הוא עדיין לא היה בן שלושים. זאת ככל הנראה העובדה המדהימה הראשונה בנוגע לאדם שצירף קלף לקלף על מנת לכתוב, לבדו, חיבור עצום בהיקפו שישנה לעד את הדרך שבה העבירו היהודים את התורה מדור לדור. העובדה המדהימה השניה היא, שהוא ידע היטב מה הוא עושה, והתוצאה המהפכנית הייתה בדיוק זו שהתכוון אליה.
הוא הגיע לפוסטאט, היא קהיר העתיקה, יחד עם אביו, אחיו ובני משפחה נוספים, אבל ללא אישה. מצרים הייתה תחנתם האחרונה במסע בריחה ונדודים שנפרש על פני שני עשורים ושלוש יבשות.
רבי משה בן מיימון, כפי שנקרא על ידי בני עמו, או אבּו עמראן מוסא בן מימון בן עבדאללה אל-קרטבי אל-אסראא'ילי, כפי שקראו לו המוסלמים, נולד במחצית הראשונה של המאה ה-12 בקורדובה, עיר שהיום מוכרת כספרדית, אבל אז הייתה חלק מ "אל-אנדלוס", החלק בו שלטו המוסלמים בחצי האי האיברי.
הוא היה רק בן עשר כשפלשו פורעי אל-מֻוַוחִידוּן מצפון אפריקה לעיר הולדתו והכריחו את משפחתו לנוס על נפשה. הוא היה אז כבר מלומד יותר מרוב בני דורו הבוגרים – הן בתורת ישראל והן בחוכמות החיצוניות – מתמטיקה, פילוסופיה ואפילו רפואה.
במשך שני עשורים נדדה המשפחה בחיפוש אחר מקום בטוח לשבת בו, בתחילה בחצי האי האיברי, ואז מצידו השני של הים התיכון – במרוקו, בארץ ישראל, ולבסוף – במצרים.
כשהרמב"ם הגיע למצרים, שמו כבר הלך לפניו כפוסק על-אזורי שניהל התכתבויות עניפות עם קהילות רחוקות ורבני ערים במקומות שונים בעולם. הוא גם כתב בינתיים, בין בריחה אחת לאחרת, פירוש מקיף לששה סדרי משנה. במצרים הוא מונה, כמעט מיד, ל"ראיס אל-יהוד" – ראש היהודים, ולרגע נראה שהוא הגיע, סוף סוף אל המנוחה והנחלה.
הוא היה בן 29.
בלי עול המנוסה והדרך, ובינתיים גם בלי עול הפרנסה (אחיו הסוחר דאג לפן הפיננסי של המשפחה המורחבת), וכשפירוש המשנה שלו מתחיל להתפרסם, הרמב"ם מתחיל לכתוב ספר חדש.
המטרה העיקרית שלו הייתה לאגד את כל חלקי התורה שבעל פה שהועלו על הכתב עד לזמנו – המשנה, התלמוד ופירושיהם שנכתבו על ידי התנאים, האמוראים, הגאונים, וראשוני הראשונים, לספר אחד. ספר שלא רק שירכז את כל הידע לפי נושאים, אלא גם יסדר אותם לפי נושאים מעשיים, יפסוק בין הדעות השונות במקומות בהם קודמיו נחלקו ביניהם, ויקבע בעצם, את ההלכה למעשה.
כוונותיו ברורות מאד, והוא אף מצהיר עליהן, בשם שהוא נותן לספר – "משנה תורה":
”לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם” (מתוך ההקדמה למשנה תורה)
במקביל, הוא ממשיך בתפקידיו כמנהיג הקהילה היהודית הגדולה במצרים וכפוסק הלכה ומשיא עצה לקהילות שונות ברחבי העולם.
אבל השקט שבנה הרמב"ם בעולמו לא החזיק מעמד זמן רב. כחמש שנים לאחר תחילת העבודה על "משנה תורה" אחיו אהובו, שהיה גם מקור פרנסתו, נספה כשספינתו טבעה בים ההודי.
