כלב ושמו דרך
יפתח אלוני
.
"מצאנו את הכלב שלך גברת ניזו, את יכולה לבוא לקחת אותו מאצלנו." אלה היו המילים הראשונות שממש קלטה. בדממת השמש של אמצע היום דבריו נשמעו לה כמו קול בתוך הראש שלה. עד שהקול קינח את האף והיא שמעה עצמה אומרת, "כן…" מהוסס, והוא חזר ואמר שהוא חזי ממשטרת אום אל־פחם ושהפרטים שלה נמצאו בצ'יפ של הכלב.
"זו בטח טעות," קבעה ונשמעה כמעט בטוחה בעצמה.
"גברתי," הוא חתך אותה, "יש כאן כלב זאב גדול שהטלפון והשם שלך בצ'יפ שלו, את באה או שנשלח אותו? אילת ניזו מעין קיניה, נכון?" והיא שוב אמרה "כן…" שנשמע לה קטן מדי ביחס לטון של השוטר. היא רצתה לסיים את השיחה ולא ידעה איך. פתאום נזכרה בכתם הלבן על הלחי של דרך ושאלה בהיסוס אם לזה שאצלם יש כתם כזה, אלא שחזי לא ראה את הכלב שהיה כלוא בחצר. "מה שמופיע בצ'יפ קובע!" אמר.
"לא יודעת…" היא השיבה ושמעה אותו שוב מקנח את האף. היא רצתה להסביר לו משהו על החיים שלה ולא ידעה מה.
"גברתי, את באה או לא?"
באותו רגע "כן…" נשמע לה עדיף על "לא", בלי שתדע ממש למה. הכלב אף פעם לא גרם לה שמחה, ומשנעלם חלפה במוחה המחשבה שכך נגזר עליו, להיעלם. אבל הילדות היו קשורות אליו, במיוחד אחרי שאבא שלהן נפטר. ככה זה. בעוד מוחה עסוק במציאת סידור לבת הקטנה, שמעה את חזי מסביר לה שהכלב נמצא בפשיטה שערכו על אחד הבתים שם. אחר כך שמעה את המילה "קרבות" ושוב פקפקה לגבי זהות הכלב. כנראה אמרה משהו בקול רם כי חזי אמר, "עושה רושם שאת לא רוצה לקחת אותו, גברת ניזו." היא שאלה עד איזו שעה היא צריכה להגיע ואל מי לפנות. "עד חמש!" ענה ושתחפש את חזי, והוא חזר ואמר שתגיע עד חמש כי הוא הולך בדיוק בחמש.
היא היססה אם בכל זאת להסביר לו משהו, מהר לפני שינתק, שזה לא שהיא לא רוצה, שזה בכלל הכלב שלו־שלהם, אבל מאז שנפטר כבר לא הרגישה מחויבת לספק הסברים לאיש. "ככה זה החיים שלי," אמרה למי שהתעקש לשאול מה קורה איתה, אבל גם את עצמה לא העסיקה בשאלה למה היא מתכוונת ב"ככה זה" וגם לא ב"החיים שלי," אלא רק שהיא נענית לאותו "זה" שהפגיש אותה עם מי שהפך לבעלה, אותו "זה" שהוביל אותה לעין קיניה ולבניית הבית שמחלון המטבח שלו אפשר לראות את מרפסת הבית שעזב בשבילה, שלוחה כמו לשון, משתרבבת מעל המצוקים של נינווה. צליל הטלפון שנותק חילץ מפיה "להתראות" מאוחר. היא תלך לאסוף את הכלב שלו, ידעה, כמו שהשלימה עם הגדר שבין עין קיניה לנינווה, אשר על אף שהייתה פרוצה, הסתפקה בה כקו גבול בין חייו הקודמים לחייו החדשים.
לחן השריקה שלו נשמע באוזניה והיא הרימה מבט וראתה אותו פוסע על שביל העפר, חוצה את הגדר הפרוצה בין עין קיניה לנינווה, הולך לבקר את הבנים שלו, והכלב בעקבותיו. גב רחב, אגן מענטז שגרם לירכיה להיצמד זו לזו. עורב נחת על המעקה השבור של המרפסת הרחוקה וניתר לאורכו באדנות.
