שברי זכוכיות ירוקות – על "הינשוף" לניסים אלוני במלאת חמישים שנה לצאתו לאור
רתם פרגר וגנר
.
"בלילות הירח, כשאבק הרחוב עירפל את האור החיוור, סיפרו בְּמגרש השכונה סיפורים. בסוף הרחוב, בבית הקפה של אדון פינטו, ישב השטן ולגם אַראַק מתוך נוד עשוי עורות עטלפים. ביערות של שכונת 'התקווה' סובבו אריות שהפילו סוס במכה. בעליית־הגג שבביתו של סאַלאַמון קאַבּילי גר ינשוף בן אלף שקילל את כל המעז להתקרב אליו. סאַלאַמון ראה אותו." (הינשוף, הקיבוץ המאוחד, תשמ"א, עמ' 7)
הפסקה הזו, שפותחת את הסיפור "חייל טורקי מאַדירנה", הראשון בין סיפורי הינשוף, מחזיקה משהו מהעולם הבדיוני של הספר כולו; לילות ירח, אבק רחוב, אור חיוור, מגרש־שכונה וסיפורים. אלה החומרים והדמויות שהילד המספר מצרף מתוכם מראות יומיום, שמועות, גוזמאות, פיסות משלים ומיתוסים, ומהם הוא בודה סיפורים. זו השפה שנעה בין לשון דיבור עילגת, לעיתים רבות חסרת תחביר, של הדמויות שמאכלסות את השכונה לבין עברית יפהפייה, עתירת דמיון והדהודים מצלוליים ובין־טקסטואליים, שהיא לשונו של המספר. וזה הריתמוס, שפועל כמו הכוח המניע של הסיפר. כך למשל: "היתה מלחמה בעולם. סודות כמוסים קפצו כמו מתגוששים מקצה גבול המגרש אל תוך החושך הגדול ואנחנו הפלגנו, עם הרכבת, מתחת לגשר הגדול הסמוך ליפו, אל שדות הקרב שבמדבר, דהרנו על אוכפי סוסים לבנים, דילגנו על פני תהומות, ישבנו בבתי הזונות, שבקצה רחוב אלנבי, ליד הים, עם החיילים" (עמ' 7–8). עובדת המלחמה, שדי בה כדי להכות בקורא, נמסרת כמעין לחש ולא ברור אם היא עוד חומר מחומרי הסיפור או התרחשות ממשית. ואז מפציע המשפט הארוך, שמתחיל בתנועה המטאפורית של הסודות הכמוסים הכמו מתגוששים (והרוחשים צלילי ס' וש') על פני המרחב הקונקרטי – מגרש שכונתי – ואז ממריא אל מרחב מיתי – החושך הגדול וההפלגה. עם ההפלגה נמשך לו המשפט, ארוך כמו רכבת, אלא שעכשיו הוא נחתך לאברים קצרצרים, קצובים, כמו קרונות הרכבת, שעליהם מועמסים בשוויון ערך פִרְטי המרחב הקונקרטי – רחוב אלנבי, בתי הזונות – ומיני תמונות דמיוניות ושברי מיתוסים – סוסים לבנים ותהומות. הרחובות ממריאים, ולא לאט אלא בתנופה שהמנוע הקדחתני שלה הוא תודעה בולעת־כל של ילד. הריתמוס שנוצר מהקיטוע פועל כמו שירה דמוית דיבור, שאיבריה משתלחים במין עודפות. לבסוף, כשנח לו המשפט עם החיילים על החוף, אנחנו מבינים שאכן יש מלחמה בעולם.
*
הינשוף הוא בעיניי מספרי הילדות היפים שנכתבו בספרות העברית. הוא כולל ארבעה סיפורים שהתפרסמו בשלהי שנות החמישים בקשת ובמשא וקובצו בספר ב־1975. (הספר ראה אור בספרית תרמיל. מהדורה מחודשת יצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־2006, תחת הכותר רוץ, חייל טורקי). אלה סיפורי ילדות שמתרחשים בדרום תל אביב במהלך מלחמת העולם השנייה, ועל אף שהם מובחנים זה מזה הם מצטרפים לרצף סיפורי אחד, מעין נובלה.
