בלילה חורפי אחד ישב הנער יצחק גואיטע (גואטה) בביתו שבטריפולי ועסק בסוגיית סימני הטהרה של חגבים המופיעה בתלמוד הבבלי במסכת חולין. הוא התקשה בהבנת דבריו של רש"י המתאר את צורת החגבים, ואז קרה משהו בלתי צפוי, כפי שתיאר שנים רבות לאחר מכן:
"אמת אגיד כי בימי חרפי לילה אחת בימי החורף הייתי בביתי סוגרת ומסוגרת, והייתי לומד בזאת הסוגיא… ובתוך שאני משתומם נפל על הגמרא שבידי עוף אחד מזה המין יפה מראה, ולקחתיו בידי והצצתי בו ומצאתי בו כל הסימנים הללו שכתב רש"י… ובבקר הבאתי אותו לבית המדרש, וסיפרתי המעשה למורי ורבי כמוהר"ר חיים ואתורי זלה"ה. וכשראה אותו ובדק בכל הסימנים, אמר: זהו ודאי ששמו חגב, וצורת החי"ת שיש לו על כנפיו היא רומזת לשמו חגב".
כלומר, בעודו מתקשה בהבנת דברי רש"י הנוגעים לריאליה של החגבים, נשלח אליו באופן מופתי חגב, ובעזרת ההתבוננות בו הוא הבין את דברי רש"י. את הסיפור המופתי הזה העלה ר' יצחק בחידושיו למסכת חולין אותם הדפיס בבגרותו, כאשר כבר ישב בטריאסטה שבאיטליה (שדה יצחק, ח"ב, ליוורנו תר"ז, דף נה ע"ב).
אבל לא כולם ראו את ה'מופת' הזה בעין טובה. יהודי בשם אהרן לוצאטו, תושב העיר טריאסטה, ראה כנראה את הספר החדש של בן עירו ר"י גואיטע והתעצבן.
את ביקורתו החריפה הוא הביע בקונטרס קצרצר בשם 'ויסתבל החגב' (טריאסטה תר"ח 1847), ביטוי שמקורו במגילת קהלת (יב, ה).
איני יודע מה עצבן אותו, אבל הוא פתח בניתוח חריף ובוטה של סיפור החגב המופתי, פירק אותו לגורמים ועשה צחוק מכל מילה או משפט של המחבר. כך למשל הגיב על פתיחת הסיפור: "אמת אגיד – לפי שהמחבר יודע, כי אין אדם בארץ, שיאמין לדברים האלה, שאין הדעת סובלתם, מודיע לכל, כדי ליתן איזה צד חזוק לחלומותיו, שיגיד האמת". באופן זה הוא פירש את כל הטקסט של המחבר באופן ציני ומזלזל.
בהמשך תקף אותו על שיבוש בין זכר לנקבה, על ביטויי הענווה הצדקניים שלו ועל עוד זוטות. לאחר הקרקס שעשה מסיפורו, הוא ניגש לטענה העניינית יותר, והיא שחידושים רבים בספר של גואיטע אינם משלו אלא גנובים מספרים אחרים. הוא לא היה צריך לטרוח לחפש אחר מקורות החידושים, אלא השתמש בעשרות הפעמים שהמחבר בעצמו כתב בסוף החידושים "ואחרי כתבי מצאתי", "וכן מצאתי", "והנאני" או "שש לבי", ביטויים מקובלים בספרות הרבנית שמשקפים את הנורמה לפיה לא מוחקים חידוש שנמצא כבר במקורות אלא מסתפקים בציון כי הוא נאמר כבר בעבר.
את דבריו סיים לוצאטו: "אם נמצאו מן המחבר כל המציאות האלה קודם כתבו, לא נשאר בשדה לא עצים ולא פירות לא לקט ולא עוללות, כי אז שדה יצחק נהפך לחלקת יואב", והוסיף כי איש חכם גדול כתב לו שהחיבור מלא וגדוש בטעויות.
החיבור הזה מריח מגמתיות, ולא רחוק הדבר שכבן עירו של גואיטע הכירו לוצאטו מקרוב ואולי התעורר ביניהם איזה סכסוך או שמא סתם קנאת שכנים. במבוא ל'שדה יצחק' מהדורת אהבת שלום, שהופיעה לפני כחצי יובל, הוזכר הקונטרס של לוצאטו בביטול, ושם נזכר כי עותק שלו מצוי באוסף מאיר בניהו. עותק נוסף נמצא באוסף מהלמן, כיום באוניברסיטת תל אביב, וצילומים שלו מצויים בספריה הלאומית. במסגרת פרויקט קליטת אוסף אליעזר ליפמן פרינץ (הולנד וגרמניה; 1835–1915) לספרייה הלאומית, מצאתי גם את הקונטרס הזה, וכעת לראשונה זוכה הספרייה שמצטרף אליה עותק מקורי.
גואיטע לא היה האחרון שחגב נחת על שולחנו, ולוצאטו לא היה האחרון שזלזל בסיפור כזה. קרוב למאתיים שנה חלפו, ובביתו שבבני ברק ישב הרב חיים קניבסקי, ממנהיגי הציבור החרדי־ליטאי, וכתב חיבור על סימני חגבים בשם 'קרני חגבים'. הוא התקשה בכמה פרטים ריאליים, ולמרבה הפלא נשלח עבורו חגב הישר מן החלון. הרב קניבסקי עיין בו היטב, בחן אותו מכל צדדיו, וכאשר סיים להביט בו, התעופף לו החגב מן החלון ונעלם.
מי ש"הדליף" את הסיפור לציבור הרחב, היה גיסו הרב יצחק זילברשטיין שחזר על הסיפור בכמה הזדמנויות וכדרכו עשה ממנו מטעמים. אגדה שמתלווה לסיפור זה מספרת על אדם שזלזל בסיפור הזה ונענש בכך שביתו התמלא בחגבים. מספרים שהרב משה מרדכי שולזינגר, שנהג ללעוג לרב זילברשטיין, סיפר על אדם שלישי שזלזל גם בסיפור האחרון, ומיד התמלא ביתו בספרי הרב זילברשטיין. לעת עתה מסתיים הסיפור בחוליה זו.