היא נשכה את מפרק אצבעה בכוח, למצוא סידור לקטנה ולהודיע לגדולה. הפנתה מבט לעבר בעלה שהסתכל בה מהצילום שעל הקיר, עומד משקיף מחרטום הסירה שלו־שלהם, הנמשים על פניו בוערים ופיו פעור מעט, כאילו אמר לה משהו בזמן שצילמה אותו, ועכשיו התרוצצו במוחה: "יאללה, שיהיה מה שיהיה", "אין לחיים מהות אלא מה שממש", "ראית איך העצים כאן מקננים על האדמה", וחשה בשובל החמים שפילסו הדמעות על לחייה, קילוח שהיה פורץ ממקום שלא ידעה לכנות בשם והבהיל אותה. "ככה זה," אמרה לעצמה בקול.
חתול התביית על העורב, התגנב למרפסת המרוחקת וקפא. בעלה נשען על המעקה, מביט בשני הבנים שלו, אלה זורקים אבנים לכלב והכלב רץ להביא אותן, נובח כשהם משתהים אבל מוותר, יודע שהוא של בעלה ושל הבנות שלהם, לא של הבנים. רגעים ארוכים היה עומד ובוהה בהם משחקים, שותל את עצמו כמו החתול, ראשו נע באיטיות, סוקר את החצר בדממה, ואז תנועה חדה, הפניית מבט מהיר לעבר הבית. הכלב ידע שהיא שם, מסתכלת. כששב משם היה רץ לפני בעלה, חוצה בשעטה את הגדר ונשכב על סף הדלת, מכבד את ההסכמה שכמו נכרתה בינו לבינה ביום שבעלה הביא אותו – הבית מחוץ לתחום. ביום ההוא ירד גשם זלעפות. בעלה חזר מהסירה שעגנה במרינה באשקלון והיא יצאה לקראתו עם מטרייה, אלא שהוא עקף את המרצדס הישנה, פתח את דלת המושב שליד הנהג וכלב זאב גדול ניתר החוצה, מנער את פרוותו. "מישהו השאיר אותו קשור לברז מכבי אש בתחנת הדלק," הודיע לה ועוד לפני שהספיקה להשיב הכלב ניתר עליה, והיא נרתעה בבהלה והוא שוב ניתר, קולה יורה, "ארצה! ארצה!" בעודה מסלקת אותו בידה. בעלה עמד בגשם והביט בהם משועשע. עכשיו עלה בדעתה שאולי הרגיש כבר אז את המחלה, שאולי כל העניין עם הכלב היה קשור לזה. היא הסתכלה על פניו של בעלה בצילום.
לראשונה אחרי מותו החליטה לנסוע במרצדס הישנה שלו. הריח של הכלב עוד עמד בחלל המכונית. היא רחרחה וחיפשה את הריח של בעלה שנספג לעומק מושבי העור, אבל רק משאחזה בהגה חשה בנוכחותו ורגליה התהדקו מעצמן. לאחר הפיתול הראשון בירידה מן ההר, כשהתגלה שער בית הקברות של נינווה, היא האטה, והפעם להפתעתה באמת חנתה. על המצבה נחו הפרחים מיום השנה, נבולים. הם העלו בה צרבת והיא נשנקה לרגע, שומעת את קולה אומר, "מצאו את דרך." משהו התעקל מתוך הריק בצווחת עורב, אלא שזה לא היה עורב. כשהביטה לשמיים ראתה נשר שאוחז בטפריו דבר מה שלא הצליחה לזהות. "החיים אוכלים את החיים," אמר כשהתיישבה על המצבה והיא השיבה, "התעקשת לקחת אותו ותראה מה קרה." היא לא רצתה. הכלב היה רטוב ולשערותיו נדבקו גושי בוץ והיא לא רצתה, אבל בעלה קרא לו פנימה ועלה לחדר השינה. הכלב נשכב מול המיטה, מתחת לחלון ויילל, ובעלה עמד והסתכל עליו.
