ב־15 במאי 1967, שבועות ספורים לפני שהעיר העתיקה חזרה לידיים ישראליות, עלתה לבמה בפסטיבל הזמר והפזמון יצירה חדשה של נעמי שמר. היא נקראה "ירושלים של זהב" – שלוש מילים שהפכו בתוך זמן קצר לאחד הדימויים המזוהים ביותר עם העיר. הפזמון, "ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור, הלא לכל שירייך אני כינור", סימן כבר אז שמדובר ביותר משיר; זו הייתה הצהרה רגשית ותרבותית. השיר פרץ לחיינו בסערה, כבש כל לב, והפך לקול המבטא את הכמיהה הלאומית.
אך מאין הגיע אותו דימוי שכה ביסס את השיר בזיכרון הלאומי?
יש שטענו כי שמר שאבה את הביטוי מהספרות העברית החדשה. החוקר י’ אורן סבר שהכינוי הגיע אליה היישר מאצ"ג (אורי צבי גרינברג) – שבכמה משיריו השתמש בדימוי זה. אולם שמר עצמה הצביעה על מקור שונה בתכלית: הסיפור התלמודי על רבי עקיבא ורעייתו רחל.
"קצה החוט שבידי היתה אגדה תלמודית שזכרתי מימי בית הספר", כתבה שמר בספרו של ידיד המשפחה שבתי בן דוב בספר 'סולם למלכות ישראל היעודה', "על רבי עקיבא שהתגורר במתבן בימי עוניו עם רחל אשתו האהובה, מודרת מנכסי אביה; והיה מלקט את הקש משערה ומבטיח לה שיום אחד יתעשר ויביא לה ירושלים של זהב. המורים שלנו, שושנה ועמינדב, לימדו אותנו המון אגדות כאלה".
"הביטוי 'ירושלים של זהב' זרח פתאום ממעמקי הזיכרון כאומר "הנני", והבנתי שזו תהיה אבן הפינה לשירי. לא בלי ספקות הבנתי זאת. צריך לזכור עד כמה אפורה ולא זהבית היתה אז ירושלים, וכמה אסור היה לדבר בה נכבדות ולערוך בה מצעדים: אל תעירו ואל תתעוררו. ואכן נתקפתי 'פחד גובה', ושאלתי אל עצמי – של זהב? את בטוחה, של זהב? ומשהו מבפנים ענה לי – אכן ואכן, של זהב."
התכשיט הזה שהבטיח רבי עקיבא לאשתו, מוזכר בגמרא ובמשנה הן כפריט יוקרה והן כפריט הלכתי, בין היתר בהקשרים של הוצאה מרשות לרשות בשבת ואיסור ענידה כאבל על חורבן הבית.
המשורר והסופר היידי מרדכי שטריגלר, נותן פרשנות מעניינת להקשר בין ר' עקיבא לתכשיט. לדבריו תכשיט זה נשא משמעות סמלית עמוקה: ענידה של תקווה על רקע החורבן. ר' עקיבא מוכר לנו מסיפור אחר בו חכמים בכו על חורבן הבית ואילו רבי עקיבא צחק ובכך הביע תקווה לבניין הבית (בבלי, מכות כד:). גם בסיפור זה רבי עקיבא העניק לאשתו תכשיט שבדור לפניו נאסרה לבישתו כאבל על החורבן כהבעת תקווה לתקומת ירושלים. תפיסה זו, סבר שטריגלר, היא שהניעה את שמר לבחור בדימוי אופטימי עוד לפני התפנית הדרמטית של 1967.
למרות שורשיו התלמודיים, הדימוי "ירושלים של זהב" כמעט אינו מופיע בספרות היהודית. דווקא בעולם הנוצרי קיבל הדימוי חיים משלו. במאה ה־12 כינה איש הכנסייה ברנר דה קלוני את ירושלים בשם "Urbs Syon Aurea" – עיר ציון המוזהבת, כחלק ממסה תאולוגית על התנכרות לעולם הגשמי. במאה ה־19 תורגמו קטעים אלה לאנגלית בידי ג’ון מייסון ניל – והפכו להמנון ידוע בשם Jerusalem the Golden.
דן אלמגור בסדרת כתבות בעיתון הדואר ובידיעות אחרונות פרסם עובדה זו בכותרת סנסציונית "ירושלים של זהב – שיר נוצרי?". ברצף הכתבות הוא תמה על חוסר השימוש בדימוי זה ביהדות בעוד בשירה הנוצרית הדימוי נוכח מספר פעמים. במאמרו בידיעות אחרונות אלמגור טורח להזכיר לקוראים ששמר "לא הייתה לובשת החצאית הראשונה שהלחינה את 'ירושלים של זהב', קדם לה סגן אלוף אלכסנדר אווינג שלבש גם הוא חצאית סקוטית…"
בגנזי הספרייה הלאומית שמור מכתב מעניין ששלחה שמר לאלמגור, במכתב היא דחתה את הזיקה הישירה לאותו טקסט נוצרי. בשירה הנוצרית הדימוי הוא "ירושלים המוזהבת" ואילו אצלה – "ירושלים של זהב". לטענתה, ההבדל בין השניים עמוק: בשירה הנוצרית מדובר בציפוי מוזהב – חזות חיצונית. אצלה, הזהב הוא עצם מהותה של העיר, לא קישוט .
שמר הוסיפה עקיצה לנצרות, לדבריה זה גם ההבדל בין יהדות לנצרות – פנימיות ומהות אמיתית לעומת חיצוניות וציפויים.
אגב, אלמגור לא היה החושף המקורי של הסיפור, קדם לו בשנים רבות טוביה פרשל שפרסם מאמרים בנושא באותו עיתון. גישתו של פרשל שונה מאוד מאלמגור. לדבריו, בעקבות האבל על החורבן, הדימוי היה נדיר יחסית ביהדות. הוא שב לפרוח במלוא עוצמתו רק עם החזרה לארץ ישראל במאה ה-20, כביטוי לחלום המתגשם.
פרשל, שהיה בעל רקע תורני, הראה גם שהדימוי הופיע בספרות התורנית בצורתו הארמית: "ירושלים דדהבא", והוא ציין מספר ספרים שלפני כ-200 שנה השתמשו בביטוי זה. יש לציין שבעידן "אוצר החכמה" – מאגר ספרות תורנית, ניתן לגלות שהדימוי מוזכר כבר אצל ר' יצחק צרפתי במכתב למגורשי ספרד ב־1438. שם הוא מסביר שהיהודים לא רוצים לעלות לירושלים מפני שלתפיסתם הדימוי ירושלים של זהב הוא תיאור טכני – עשירותה של ירושלים, כל עוד זה לא היה המצב בפועל אין סיבה לעלות לירושלים.
הדימוי לא היה חדש לחלוטין בשירה העברית המודרנית. בשנות ה־20 פרסם אסף הלוי את שירו "קריית הזהב", שבו נפתחות השורות במילים: "אָהַבְתִּי לָמוּת בָּךְ, אַתְּ קִרְיַת צְבִי הַזָּהָב!". אחריו אצ"ג, רבקה דוידית וחיים באר הביאו את הדימוי הזה בשיריהם.
אף שגירסאותיהם פחות מוכרות הן מעידות על כך שהזהבת ירושלים כבר ריחפה מעל השירה העברית זמן רב לפני שמר – אך רק איתה הפכה למטבע לשון לאומית.
