רגע לפני שעמיר לב מגיע להופעה בספרייה הוא מספר לנו על הנער המוכשר שהפך אותו למוזיקאי שהוא עצמו לא זכה להיות, על השורה ששינה לשלמה ארצי ועל החבר הטוב שהיה השראה לאחד השירים הכי יפים, אהובים ועצובים שלו
"לפני הופעה אני פורש לחמש דקות מהציבור, ואם אני יושב יחד עם הנגנים ואי אפשר בדיוק ללכת הצידה אז אני בראש 'מפריש' את עצמי ומתנתק לכמה דקות. והדבר שאני חושב עליו בדקות האלה, לפני כל הופעה, הוא שזו לא הופעה. אני בסך הכל הולך לשיר אנשים. אנשים באו לאולם ואני הולך לשיר להם את הסיפור שלי. אני בא בשבילם, לשיר להם את מה שכתבתי.
אני חוזר על זה לעצמי, כמו מנטרה כזו, וכשאני מרגיש את זה בגוף, ככה אני עולה לשיר. ואז אני באמת כולי שם."
צילום: תומר גילת
כשחילקו את תחושת החשיבות העצמית עמיר לב היה בשירותים. מאז הוא מפנה עורף לפוזה בשם הדיוק והפשטות.
גם בחיים וגם באומנות חשוב לו לדייק, למצוא את התמצית המזוקקת של מה שהוא רוצה לומר או לשיר. הוא משכלל אותה שוב ושוב בתהליך פנימי וסיזיפי שמנקה אותה מכל רמז למלודרמטיות הנרגשת שאיתה אנחנו נוטים לצבוע את חיינו – בלי הסופרלטיבים, בלי המיקרופון שמגביר את הרגש לעוצמות גרוטסקיות, ובלי הניסיון לכפות סאבטקסט היכן שיש רק את מה שיש באותו רגע. המוזיקה שהוא יוצר זוכה לעדת מעריצים אדוקה, ומי שמתלווה אליו למסע המוזיקלי שלו זוכה לטעום מפירות הדיוק של לב – שמתאר בחדות, ברוך וללא שמץ של פאתוס, פיסות חיים שלמות.
גם בשיחה שלי איתו הוא הקפיד כל הזמן לשים דברים על דיוקם, להיות כן וברור וישיר, והתחמק בקלילות ממלכודות של מה שתפס כחנופה. הוא התנער באלגנטיות מתארים שהוצמדו לו עם השנים, כמוזיקאי של מוזיקאים וכאשף המילה הכתובה.
זה התחיל כששאלתי אותו על החוויות והתחושות שלו בשנה וחצי האחרונות, ועל המשמעות החדשה שקיבלו שיריו כשהופיע מול משפחות של חללים או של מפונים מאז ה-7 באוקטובר. לב לא הלך לאיבוד. הוא הבחין בין עיקר לטפל:
"האנשים האלה בתופת אז שרתי להם והיה עצוב. זה כל מה שהיה. אי אפשר לקחת את זה לכיוון של 'איך האומנות משתנה'. מה זה? זה כלום. מה זה משנה מה יצא מהשיר? אנשים האלה הרוסים. אתה בא ואתה בוכה איתם. יש משהו מאוד אגואיסטי בלהגיד פתאום 'אני עכשיו ניגש לשיר בצורה אחרת.' מה זה שיר? זה כלום לעומת מוות." לב חווה את המלחמה גם כמוזיקאי וגם בביתו ביישוב כליל שבגליל, על האזעקות, הנפילות, השריפות והפחדים שעברו על כל אלו שלא התפנו מיישובי הצפון.
עמיר לב. צילום: רוי מאיר
אבל לא על זה באנו לשוחח היום. לב עומד להופיע ב-20 בפברואר 2025 באודיטוריום של הספרייה הלאומית, לצידם של גלעד לוין על הגיטרה החשמלית, אייל ערב על הבס והקלידים ולני לב (הבן המוכשר שלו) על התופים, ואיתם יתארח בהופעה גם המוזיקאי תומר ישעיהו, חבר אישי ומקצועי של לב, שלב הפיק את אלבומו הראשון.
בתור אוספי סיפורים על התרבות הישראלית ביקשנו ממנו כמה סיפורים על מה שמאחורי המוזיקה שלו. לב הוא מספר סיפורים משובח, והוא נענה לנו בנדיבות, עם 3 סיפורים שונים, שאולי נתקלתם בצד אחר שלהם בעבר, זווית אחרת שממנה סיפר עליהם, כמו שכל מספר סיפורים מיומן יודע.