"הוא צריך להתרגל," זכרה שאמר וחשה את החום של מצבת האבן מתפשט בגופה. דמעות עלו בעיניה. הוא היה רגיל לדמעות שלה. הפעם היא דווקא ניסתה לבלום אותן. אבל הוא התיישב לידה, ליטף לה את הברך והדמעות הפכו לבכי. הוא שאל אם היא עצובה וחיבק את כתפיה בכוח, אימץ אותה אליו. הוא ידע שהיא אוהבת להרגיש את הכוח שטמון בכף ידו, היא הרגישה אותה עולה לעבר ערוותה ולא הבינה מדוע הוא לא ניגש לכלב המיילל ומרגיע אותו או מביא לו מגבת. אז היא קמה מהמיטה והיא הביאה, והכלב נשכב על המגבת והסתכל עליהם. היא הסתכלה לשמיים מבעד לניעת ענפי הדולב. ראתה אותו, מרצד מבעד לדמעותיה, מתרומם לאיטו והולך לעבר הדלת ונועל אותה. היא שמעה את קולה אומר, "הילדות לא בבית," והיא התרוממה באחת מהמצבה והלכה לעבר החניה, אלא שהוא עלה מולה בשביל, חוסם את הדרך. הוא הכניס את ידו מתחת לחולצה שלו וחיבק את כתפו, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא נבוך, ואמר שכבר הרבה זמן רצה לדבר איתה, שזה קשה לו ובגלל זה לא עשה את זה, שכל יום חשב שהנה זה יקרה וכל יום דחה את זה. אבל הוא לא היה דחיין, להפך, הוא היה מאלו שקמים ועושים. הוא אמר שלא מצא את המילים המתאימות ושפחד ממנה. היא לא האמינה לו, הוא לא אחד שמפחד ממשהו, לא הוא. "תראי…" אמר ולקח נשימה עמוקה, וככל שנשם כך נעלם עד שנגוז לגמרי כשהטלפון צלצל.
"אמא, ביטלו לנו את השיעור האחרון, יכולה לבוא לקחת אותי?"
"מצאו את דרך, אאסוף אותך, וניסע ביחד להביא אותו. הוא באום אל־פחם." צהלות השמחה של הילדה החזירו אותה למכונית.
פיתולי הכביש במורד ההר סחררו אותה והיה נדמה לה שערפל ירד על הכביש "תאט!" היא אמרה בקול, אבל רגלה כמו נשמעה לצחוקו ולחצה על דוושת הגז. משהגיעה לחניית בית הספר הזליפה את טיפות העיניים שלה, מחזיקה את העפעפיים פעורים נהנית מהטשטוש של הראייה. הילדה קפצה פנימה וירתה, "אמא, איך הכלב הגיע לאום אל־פחם?" היא מצמצמה ועלתה על הכביש. "אבא לא היה נותן לזה לקרות!" גופה התקשח, מה היא יודעת על מה שהיה נותן או לא. לא אמרה כלום, אלא שלחה יד ללטף את ראשה של הילדה, אלא שזו נרתעה והוא נחבט בשמשת החלון. "הכול בגללך!" סיננה הילדה והפנתה פנים אל תוך החלון שפתחה, שערותיה הארוכות מתנפנפות ומצליפות על לחייה. היא רצתה לשאול אותה למה התכוונה, אבל אמרה, "תסגרי את החלון." וחשבה, היא כמוהו, הוא תמיד היה נחרץ כל כך. "עובדות הן אבנים קשות," קולו עלה מתוך הטון החותך של הילדה, כך אמר אז כשפנה ממנה אל הכלב וכיסה אותו בשמיכה הצבעונית המשובצת שאהבה. "אני לא מסכימה שתדברי אליי ככה!" אמרה וראתה בזווית עינה שהילדה אספה את שערה לגומייה, הרכיבה אוזניות ופתחה שוב את החלון, מכניסה פנימה את השדות המצהיבים שהשתרעו עתה ביניהן. מבטה נדד אליהם, השלף דקר ואז התרכך כשענן כיסה את השמש. עצבן אותה שהוא כיסה את הכלב בשמיכה הרכה שהכי אהבה. עיניה עקבו אחר להקת ציפורים בשמיים, והוא אמר, "מדוע ציפורים מסוימות מתחבאות על האדמה בשעה שאויביהן מאיימים עליהן? זה חייב להיות סימן למשהו."