הרמב"ם לא מקבל את הבשורה הזו בקלות, ובמשך שנה שלמה הוא מעיד על עצמו ש"נפל למשכב". אבל זה, כמובן, לא הסוף. הוא קם, חוזר לתפקידיו וממשיך לכתוב אבל מאחר והוא נדרש כעת גם לכלכל את עצמו, הוא מוסיף לסדר יומו העמוס גם ככה עיסוק ברפואה מעשית. הוא הופך מהר מאד לאחד מטובי הרופאים במצרים, הן בתוך הקהילה היהודית והן בקרב התושבים המוסלמים.
לאחר כארבע שנים נוספות, בהן הוא ממשיך לשמש כרב, פוסק ורופא הוא מסיים לכתוב את היצירה היהודית הגדולה ביותר שנכתבה עד אז על ידי אדם אחד – ה"משנה תורה". 14 שערים, או "ספרים", המחולקים להלכות לפי נושאים. 1,000 פרקים נכללים בספר, שהיום, כמעט אלף שנה אחר כך, מודפסים בדרך כלל ב-7 או ב-14 כרכים.
בני דורו של הרמב"ם לא ממהרים לקבל את היצירה הזו בזרועות פתוחות. הצורה שבה הוא מאגד את פסקי ההלכה היא חדשה, שונה מכל מה שהיה עד אז. הוא מוצף במבול קטן התנגדויות, שמגיעות כמעט מכל מקום בעולם בו יושבים יהודים.
רבי אברהם בן דוד מפושקירה, המכונה "הראב"ד", אף כותב את כל התנגדויותיו לפסיקות הרמב"ם, (התנגדויות נחרצות מאוד לעיתים) ומרכז אותן בספר בשם "השגות הראב"ד".
את חלק מהטענות שהופנות לכתב ידו הרמב"ם מקבל, ובשרידים שנמצאו בגניזה הקהירית ניתן לראות מחיקות שלו עצמו בתוך כתב היד, תיקונים או הרחבות. אחת הטענות העיקריות הייתה שאין בספר בעצם הפניה למקורות. איך ניתן, שאלו המבקרים, להתדיין בכלל על הפסיקה, בלי לדעת על מה היא מתבססת?
ב"אגרות הרמב"ם", ישנה איגרת אחת הממוענת לרבי פינחס הדיין, ובה הרמב"ם מודה שיש משהו בדבריהם של הטוענים:
"בא אליי הדיין החסיד וקונטרס מן החיבור בידו, יש בו הלכות רוצח מספר נזיקין, והראה לי הלכה אחת, אמר לי: קרא זו. קראתי אותה. אמרתי לו: מה ספק יש בזו? אמר לי: באיזה מקום נאמרו דברים אלו? אמרתי לו: במקומן, או באלו הן הגולין או בסנהדרין בדיני רוצח. אמר לי: כבר חזרתי על הכול ולא מצאתי. אמרתי לו: שמא בירושלמי? אמר לי: בקשתי ולא מצאתי, לא בירושלמי ולא בתוספתא. השתוממתי כמו שעה, ואמרתי לו: אני זוכר שבמקום פלוני מגיטין נתפרשו דברים אלו. הוצאתי גיטין וחיפשתי ולא מצאתי. תמהתי ונבהלתי ואמרתי: היכן נאמרו דברים אלו? הנח עתה עד שאזכור מקומן. הוא יצא, ואני נזכרתי. שלחתי שליח והחזרתיו, והראיתי לו הדברים מפורשין בגמרא יבמות אגב גררא. תמה והלך. וכן תמיד אני בצער מזה שיבוא השואל וישאל: היכן נאמרו דברים אלו? … ואם כך אירע לי ואני המחבר, מה יארע לשאר בני אדם?"
בהמשך האיגרת הוא כותב שהוא רוצה לתקן את טעותו, ולהוציא ספר נפרד ובו הפניה לכל המקורות שאינם מובנים מאליהם, אבל זה לא קרה בפועל.
בהמשך חייו עוד יהיה פולמוס אדיר על כתביו של הרמב"ם. הוא יתחתן, יוולד לו בן יחיד שיאהב אהבת נפש, הוא ימונה לרופאו האישי של המלך, הוא יכתוב ויפרסם חיבורים נוספים, בעיקר את חיבורו הפילוסופי – "מורה נבוכים", ויהפוך להיות אחת הדמויות המשפיעות ביותר על התפתחות היהדות והתורה בדורות הבאים.