אלה שלושה סיפורים שאם תרצו, מספרים את גם הסיפור של לב עצמו: מה גרם לו לקשור את גורלו בגורל המוזיקה; מה קרה במפגש הגדול שלו עם מוזיקת המיינסטרים, כשלקח חלק בשיר המנוני של שלמה ארצי; וגם – סיפור אישי על הכאה על חטא, חסרת תוחלת, שהפכה לאחד משיריו האהובים.
"הדברים קרו לי"
לכולנו יש רגעים מכוננים בחיים, רגעים משני חיים, שיש בהם גילוי והבנה. לב מספר לי על כמה חודשים, אי אז בגיל 16, שהפכו אותו ממאזין נלהב ליוצר, והכל (טוב, אולי לא הכל, אבל זו הנטייה של סיפורים, להפוך אירועים לדרמטיים מעט, בדיעבד) בזכות חבר בן גילו שראה אותו והבין למה הוא זקוק.
"לפני זה הייתי שומע מוזיקה. הייתי שם נגיד אלבום של שלום חנוך, היה לו איזה אלבום, הייתי שם את זה בפטיפון בלופ שלוש שעות. מכבה את האור, נגמר השיר – עוד פעם שם אותו."
כבר אז כנער צעיר, כשעוד לא ידע שיכתוב בעצמו מילים ולחנים, החוויה של האזנה למוזיקה הייתה עוצמתית עבורו: "כשהייתי שומע מוזיקה הייתי שוכח את העולם. זה היה משפיע עלי בצורה… כמו שמוזיקה אמורה להשפיע, כמו הדברים האלה שאתה."
הוא מתאר את השקיעה במוזיקה כאקט של לקיחת פסק מן מן החיים במהותם כהתרחשות או חוויה: "הרי כולנו רוצים לחיות בסך הכל והמוזיקה – מעיפה אותך מחיים. וכמה שאנחנו אוהבים את החיים אנחנו אוהבים את הקטנות האלה שגם מרגשות אותנו, כאילו אנחנו שנייה 'לא בחיים', וככה הייתי עם המוזיקה."
אבל לב לא רק שכב בחדרו והאזין לתקליטים. אותה האזנה ממוקדת ומרוכזת של לב נקלטה בעינו של חבר בן גילו, שהבין בחושיו מה לב צריך לעשות עם התשוקה הגדולה הזו. קראו לו שי לנדרר, והוא היה מוזיקאי מתחיל שהייתה לו להקת חובבים: "הם היו חבר'ה שהיו מנגנים ביחד, והוא קלט אותי כשבאתי לחזרות של הלהקה שלו. הוא קלט שאני מתנתק, שאני זז ומתרגש עם המוזיקה, לפעמים אפילו יותר מהנגנים. אבל לא כמו כל מיני גרופיז שאין להם מה לעשות והם באים לחזרות ושותים ומעשנים עם החבר'ה. באתי כמישהו מבחוץ שהוא מבפנים בנפש, אבל מבחוץ, כי לא ידעתי לנגן."
לנדרר הבין שללב יש כמיהה גדולה, שלב עצמו לא שם עליה את האצבע: "יום אחד הוא הביא לי גיטרה ישנה של אחותו, מטבע של עשר אגורות בתור מפרט ולימד אותי שני אקורדים. ומאותו היום ניגנתי, ארבע, חמש, שש שעות ביום. תוך שלושה חודשים כבר הייתה לי להקה משלי לא בגלל שאני מוכשר, אלא בגלל ההתמדה, כי כבר ניגנתי כמו ילדים שמתאמנים כבר שלוש שנים, כמו נגנים קלאסיים, ועשיתי את זה שנים בעצם. ואיך שהתחלתי לנגן, אחרי כמה חודשים, פתאום התחילו להגיע שירים ומנגינות וטקסטים."
לב ולנדרר התאמנו יחד וניגנו יחד, ואפילו הופיעו הופעה מאולתרת אחת על מגרש בחולון, שם מאה בני נוער שרו עם לנדרר את מילות שיריו. כמה חודשים לאחר מכן הוא נהרג במלחמת לבנון הראשונה.
בספרייה שמור אלבום משנת 2003 בשם "העולם נופל" שהפיקו לזכרו של שי לנדרר, ובו הקלטות של לנדרר לשירים שכתב והלחין. זהו שם של אחד משיריו של לנדרר וגם של ספר הזכרון שנכתב אודותיו.