"לְמָה?" פלטה בקול.
"מה למה אמא?"
"כלום."
"דרך בטח ישתגע שבאת עם האוטו של אבא, אולי הוא יחשוב שזה הוא…" קולה של הילדה ריחף ברוח שנכנסה מהחלון הפתוח. עכשיו הייתה זו היא שפתחה את יתר החלונות. הרוח חתכה את הדיבור של הילדה, טפחה על הפנים, על עור התוף, ובין יללות הרוח שמעה את יללותיו של הכלב כשסילקה מעליו את השמיכה וגירשה אותו מהחדר. בעלה הלך בפסיעות גסות לעבר הדלת והיא אמרה "לא, הכלב לא חוזר לכאן," אלא שהוא רק נשען בגבו על הדלת ואמר שהוא באמת רוצה שזה ייעלם. היא משכה את הדלת ויצאה. היללות של הכלב מלמטה רוקנו את ליבה. אף פעם לא היה לה כלב, וזה עמד בתחתית גרם המדרגות והביט בה. היא גירשה אותו החוצה והתיישבה על המדרגה בכניסה לבית. מלמטה שמעה אותו הולם באגרופיו בדלת חדר השינה. הכלב ניגש אליה. הוא הסריח. מבטו רך ומתחנן. הוא ליקק את הפנים שלה וטמן את ראשו בין ירכיה. היא ידעה שזה לא נעלם, אחרת לא היה אומר לה את זה. באופן מוזר זה לא הסעיר אותה. היא אפילו לא שאלה מי זו, וגם הוא לא אמר. ברגע ההוא על המדרגות עברו לנגד עיניה פניהן של הנשים בכפר, אף אחת לא נראתה לה כמו מישהי שהוא יכול לאהוב. "את חושבת שהוא יזהה אותי?" הילדה כמעט צעקה כדי להתגבר על הרוח, והיא הבטיחה לה שכן, שכלבים אף פעם לא שוכחים, שאצלם חוש הריח חזק יותר מכל חוש אחר.
כך גם זיהתה אותה. זה היה כשכבר חלה. הוא שילח את הכלב שיתלווה אליה כשירדה בשביל שלהם לעין פית. הכלב הלך לפניה למרות שאיתו תמיד היה מתרוצץ מאחור או ביניהם. לפתע הכלב רץ קדימה ונעלם מאחורי החורבה שבתוכה חבויה הנביעה. הוא נבח. אלו היו נביחות שמחה, היא הכירה אותן. היא קראה לו תוך שעקפה את המבנה וראתה אותה רכונה אליו, עירומה. הכלב ליקק את פניה ואז תחב את ראשו בין ירכיה. כשראתה אותה, ידיה הפסיקו ללטף את הכלב ונשלחו להסתיר את ערוותה כשהזדקפה.
דממה.
דממה צלולה.
הכלב הפנה את מבטו מאחת לאחרת, מטה אותו כשואל. היא ציוותה עליו, "דרך, הביתה! עכשיו!" אבל הוא נשאר לעמוד בסמוך אל האחרת, שהייתה גבוהה כמוה לפחות ורזה יותר, והיא ליטפה אותו כאילו כבר לא אכפת לה שגופה חשוף. כשהגיעה הביתה ראתה את בעלה יושב בחצר. הוא שאל, "איפה הכלב?" היא אמרה לו שראתה אותה. הוא נשא אליה מבט חלול, כאילו עקרה אותו מאיזה דבר אחר. "זה מה שזה," השליך הישר אל פרצופה. בשבריר שנייה חטופה היא קלטה: בעלה אלמוני, כמו כל יתר בני האדם, זהו זה. איש אינו מכיר את זולתו, והאהבה אינה יכולה לשנות דבר. עכשיו היא כלואה בבאר עמוקה, באהבה שאין רואים את קרקעיתה, חשכת צללים, רוחשת עכברושים. כל צעידה ברחובות תהיה מעתה מדודה, נשללה ממנה לתמיד ההרגשה שהיא שייכת לכל חלק וחלק בהר שהכיר לה. היא התבוננה בו ורצתה להשיב לעצמה את עדינות פניו, אבל לא עלה בידה: התרופות פערו בעיניו שני בורות. "מה חשוב אם ראית אותה? זה שייך לעבר, אין מה לדבר על זה."
