"השיר הגיע אלי בלבוש מלים יצוקות פלדה… 'של מי הן המלים' – שאלתי. אחד השיב: 'גורי'. ויפה שרה על 'באב-אל-ואד'. מוטב לומר: היא שרה את 'באב אל ואד'. כשנסתיים השיר מחתה אחת הנערות דמעה. יתכן, שהיתה אלמנה בטרם תהיה נשואה. ואני יצאתי את החדר. חששתי לשמוע משהו לאחר באב-אל-ואד […] בעצם, אותו ערב שרה יפה את השיר למען כל האלמנות הצעירות הללו, הרכות בשנים, שהמות ביקר בנווה שלהן בטרם יבקרו בו החיים".
אורי קיסרי
כך תיאר העיתונאי אורי קיסרי את הפעם הראשונה שבה שמע ברדיו את 'באב אל וואד'.
שירו של חיים גורי 'באב אל וואד', ששרה יפה ירקוני במשך יותר מחמישים שנה על במות בישראל וברחבי העולם, הוא נדבך מרכזי בזכרון חללי מלחמת העצמאות, וחללי צה"ל בכלל, מאז 1949 ועד היום.
חיים גורי כתב את השיר לזכר חבריו בחטיבת 'הראל' של הפלמ"ח שמאות מהם נפלו בקרבות בבאב אל וואד וסביבותיו במלחמת העצמאות על הגנת הדרך לירושלים ואבטחת השיירות. אשתו, עליזה גורי, היתה קצינת הסעד של חטיבת הראל במשך המלחמה, ועליה הוטל לבשר את בשורות האיוב למשפחות הנופלים.
דן מירון ('מול האח השותק', עמ' 242), התייחס לחשיבות הזמן המתואר בשיר והזמן שבו הוא נכתב: "הפזמון מבטא שעת מעבר בין מלחמה לשלום; שעה, שבה משמעות המלחמה רק מתחילה להתברר ועומק התוואי הצורב שטבע בנפש הלוחמים ובתולדות האומה עדיין אינו מוכר לגמרי".
ולכן חשוב היה למירון להדגיש את זמן כתיבתו המדויק: "'באב אל וואד' בוצע לראשונה – על ידי יפה ירקוני – באוגוסט 1949; השיר נכתב זמן קצר לפני כן".
קרוב לוודאי שקביעתו של מירון על מועד הופעתו של השיר על הבמה היא מוצדקת. דיווח עיתונאי ראשון על 'באב אל וואד' בפיה של יפה ירקוני, בלחנו של שמואל פֶרְשְׁקוֹ, הופיע ביום 26 באוגוסט 1949 (ידיעות אחרונות).
כאמור, כבר עם הופעת השיר הוא נגע עמוקות ללבם של בני הדור. גם המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד כתבה על התרשמותה מהשיר כששמעה אותו ברדיו: "ובהשמע השיר והוא כולו הבעה לרגש כן ודק של אבל על נערינו אשר בדמם הרוו את הואדי הירוק, וכמו ראיתי לפני עיני את שלדי המכוניות והמשוריינים המוטלים לצדי הואדי הזועקים באלם האכזרי שלהם. וראיתי כלניות הקוראות באדמומיותן וזוכרות מקור צמיחתן ואף הן קדות וכורעות באבלן. התמסרתי לנעימה הרכה, העצבה ונוגעת, ודמעות חנקו בגרוני".
אבל האומנם השיר נכתב זמן קצר לפני ביצועו? זוהי קביעה המבוססת על עדויות ממרחק של שנים רבות. יפה ירקוני סיפרה במשך השנים כמה סיפורים סותרים ולא מדויקים על הולדת השיר. בשנת 1968, למשל, כתב אורי קיסרי מפיה: "ירקוני אמרה היא זוכרת כיצד נולד השיר. היא כבר פשטה את המדים ואמרה לערוך רסיטל ב'אהל שם' ועסקה בתכנון התכנית. היא הלכה ישר אל גורי, שכבר חיבר לה שירים. ובעוד המשורר מהרהר, אמרה לו באינטואיציה הנשית שלה, זו של אמן מלידה: "דומני, כי אין נושא טוב מן הדרך לירושלים…" בעיניו של גורי נדלק אור. ובאותה דקה, יתכן, נולד באב-אל-וואד". במציאות, חיים גורי לא כתב ליפה ירקוני שירים לפני 'באב אל וואד'. קשה גם להאמין שאת השיר כתב המשורר על פי הזמנתה.