בתוך הסיפור הלא מיינסטרימי של לב יש שתי תחנות מיינסטרים גדולות – האחת היא אלבום הבכורה שלו, כאומן מבטיח שקיבל את ברכתו והמלצתו של אריאל זילבר. אלבום שהופק מוזיקלית על ידי לואי להב – "ממליך הרוקיסטים" של שנות השמונים ותחילת התשעים של המאה שעברה – ונכשל, גם מסחרית ואומנותית וגם מבחינתו של לב, שראה בו שיעור שכיוון אותו אל המהות שלו כמוזיקאי. אבל לפני שזה קרה, היה ללב מפגש יצירתי עם מישהו אחר שעבר תחת ידיו של להב, וזו הייתה התחנה השניה. זה קרה כששלמה ארצי הזמין אותו לעבוד יחד על השיר "אני בא" מהאלבום "ירח".
אַתְּ צוֹעֶקֶת – אֲנִי בָּא
אַתְּ שׁוֹתֶקֶת – אֲנִי בָּא
אֵין תִּקְוָה – אֲנִי בָּא
אִם לֹא תִּרְצִי בִּי, אֲנִי אֵלֵךְ.
איך הגעת לשיר עם שלמה ארצי את 'אני בא?' זה נראה כאילו הדבר הכי רחוק ממך בעולם.
"זה מה שיפה בחיים האלה. לפעמים אתה הולך ופתאום אתה מסתכל על המדרכה ואתה רואה שטר של 200 שקל. זה קורה לא? ככה פתאום, אני לא יודע, הוא התקשר אליי, ואמר לי 'אני רוצה שתבוא לכתוב איתי'.
"אז עוד לא הייתי כזה מגובש. הייתי מאוד נאמן לעצמי, ברור, אבל עוד לא הבנתי כמה אני אנטיתזה לזה. גרתי בדירת רווקים ברחוב מאז"ה בתל אביב. פתאום הוא אומר לי 'אני רוצה שניפגש.' פתאום הוא דופק בדלת ונכנס אליי הביתה. זה היה מאוד מוזר.
הייתי איתו יום שלם בעין הוד. זה היה בית ספר לכתיבה בשבילי – יום אחד כמו שנה אוניברסיטאית. הוא הראה לי איך הוא כותב, איך הוא חושב. ראיתי את העומק הזה, ממש למדתי ממנו הרבה.
יש משהו בשיר שאתה הוספת?
"יש לי שם כמה משפטים בשיר. הייתי ילד, לא האמנתי בכלל שהוא לוקח ממני משהו. אני חושב שהמשפט 'אם לא תרצי בי אני אלך', זה משפט שלי. המשפט המקורי שאמור היה לסיים את הפזמון היה 'תשתקי תשתקי כי כולם שומעים'. ישבנו על קפה ווופלים של 'מן' או 'ליבר'. הוא היה נורא חמוד ואז הוא דיבר איתי על המשפט הזה, ואמרתי לו שזה לא יפה ככה להגיד ככה, וזה גם לא מה שהוא מתכוון לומר. ואז אמרתי את המשפט שלי." ואחרי שהוא מספר את זה, פתאום 'אם לא תרצי בי, אני אלך' נראה כמו חוט שמקשר לשירים שיכתוב אחר כך, שבו הוא מצליח להגיד את האמת המזוקקת בפשטות גאונית.
"חיפשתי את רותי והיא לא היתה"
על הסיפור מאחורי השיר "אריה ורותי", אחד מהשירים האהובים של לב, מתוך אלבומו השני, "עמיר לב", חששתי קצת לשאול, כי בראיונות קודמים לב נמנע מלדבר עליו, אבל הפעם לב נעתר וסיפר על השיר ועל המציאות העצובה שמאחוריו, שהיא תמיד קצת שונה מהטקסט השירי.
"הייתי בן 25 או 26. הוא היה חלק מהחברים הכי טובים שלי. איש מקסים שהיה לו כישרון לספר סיפורים, הוא עשה מזה מקצוע. הוא היה מספר סיפורים. בהתחלה זה היה בגני ילדים, ואחרי זה גם לאנשים – הוא היה יושב ומספר להם סיפורים, מזה הוא היה מתפרנס. הוא היה כישרון ענק, וגם מצחיק."
לב מספר על הכריזמה והכישרון של אותו חבר, שהיה מסוגל לאגד סביבו עשרות אנשים ככה סתם בחוף הים ולרתק אותם לסיפוריו.