*
ארבעת סיפורי הקובץ נמסרים בגוף ראשון מנקודת מבטו של ילד שמתבונן בשכונה שבה הוא גדל ובדמויותיה מתוך תשוקה בלתי נדלית לשמוע סיפורים ולספר סיפורים. מנסרת הדמיון של הילד המספר הופכת את הדמויות קשות היום שמאכלסות את השכונה – מהגרים בני מוצאים שונים שהעברית שבפיהם רצוצה – לגיבורי אגדות, ואת אימת המלחמה המתדפקת על גבול מצרים וניכרת על פניהם של המבוגרים למקור של סיפורי אימה פנטסטיים. אבל בצד הפלגות הדמיון ובמהלכן נחשפת כל העת הממשות העירומה, הריאלית של הילד הגיבור והסובבים אותו, על עליבותה. כך למשל בסיפור שבו פתחתי הילד מזהה את מצחצח הנעלים, שאיתו הוא נוהג לשוחח בדרכו הביתה מבית הספר, כגיבור סיפור ששמע מפיו של מצחצח הנעלים עצמו, על אודות חייל טורקי מאדירנה שבמהלך מלחמת העולם הראשונה פגעה בצווארו פצצה בולגרית וכרתה את ראשו. הראש התעופף באוויר אבל "הפה הוסיף לקרוא את זעקת הקרב של הטורקים וגופו הוסיף לרוץ בחמת רצח לעבר הבולגרים." (עמ' 10) מצחצח הנעלים מתואר מגובה עיניו של ילד, אבל לעיניו של הקורא נחשפת דמות תלושה, חסרת בית, של פליט שיכור ובודד. לשאלת הילד "איפה הבית שלך?" הוא מוציא ממכנסיו תמונה "ממראות ארצנו" – מעין התמונות שילדי השכונה סוחרים בהן – ואומר בעברית רצוצה: "ילדים שלי […] אשה. רחוק" (עמ' 19). הילד הזה, שאוסף סיפורים וממציא מתוכם סיפורים חדשים, לא צריך חומרים רבים כדי שדמיונו יפליג, למעשה הוא ניזון מחלקיקי שמועות ובעיקר ממילים: השם "מרסה מטרוך", לדוגמה, שמתגלגל בשכונה בעקבות התבוסה של האנגלים לצבאו של רומל בעיר הנמל המצרית, הופך בפיו למילת קסם. הזרות של המילים והשמות המגיעים מהחזית מצטרפת לחשכה היורדת על השכונה שבתיה מואפלים מחשש ההפצצות, לפניהם החמורות של המבוגרים, לרשמי מלחמת העולם הראשונה שעדיין מתהלכים ברחוב (כרותי ראש), ופורשת מעין רשת פנטסטית של סיפורים שמַצילה את הילד מבדידותו, מהמכות של אביו ומהממשות המאיימת שסביבו. האם היא אכן מצילה? התחבולה העיקרית שאלוני מעמיד באמצעותה את המעשה הלא־פשוט של תיווך המציאות מבעד לתודעה של ילד היא הכפילות שבין משחקי הדמיון לבין הערטול שלהם. כך למשל הסיפור "הינשוף", שהוא הסיפור השני בקובץ, נפתח בלשון של אגדת ילדים. האגדה מוצבת בקדמת הסיפור, כמין ממשות מוחשית מאוד, ומעמידה תמונה חיה, של ילד אמיץ המשיט ברפסודה ילדה יפה על פני ים גדול וסוער ומחלץ אותה אל ביתה, אבל התיאור עצמו מגלה שהים אינו אלא שלולית מעופשת, שכן הוא אומר: "פעם אחת, בחורף, כאשר היה רחובנו ים" (עמ' 33), ובערב, כשישוב אל ביתו הוא יאמר: "בחדר לא היתה רוח ומשוטי שב להיות מטאטא" (עמ' 35).
הקסם שמתפוגג כמו הכרכרה החוזרת להיות דלעת מלווה שוב ושוב את החיוניות הבלתי נדלית שבה הילד, כמו פרפטום מובילה או נחום תקום, קם מתוך שבריו של הסיפור ובודה את הסיפור הבא. החיוניות הזו מייצרת בין השאר אפקט קומי, ולא פעם נדמה שאיזה צחוק עצמי מלווה את הילד והוא זה שחושף את הפער שבין הפלגות הדמיון לקשיחותה של המציאות.