לאחר מותו של פרשקו סיפרה ירקוני (ידיעות אחרונות 2.8.1990): "עם פרשקו עבדתי אחרי שגמרתי צבא, בשנות ה-50 […] את באב אל וואד הוא הלחין תוך יומיים". לכל הדעות השיר לא נכתב בשנות החמישים.
בשנת 1959 דווח מפיה של יפה ירקוני שאת מילות 'באב אל ואד' "כתב חיים גורי בהיותו בבסיס ישראלי מעבר לים, והמלים לא התאימו לדרישתה של הזמרת. היא ביקשה אפוא את נתן אלתרמן להכניס כמה שינויים בשיר, והוא שנתן לו את צורתו הסופית". אחרי כמה ימים הגיעה הכחשה נמרצת של אלתרמן במכתב למערכת "הארץ", ובו כתב: "אין לזקוף לזכותי אפילו שורה אחת משירו החזק והנודע של חיים גורי". נתן דונביץ הודה כי הוטעה, והתנצל. הסיפור הזה הופיע מחדש עשור מאוחר יותר (למרחב, 21.4.1969), ושוב בא ההסבר (24.4) שזהו "צ'יזבט" שיצא משליטה.
כאן אנו מגיעים אל עדות חיים גורי.
לאחר מות פרשקו הוא סיפר (ידיעות אחרונות 2.8.1990): "באב אל וואד היה השיר הראשון שלי שהולחן לפי המלים. בדרך כלל היינו מצמידים מילים ללחן רוסי או אנגלי. כתבתי אותו בשלהי מלחמת השחרור ונתתי אותו ליפה ירקוני שהעבירה לפרשקו. הוא היה אז מלחין מבוקש". העדות על היות 'באב אל וואד' השיר הראשון שזכה ללחן מקורי היא החשובה כאן. סביר להניח שמשורר יכול לטעות ממרחק השנים במועד כתיבת השיר, אך לא בציון דרך כה משמעותי כמו ראשוניותו.
בשנת 2015 סיפר גורי על חזרתו לארץ משליחותו באירופה, באמצע המלחמה: "התייצבתי לפני יגאל אלון, והוא אמר לי לבחור היכן אני רוצה לשרת. בחרתי בחטיבת הנגב, איתם נלחמתי במלחמת העצמאות והגעתי עד דגל הדיו באילת. בהפוגה עליתי לירושלים ושם כתבתי את השיר 'באב אל ואד'. בדצמבר 48' נכתב שיר 'הרעות'".
כמו לגבי יפה ירקוני, גם לגבי גורי ניתן להניח שהעדות ממרחק השנים על התאריכים אינה חזקה. אבל שני המשפטים האחרונים קובעים שתי עובדות חזקות: ש'באב אל וואד' נכתב בהפוגה במלחמה, ושהוא קדם ל'הרעות'.