לאותו חבר הייתה בת זוג. "הם היו צעירים וכנראה שהיא לא הייתה רק איתו." הוא אומר בעדינות. "ויום אחד כשהופעתי ביחד עם אסף אמדורסקי בתל אביב, הוא בא אליי להופעה ואמר לי: 'לב, אני רוצה חיבוק'. הוא היה טיפוס מחבק כזה, נמוך קומה, הייתי מחבק אותו ומרים אותו באוויר. 'באתי לתת חיבוק' הוא אמר לי. וזהו. יום אחרי זה הוא התאבד.
"הוא השאיר אחריו פתק שעליו כתוב 'סוף לסיפור', על כרטיס ביקור שלו כמספר סיפורים." הוא מספר ומוסיף שזה היה לא צפוי. או שמא כן? השיר של לב נאבק בתחושות האשם על כך שלא הבין את הרמזים המקדימים, שלא עשה משהו כדי למנוע את המוות הזה: "בשיר אני כותב 'מפולות בהרים | חשבו שזה יקרה באיזה יום עצוב', אבל שיר זה שיר, זה לא כתבה בעיתון, אני לא יכול לספר בדיוק מה שהיה. כשכתבתי 'מפולות בהרים' אני בעצם מפצה את עצמי על זה שלא הרגשתי את זה. בשיר הבאתי את זה לפרונט, כאילו זה לא בדיעבד, כאילו ידענו [שהחבר עלול להתאבד – ל.ה]. וזה הרג אותי שהיו כל כך הרבה סימנים לזה שרע לו כל-כך. אז בשיר זה בפרונט אבל זה רק בדיעבד. זה מה שיפה בשירים."
והיום כשאתה שר אותו אתה יותר סלחן כלפי עצמך?
"כן, בטח. אני גם בקשר טוב עד היום עם אחותו וגם עברו המון המון שנים וגם זה לא שהוא שידר איזה קריאות מצוקה. פשוט הייתי צריך קצת לא להאמין לכל השמחה הזאת שלו. כשאתה צעיר אתה אומר 'מה ככה אני גדל? בן אדם לא עירני?' כולנו הרגשנו ככה, כל מי שהיה מסביבו. להלוויה הגיעו מלא אנשים, שכל אחד חשב כמוני, שהוא החבר הכי טוב שלו. עשרות כאלה. הוא טווה רשת. איש שיש לו מלא חברים, יש איזה ריקנות בתוכו גם, כי עם אף אחד הוא לא נמצא עד הסוף."
"בהלוויה חיפשתי את רותי והיא לא הייתה. וזה גמר עליי הסיפור הזה. לא רק מרגשי אשם, בייחוד מהעצב הבלתי נתפס הזה של החיים."
עמיר לב בהופעה אקוסטית, 2022. צילום: תומר גילת
***
לב עבר עוד תחנות רבות בדרך לחיפוש האישי והמוזיקלי שלו, ובמקביל להיותו מוזיקאי יוצר, הוא גם נחשב לאחד מנגני הגיטרה הטובים בארץ. "אף פעם לא חשבתי כלום, הדברים קרו לי. בגלל זה אף פעם לא היה לי איזה רגע שאמרתי 'טוב, אחרי האלבום הזה, עכשיו אני באמת מוזיקאי'. כל הזמן התפתחתי.
"אני חושב שאולי זה הסוד שלי. אני עושה, אני פשוט עושה. ואני תמיד רוצה לעשות יותר טוב. מה זה יותר טוב? שאני אצליח עוד יותר להביע את העולם הפנימי שלי במילים – ותמיד אני מתחיל מאפס. בכל אלבום תמיד אני מרגיש רחוק, עם הרבה הרבה דראפטים והרבה סקיצות. אני מזקק את זה עד שאני מצליח לבטא רגש או לבטא באמת את מה שאני מרגיש פחות או יותר עכשיו." אומר לב.
*** ביום ה׳, כ"ב בשבט ה-20 בפברואר, לב יופיע בספרייה הלאומית עם ההרכב שלו ועם תומר ישעיהו, ויבצע שירים חדשים ושירים ותיקים ואהובים: "למשל 'כחול וירוק', זה שיר שעברתי איתו הרבה, אבל עכשיו זה שיר שאני נורא אוהב. לאורך השנים התרחקתי ממנו. אמרתי לעצמי 'יאללה די, נו. עכשיו אתה שר את עצמך. שרת את זה כבר 20 פעם. זה לא אמיתי, תפסיק.' והפסקתי, וחזרתי אליו, ואני כל כך מתרגש לשיר אותו."
מי שנכבש כבר בתוך שיריו של לב, מוזמן להעביר איתו ערב שבו הוא שר אותם לקהל, ומי שעוד לא מכיר, מוזמן להיחשף לטקסטים הנפלאים, למנגינות ולשירה המכשפת של לב.