אבל אנחנו דווקא על אותו "משנה תורה" התכנסנו לספר היום.
בשונה משאר כתביו, את החיבור הזה כתב הרמב"ם בעברית, ולא בלשון התנ"ך, אלא זו הבהירה יותר, שהייתה נהוגה בתקופת המשנה. אחת המטרות שלו הייתה להגיע לכמה שיותר יהודים ברחבי העולם, בשפה הברורה ביותר. אבל עם השנים, לא נשאר עותק שלם מכתב היד המקורי של הרמב"ם, פרט לחלקים שנמצאו בגניזת קהיר.
ההבדלים בין הנוסחים הפכו לעניין לעסוק בו. עותקים שונים התחרו על מידת ה"יוחסין" שלהם – בין אם היו אלה כאלה שנטען כי הרמב"ם עצמו ראה אותם, או שהועתקו מתוך כתב יד שהרמב"ם "אישר". בספריית אוקספורד שמור עותק אחד שעל הדף האחרון שלו ישנה חתימה "הוגה מספרי, אני משה בר מימון".
העותק המפואר שנמצא היום בידי הספרייה הועתק, ככל הנראה, במחצית הראשונה של המאה ה-14 בפרובנס, שהייתה אז חלק נפרד מצרפת. נראה שהעותק הזה נכתב מראש כדי שיעוטר ביד אומן, שכן במקומות בהם הרמב"ם הכניס איור בכתב היד המקורי (זה קרה בעיקר ב"הלכות בית הבחירה" – שם יש איורים של איך אמור להיראות בית המקדש ואיך אמורים להיראות הכלים), הושאר שטח ריק, על מנת שהמאייר יעשה זאת בצורה המדויקת ביותר.
מישהו, ככל הנראה צייר ספרדי, התחיל לעטר את הספר, אבל ממש בתחילת העבודה הוא הועבר לאיטליה, שם המלאכה הוטלה מחדש על אומן נוצרי – מתיאו די סר קמביו, שאת מלאכת המחשבת שלו, בזהב ובצבעים מרהיבים, ניתן לראות היום בכל החלק הראשון של הספר. הוא עצמו לא הבין את השפה בה כתוב הספר, אבל ככל הנראה קיבל הנחיות מדויקות מה לכלול בעיטורים.
מדוע לא נשלמה המלאכה? איננו יודעים. למעשה, רק עמודיו הראשונים של כתב היד (המונה למעלה מ-400 עמודים), מעוטרים, וגם את האיורים הלימודיים שהיו אמורים להיכלל בו, איש לא צייר בסופו של דבר.
אחרי האומנות, הגיע תורה של הצנזורה. במאה ה-16 נמחקו מהספר מספר פסקאות, ובתחתית העמוד אפשר לראות את חתימתו של הצנזור, ואת שנת המחיקה: 1574.
"אף ישוע הנצרי, שדמה שיהיה המשיח ונהרג בבית דין", כך כותב הרמב"ם בשורות שנמחקו, "כבר נתנבא בו דניאל שנאמר: 'ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו.' וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותן. וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'".
הרמב"ם, שהשפעתו על בני דורו הייתה עצומה, הפך לאחר מותו לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על ההיסטוריה ועל המחשבה היהודית. ספריו ותורתו הם היום חלק בלתי נפרד מארון הספרים היהודי, והוא נודע גם בעולם הלא יהודי בזכות כתביו הפילוסופיים והרפואיים.
כתב היד המדובר התגלגל מיד ליד באירופה, כשהוא עובר בדרך בספרייתו של מרקיז איטלקי, משפחה יהודית בפרנקפורט של בין שתי מלחמות עולם, עד שהגיע, בסופו של דבר, לשימור בספרייה הלאומית בירושלים, שם הוא מוצג בתערכות הקבע של הספרייה, ותוכלו לראות אותו בעצמכם אם תבואו לבקר.
