניין מבחינתי. סתם יום-יומיים של חופש מבית ספר ואולי ארוחה נחמדה אצל הדודים.
אבל בלילה ההוא גיליתי בפעם הראשונה את הקונספט הזה של ללמוד כל הלילה. זה היה קסום.
אז בשנים הבאות ניסיתי מאוד לשחזר את החוויה. אבל עם הזמן תיקון ליל שבועות החילוני התחיל להרגיש לי מוזר. כמו איזה מאובן של חילוניות מלפני 20 שנה. באופן אישי ממש לא מעניין אותי לשמוע על מגילת רות בראי הפמיניזם, או על יהדות ואקולוגיה. זה נראה לי חסר טעם לקחת טקסטים עתיקים ולבחון אותם לפי סולם הערכים שלי.
אבל גם התיקונים הדתיים הבורגנים היו נוראים. אין שום דבר קסום בשיעורים אינפנטיליים בסגנון של "רגשות והלכה – הילכו שניהם יחדיו?". שלא לדבר על להתנמנם בשיעור על הלכות תולעים מפי עוד רב אנמי.
כל זה היה נראה לי מאוד מוזר ושאלתי את עצמי מה בעצם הפואנטה של הערב הזה? אני אמנם נהנית מעצם הלימוד, אבל מי שעיצב את הלילה הזה בטוח ניסה להשיג משהו.
אז חיפשתי את האב הקדמון של תיקון ליל שבועות, בתקווה שהוא יהיה קצת פחות נדוש.
וזה מה שמצאתי:
מה יש שם? עוד רגע נגיע לזה, אבל קודם הסיפור:
בשבועת של 1533 מתקבצים בסלוניקי כמה מקובלים וביניהם רבי יוסף קארו – בעל השולחן ערוך ורבי שלמה אלקבץ – מחבר הפיוט לכה דודי. הם מחליטים "לנדד שינה" מעיניהם ולחגוג…חתונה!
הכלה – עם ישראל
החתן – אלוהים
השושבינים – חבורת המקובלים שמכינים את הכלה לקראת החופה
אפילו יש כְּתובָּה שתמסד סופית את הקשר.
בז'רגון קבלי תיקון זה פשוט קישוט (ולא fix).
ואיך מקשטים כלה שכזו?
תולים עליה שרשראות. שרשראות שמורכבות מדברי תורה.
מה שמופיע בספרון הזה הוא תקציר של כל חלקי התורה, נביאים, כתובים, משנה, קטעים מהזוהר ומהאידרא וגם כל המצוות. המקובלים האמינו שעל ידי זה שאומרים את כולם יחד בעצם 'חורזים' ביניהם.
אני מודה שמיסטיקה זה לא הקטע שלי אבל עדיין נחמד בעיני שמישהו ישב לחבר את 'קיצור תולדות היהדות'. בערב אחד אפשר פשוט לקרוא הכל ולקבל תמונה מקיפה.
מה שהפתיע אותי בתיקון של המקובלים זה שהם לא דנו בדברים שהם קראו. באופן חריג הם לא ניסו לפרש או להקשות. בשאר השנה, גם הלומדים הכי שמרנים ילמדו את הטקסטים האלה בצורה אקטיבית. ישאלו שאלות, ינסו להבין למה דברים כתובים כמו שהם כתובים.
אז למה המקובלים מתעקשים סתם לדקלם את מה שכתוב, בלי להתעמק או להבין? זו דרך די גרועה לחגוג את מתן תורה.
הרבה זמן לא מצאתי לזה תשובה טובה. אז שמתי את זה בצד בתור סתם משהו אנכרוניסטי. ושזה פשוט עוד צד של היהדות שהוא לא לטעמי.
אבל אז נזכרתי בעצה מעניינת ששמעתי פעם ממישהו חכם. המישהו הזה, שהוא הכוריאוגרף אוהד נהרין, הסביר שרוב האנשים, כשהם לא מצליחים לשמוע משהו הם ינסו להגביר את הווליום. אבל האמת היא שמה שצריך לעשות זה להנמיך את הווליום. ככל שמנמיכים את עוצמת הצליל, נעשים קשובים יותר. האוזן נעשית רגישה יותר.
לא בקטע ניו אייג' או משהו, ממש ברמה הכי פשוטה ומעשית.
יש לי תחושה שזה מה שהנוסח של התיקון מנסה לעשות. כשהמקובלים משאירים שם רק את חומרי הגלם הבסיסיים, בלי כותרות מתחכמות ובלי פרשנות חדשנית הם בעצם מנמיכים את הווליום. וככל שמנמיכים את הווליום, שומעים יותר את המילים עצמן.
ואם היום הזה אמור איכשהו להיות anniversary ליום שבו היהודים כרכו את גורלם עם הספר, זאת נראית לי כמו דרך באמת יפה לחגוג.
חג שבועות שמח!
את הנוסח של התיקון אפשר לקרוא פה באתר ספריא
וגילוי נאות, מאז שיש לי ילדים אני בליל שבועות ישנה. כמו אבן! ושום תיקון בעולם לא יצליח להשאיר אותי ערה. אבל שתדעו שהתיקון שאני לא הולכת אליו, זה התיקון הזה.