בנספח 'אל האח הלא ידוע' שהוסיף גורי למהדורת שנת 2000 של ספרו על מלחמת השחרור 'עד עלות השחר' (עמ' 48), הוא כותב שחזר לארץ בזמן "ההפוגה". מאחר שהגיע לאחר חודשי המלחמה הקשים והמרים הוא היה נחוש להצטרף מיד לשורות אחת היחידות הלוחמות, וזו נמצאה לו כאמור בחטיבת 'הנגב' של הפלמ"ח. מכאן שלא סביר שהיתה זו ההפוגה הראשונה ביוני 1948, שכן אחריה באו קרבות עשרת הימים שגם בהם לא השתתף גורי, אלא ההפוגה השנייה, הגדולה, שהחלה ב-19.7, ונמשכה עד לפתיחת מבצע 'יואב' באמצע אוקטובר. מה עשה גורי במשך ההפוגה השנייה? עבר בין יחידות הפלמ"ח ברחבי הארץ כדי לפגוש את חבריו ולשמוע מהם את הקורות במלחמה:
"המשכתי בסיורי. הגעתי אל אנשי 'הראל' במבואות ירושלים. שמעתי את סיפורם. עמדתי, גרון חנוק, בין שלדי הברזל בדרך שער הגיא, מול שורה ארוכה-ארוכה של פנים ושמות, שכה יקרו לי. הקרבות חדלו בסביבה, נפוג עשן המערכה, אך יכולת עדיין לחוש באוויר את ריח הגפרית מעורב בניחוח שרף האורנים בעיצומו של הקיץ".
זוהי החוויה שהובילה את חיים גורי לכתיבת שירו 'באב אל וואד'. לוחמי הפלמ"ח ומלווי השיירות יצאו אל שער הגיא לילה אחרי לילה של אֵשׁ וְסַכִּינִים ויום אחרי יום של זֶפֶת וְעוֹפֶרֶת, שוב ושוב עשרות פעמים במשך חודשים. והכל במטרה המקודשת של שבירת המצור על ירושלים: שַׁיָּרוֹת פָּרְצוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר.
הפגישה עם שרידי השיירות שהיו בני חודשים אחדים בלבד, הציתה אצל גורי, כמי שלא השתתף בעצמו עם חבריו בקרבות בהרי ירושלים, את ההכרח לזכור ולא לשכוח את הנופלים בבאב אל וואד: שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵק, כְּמוֹ רֵעִי.
החובה לזכור את הנופלים היא הרעיון המוביל של השיר. כך בפזמון: לָנֶצַח זְכֹר נָא אֶת שְׁמוֹתֵינוּ; כך סמוך לפתיחת השיר: וַאֲנִי זוֹכֵר אוֹתָם אֶחָד אֶחָד; וכך גם בחתימת השיר – חובתם של החיים לזכור את הנופלים המוטלת על כל העובר בדרך: זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, אוֹתָנוּ בָּאבּ אֶל וָואד. ודוק: אַל ולא לֹא. לגורי היה חשוב שישירו אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, ש"זו בקשה" (הארץ, 26.5.2010), ולא השיבוש לֹא יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ כפי ששרה יפה ירקוני. בעיניו היתה זו "יוהרה", מין בטחון בעתיד הזיכרון, שהיא ההיפך ממטרתו העיקרית של השיר: למנוע את השכחה שעתידה לבוא.
בחודשים יוני-יולי 1949 התפרקה להקת חטיבת גבעתי 'החישטרון', שיפה ירקוני היתה הזמרת המובילה בה. לקראת סוף אוגוסט 1949 היא החלה להופיע במופע משלה, שלפחות ארבעה משיריו הולחנו על ידי פרשקו: שני שירים ברוח רפרטואר שיר האהבה הוותיק שלה: 'הורה שלישייה' ו'חסיד'; ושניים המתייחסים למלחמת העצמאות ולנופלים בה: 'באב אל וואד'; ו'אנחנו פה'. פרשקו נודע בימי המלחמה כמלחינם של "השירים הצבאיים הרבים המושרים כיום בפי רבבות" ששודרו ב'קול צבא ההגנה' שפעל בימי המלחמה.
מכל המידע עד כה עולה כי גורי כתב את השיר בקיץ 1948, וכי יפה ירקוני שרה אותו שנה מאוחר יותר, באוגוסט 1949.
מה קרה בתווך שבין הכתיבה לביצוע? קשה לקבוע אך ניתן לשער. אפשרות אחת היא שגורי שמר את השיר לעצמו – הוא לחם בחודשים הבאים עם חטיבת הנגב. אפשרות שנייה, סבירה יותר, היא שהיתה זו ירקוני ששמרה אותו לעצמה, ליום שבו תהיה זמרת עצמאית. ומתי הלחין פרשקו את השיר? כזכור, לדברי גורי היה 'באב אל וואד' הראשון משיריו שזכה ללחן מקורי, לפני 'הרעות' שנכתב בדצמבר 1948, לאחר שחלפה כְּבָר שָׁנָה מפרוץ המלחמה בסוף נובמבר 1947.
