כמו היבטים רבים כל כך בהיסטוריה הארוכה של העם הזה, גם לעגלת הלאומיות המודרנית הצטרף עם ישראל באיחור אופנתי, רק בסוף המאה ה־19. האיחור היחסי, והנסיבות המיוחדות שבהן עם המפוזר ברחבי הגלובוס מבקש להקים לו בית לאומי, חייב את היהודים להשלים תהליכים תרבותיים, מוסדיים והיסטוריים בקצב מהיר במיוחד. אחד מהם, היה קשור לאיסוף האגדות והמיתוסים הקדומים.
אחת הדמויות המרכזיות במאמץ הזה היה החוקר לואיס גינצבורג, שלקח על עצמו לאגד בסדרת ספרים אחת את כל “אגדות היהודים”.
גינצברג נולד בשנת 1873 בקובנה שבליטא למשפחה יהודית מסורתית ויראת שמיים, ונודע מגיל צעיר כעילוי בתורה: בגיל שבע ידע לדקלם את כל התנ״ך, ובגיל ארבע־עשרה כבר שלט בחלק ניכר מן הספרות הרבנית. זה לא מפתיע שכאשר ניגש לחיבור “אגדות היהודים”, סיפר כי 36,000 ההפניות שבכרכים החמישי והשישי נכתבו ברובם מן הזיכרון.
"בראשית, שני אלפים שנה קדם לבריאת שמים וארץ, ברא אלהים שבעה דברים, ואלו הם: התורה, כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה ומנחת בחיקו של הקדוש-ברוך-הוא; כסא הכבוד, בנוי ברקיע שנפרש לאחר0מכן על ראשי החיות; גן-עדן מימנו של הקדוש-ברוך-הוא; גיהנום משמאלו; ובית-המקדש שלמעלה, בנוי ומתוקן לפניו, ובתוכו מזבח ועל גבי המזבח אבן יקרה ועלילה חקוק שמו של משיח, ובת-קול מכרזת ואומרת: "שובו, בני אדם!""
הסיפור על הדברים שקדמו לבריאת העולם
משסיים את לימודיו המסורתיים, פנה גינצברג להמשך ללימודי דוקטורט באוניברסיטת היידלברג. הנושא שבחר לחקור היה "האגדה היהודית בכתבי אבות הכנסייה הנוצרית". שנה לאחר קבלת הדוקטורט היגר לארצות הברית והצטרף לצוות כותבי האנציקלופדיה היהודית, שם התנסה לראשונה בכתיבה עבור קהל רחב. בשנתיים שעבד על הפרויקט כתב יותר מ־400 ערכים.
הוא מונה לפרופסור לתלמוד בבית המדרש לרבנים באמריקה (JTS), תפקיד שבו החזיק למעלה מיובל שנים. במהלך הקריירה הארוכה שלו כתב ספרים מחקריים רבים, אך היצירה היחידה שהפכה לרב־מכר עצום בארצות-הברית וליצירה יסודית עד היום בהבנת הספרות העברית לדורותיה הייתה ונשארה “אגדות היהודים”.
"אגדות היהודים" מספר מחדש את כל סיפורי התנ״ך — מבריאת האדם ועד תום ספר דברי הימים — על ידי שילובם של אינספור סיפורי פולקלור, מיתוסים ואנקדוטות היסטוריות. גינצברג שאב ממדרשי חז"ל הקדומים והמאוחרים, מהתרגומים הארמיים לתנ״ך, מכתביהם של פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו, מן הספרים החיצוניים ומן הספרות הנוצרית הקדומה. בכך יצר מארג רחב־יריעה שכינס במקום אחד את כל שכבות הסיפור היהודי לדורותיו.
"בשעה שביקש הקדוש-ברוך-הוא לברוא את העולם במאמרו, ירדו כ"ף בי"ת אותיות של האל"ף-בי"ת מן כתר עליון נורא ואיום, בו היו חקוקות בעט להבת-שלהבת, עמדו לפני הקדוש-ברוך-הוא והפילו בקשתן בזו אחר זו, זאת אומרת לפניו: בי תברא את העולם, וזאת אומרת לפניו: בי תברא את העולם."
הסיפור על למה נברא העולם באות בי"ת?
אחת הטעות הנפוצות בקריאה של “אגדות היהודים” היא להגביל אותו להקשרו היהודי־פנימי בלבד. כדי להבין את החשיבות האמיתית של האוסף המונומנטלי הזה, כדאי להתבונן בהיסטוריה הרחבה יותר של אירופה ערב עידן הלאומיות.