משחקי הדמיון של הילד מצילים אותו כשם שהאמנות, לפרקים, מצילה אותנו. האם האמנות מצילה אותנו? אלוני, המספר הבוגר שמאחורי הילד המספר, לא מייפה את הילדות וגם לא את כוחה של האמנות – הילדים כמו המבוגרים מתאכזרים לא פעם אל הילד הגיבור והם גם שותפים פעילים בניפוץ הזיותיו – אבל הוא מעניק לגיבור שלו את הכוח המחיה השמור לאמן: לשחק במילים.
בסצנה יפהפייה בסיפור "הינשוף", שכולה מנומרת במחוות לשירת ביאליק ולסיפורו "ספיח", הילד המספר מגשים תוכנית ויוצא למסע אל מסילת הברזל. הוא מגיע אל השוק הריק וזוחל אל מתחת לדוכן אחד. "צחוק, אמרתי לעצמי. אני חבוא מעיני אנשים, אבל אנשים אין" (עמ' 49). בבדידותו הוא מתחיל משחק וקורא בקול: "יֶרֶק". אבל דבר לא קורה. הֶעָלֶה שבכיסו יבש, וכמו נביא שנשכח במדבר הוא נרדם תחת הדוכן, חולם, וכשהוא מתעורר הוא נבעת לגלות שנותר לבד בעולם: "האם חיפשו אותי? האם צעקו את שמי? האם שכחו אותי? זה לא נכון, לחשתי לעצמי, הם ישנים. אני ממציא המצאות. אך אני לחשתי זאת וגרוני כאב מאימה. מה אעשה אם בשובי אמצא את מיטות הברזל ערומות? הקיץ בא ואני נשארתי לבד" (עמ' 51). הוא זוחל מתוך מחבואו ומחפש עלה ירוק חדש. "'יֶרֶק' – אמרתי. חיש קל הֶעָלֶה בכף ידי, ירוק נקי וחלק. […] הנפתיו בשמש וראיתי את סיביו, כשברי זכוכיות ירוקות בגליל קסמים" (עמ' 53).
שברי הזכוכיות הירוקות הם רסיסים מתוך התמונה שחותמת את "ספיח" לביאליק, שם הגיבור, שמואליק הילד בעל הדמיון, מתעורר ממסע־חלום אל כפר הולדתו ומוצא את עצמו בודד ומרושש "…ובראותי כי אין נער מקרוב, מוציא אני בצנעא מכיסי את כלי הקסמים אשר לי, את צעצועי הזכוכית הצבועה, ארבע זכוכיות במספר: ירוקה, צהובה, כחולה, ואדומה – ואני מכַוְּנָן אחת אחת כנגד עיני וצופה בעולם." (כל כתבי ח.נ. ביאליק, תשכ"ח, עמ' קעו), אבל שלא כמו שמואליק שנשאר לבדו הילד המספר של אלוני קם על רגליו ורץ אל עבר השכונה. יֶרֶק המילה ויֶרֶק העלה פועלים את פעולתם ומכוחה הסוגסטיבי של המילה שאחוזה בממשות הוא מתמלא כוחות חיים ופוגש נחשול אנשים החוזרים ממגרש הפועל: "כמה כמה?" _ צעקתי – "מי ניצח?" אך איש לא ענה. נדחקתי גם אני, הושטתי את ידַי ודחפתי. פרצתי וצעקתי, נחבטתי באנשים, קפצתי כמו שוער, בעטתי באוויר. […] הרמתי את קולי והגבהתי לקפץ באוויר עד שדמיתי מאד לליצן פורים שראיתי בתאטרון" (עמ' 55-54).
.
רתם פרגר וגנר היא חוקרת ספרות עברית. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.
.
ניסים אלוני, הינשוף, הקיבוץ המאוחד, 1981
.
» במדור וַתִּקרא בגיליון הקודם של המוסך: דניאל אושרי מציע קריאה עכשווית ב"על ההזדקנות: מרד וכניעה" מאת ז'אן אמרי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