מהי המסקנה העולה מתארוך השיר?
את 'הנה מוטלות גופותינו', כתב גורי שישב אז באירופה על שיירת הל"ה בפברואר 1948. השיר מתמקד בקרבנם של הנופלים עצמם, כביכול מפיהם, ובוויתורם על עתידם הפרטי. יש בו תקווה עמומה שהקרבתם לא תישכח: יוֹם חָדָשׁ, אַל תִּשְׁכַּח! אַל תִּשְׁכַּח! כִּי נָשָׂאנוּ שִׁמְךָ, עַד הַמָּוֶת עָצַם אֶת עֵינֵינוּ.
השני הוא 'באב אל וואד'. לאחר שראה לראשונה את אתרי הקרבות והתוודע באופן בלתי אמצעי למחירם, המשיך גורי אל חובת הזיכרון המוטלת על מי שנותרו אחריהם, ובזכותם.
השיר השלישי הוא 'הרעות', שכתב גורי בדצמבר 1948 בעודו לוחם בעצמו בנגב. 'הרעות' מתמקד במשא הרעות שבין הלוחמים, המניע אותם למסירות ולהקרבה, אבל גם הוא מבוסס על חובת הזיכרון. בראש ובראשונה בפזמון שמוקדש לה: אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם […] כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְכֹּחַ.
מכאן, ש'באב אל וואד' הוא הציר המרכזי בהתפתחות תרבות הזיכרון שחיים גורי היה שותף מרכזי בהתווייתה במהלך מלחמת העצמאות. החובה לזכור ולא לשכוח את הנופלים ניצבת ברקע 'הנה מוטלות גופותינו', ב'באב אל וואד' זועקת חובת הזיכרון מכל שורה, ו'הרעות' כבר מבוסס עליה.
עדות נאה למטען הסמלי של זכר קרבות שער הגיא ניתנה ממש בימים שבהם השיר 'באב אל וואד' פרץ לתודעת הציבור. ביום 17.8.1949 נערך מסע הקבורה מחדש של עצמות הרצל בירושלים, מתל אביב לירושלים. כך נכתב למחרת בעיתון 'הארץ' על מעבר הארון בבאב אל וואד: "שער הגיא. רעד עובר בלבבות. דומה ששורות ארוכות של חיילים סמויים מן העין עמדו כאן הבוקר בעבור הארון על פניהם. הם הערו את נפשם על קידוש חזונו. הם מתו כדי שתחיה המדינה".
לשירם של חיים גורי ויפה ירקוני יש גם מידה רבה של אחריות לכך ששרידי המשוריינים והמכוניות נותרו בשער הגיא עד היום. לאחר המלחמה הממשלה רצתה לסלק את המפגע הנופי מהדרך הראשית לבירה. מנגד, הכנסת טרפדה את היוזמה בטענה שאלה הם "מצבות זיכרון" שאין לגעת בהן: "כל שלד של מכונית קשור בשם של לוחמים שנפלו".
השיר הוכיח את כוחו גם שנים רבות מאוחר יותר, כששימש בשנת 2016 כמוטו למאבקם של ותיקי הפלמ"ח, ובראשם חיים גורי עצמו, נגד קריאת החאן בשער הגיא ע"ש רחבעם זאבי – 'גנדי'. הם דרשו שהוא ייקרא על שם כל הלוחמים שנפלו בקרבות על פריצת הדרך בדרך לירושלים, בדיוק כפי שמבקש השיר עצמו – לָנֶצַח זְכֹר נָא אֶת שְׁמוֹתֵינוּ. המאבק הצליח, וכיום חקוקות על קיר החאן הפונה לכביש הראשי שתיים משורות השיר: "שיירות פרצו בדרך אל העיר"; "לנצח זכור נא את שמותינו".