בסוף המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19 יבשת אירופה הייתה מחולקת ברובה בין שורה של אימפריות עצומות מימדים ששלטו בעמים רבים ומגוונים, כשלצִידן עשרות נסיכויות וממלכות קטנות שחלקו שפה ותרבות אך לא מסגרת מדינית אחידה. רעיון מדינת הלאום, המבוססת על שפה, תרבות ונרטיב משותף, נולד רק עם המהפכה הצרפתית ועם הפצת רעיונותיה על ידי צבאות המהפכה ונפוליאון.
עם התעוררות הרגש הלאומי, החלו עמים שונים לחפש במעמקי ההיסטוריה והמיתולוגיה שלהם הוכחות ודוגמאות לייחודם, מה שיאשרר את הדרישה שלהם לעצמאות. ברגע הזה נוצר מה שמכונה לעתים בשם ה"מבט הכפול": הלאומיות המודרנית נבנתה לא רק על שפה וטריטוריה – על עובדות בשטח, אלא גם, ולעיתים בעיקר, על המיתוסים והסיפורים המשותפים שמספר העם על מוצאו. העמים המתעוררים לא עצרו בהיסטוריה “הרשמית”. הם ביקשו להבין את עצמם מתוך העבר הקדום, המיתי, העל־זמני כמעט.
כך למשל הרנסנס האיטלקי החיה מחדש את העניין בקלאסיקות היווניות־רומיות (שחלקן תורגמו לראשונה לשפות הדיבור רק אז). בסוף המאה ה־18 פנו גם הגרמנים, הסקנדינבים והעמים הקלטיים אל המורשת המיתית שלהם. משוררים, חוקרי פולקלור וסופרים אספו סיפורים מימי הביניים וממסורות חיות ובנו מהם כרכי ענק מפוארים. דוגמה ידועה היא “קָאלֵואָלָה” — האפוס הפיני שערך אליאס לנרוט, שהתבסס על שירי עם שליקט מפי זמרים חיים. דוגמה אחרת, מוכרת לאין ערוך, הם אוספי הסיפורים של האחים גרים.
כשגינצברג יצא למסעו המיתולוגי־ספרותי, הוא לא הסתמך על מסורת חיה כפי שלונרוט או האחים גרים עשו, אלא בראש ובראשונה על ספרות חז״ל, יצירה יהודית עשירה שנוצרה גם מאות שנים לאחר חתימת התנ״ך. כך השתלבו בתוך הסיפור הסוחף של המקרא גם הרחבות כמו מרידת המלאכים הראשונה באל (מתוך ספר חנוך הראשון), הסיפור על בריאת העולם באותיות (שנרמז כבר בתלמוד ומפותח בהרבה בקבלה) ועוד ועוד סיפורים המספקים את מאחורי הקלעים, כביכול, של הסיפור המקראי.
"בימים ההם, כאשר גברה השחיתות בארץ עד למאוד, וחטאת בני-אדם גדושה ומגודשת, ומאס חנוך בדרכי בני-האדם הרעים ותידבק נפשו במוסר ה' ויעלם חנוך ואיש מבני-אדם לא ידע איה מקום משכנו ומה היה לו, כי התהלך חנוך את האלהים וכל מעשיו היו עם הקדושים. ויהי מקץ ימים רבים ושנים, בעמוד חנוך בתפילה לפני ה', ויקרא אליו מלאך ה', ויאמר: חנוך, אתה ספר הצדק, לכה והודעת למלאכי השמים, אשר עזבו את שמי-שמים העליונים והקדושים לעולם ולעולמי-עולמים, ויטמאו בנשים ויעשו כמעשה בני-האדם, ויקחו להם נשים להרבות שחיתותם על הארץ, ויפילו עצמם לחיק הכיליון, כחוק לכל בני-התמותה."
הסיפור על המלאכים הנפילים שנזכר כבר בבראשית פרק ו' ומקבל פירוט בספר חנוך א'
החלק השני של הספר מיועד לחוקרים, והוא מורכב כולו מהערות על שלל המסורות שמהן שאב גינצבורג את האגדות השונות.
אולם החלק הראשון של ספרו של גינצבורג בנוי כנרטיב רציף ומלהיב של אירועים מקראיים. הסיפור מגיע אלינו כמעין סיפור אחד ארוך, כרונולוגי וזורם. אולם למעשה, כמעט כל פסקה בו היא מיזוג של מסורות רבות, שנכתבו במקור בשפות שונות — עברית, ארמית, יוונית או ערבית. מסורות אלו אינן אחת, ולעיתים אף סותרות זו את זו. עבודת העריכה של גינצבורג — ליטוש, עיבוד ושילוב של המסורות הללו — יצרה, כדבריו של החוקר אביגדור שנאן, “משהו חדש שמעולם לא היה קיים בעולם, ושבעצם קיים רק בספרו של גינצבורג”.