בקיץ המחלה נסוגה מעט, והיה לו יותר כוח. הם ירדו לעין פית, והיא נכנסה להתרחץ עירומה בבריכה הרדודה. היא ידעה שהוא שונא את המים הקרים, אבל הוא נכנס וחיבק אותה. הכלב עמד והביט בהם, והיא נחלצה מהחיבוק שלו והשפריצה עליו מים. הכלב נרתע. הוא ליטף אותו, הסתכל עליה ואמר, "כשאני מסתכל עלייך וחושב עלייך אני יודע שאני אוהב אותך."
"ואז מה?" היא שאלה בשקט ונעצה בו מבט. נראה שהוא רצה להגיד לה עוד משהו, אבל ברגע האחרון החליט רק לחייך ובבת אחת צלל למים. היא הרגישה שמישהו מנשק אותה על הבטן. היא לא נרתעה. הנשיקות זחלו לעבר ערוותה. היא הרגישה את האגן שלה נע בתנועות קלות, לפנים ולאחור, כשלשונו ליקקה אותה. זה היה רעב שפל: היא רצתה למשוך את ראשו למעלה ולאכול את פיו. הכלב קרקש סביבם, נובח ומקפץ והפסיק רק כשבעלה נעמד מולה זקור. היא חשבה שאם תרצה מאוד, אבל מאוד־מאוד, תשכח אותה והוא יהיה רק שלה. באחת נעמדה. הרגישה אותו נצמד אליה מאחור מתחכך, מקלף את עורה, "תני לי. תוותרי." לשונו ריחפה על עורפה. לוותר על מה? חשבה כשהוא משך עצמו אל תוכה חותר פנימה כמו מבקש לנפץ. פתאום התקפלה כאילו היא מקיאה את נשמתה וקטעה את התנועה מלאת החיות. הרגישה את האדים האפרפרים שבתוך החלל החשוך של גופה, וחשה בזרימת הדם בוורידים כתנועת חול יבש. היא התלבשה והלכה לשטוף את פניה במי הנביעה. הכלב נבח בקולי־קולות, והוא חיבר את הרצועה לקולר שעל צווארו.
משהחנתה מול תחנת המשטרה הילדה קפצה החוצה. חזי הוביל אותן לחצר. הכלבים שכבו בערבוביה על משטח האספלט הרטוב, קשורים כל אחד בכבל ארוך אל מספר טבעות ברזל מעוגנות על הקיר. דרך זקף את ראשו וניסה להיעמד. הילדה השתהתה רגע ארוך לפני שצעקה, "דרך, דרך, אני כאן. בוא אליי, בוא אליי," רצה אליו וטמנה את פניה בפרוותו, כמו שאבא שלה היה נוהג לעשות. קצה אוזן אחת היה כרות ועל עורפו היו קרחות וגלדי דם. הוא הפנה ראש אחורה באיטיות, השתחרר מאחיזת הילדה וצלע אליה, שנותרה לעמוד מאחור. היא רכנה אליו, והוא ליקק את פניה בלי שתסיט אותן.
"את רואה שהוא אוהב אותך," קראה הילדה.
"אילו חיות," אמר חזי, "הם גונבים כלבים ומאמנים אותם לקרבות."
"זה נורא," היא אמרה והוא הנהן. "רוב האנשים שאני מתקשר אליהם לא באים לקחת את הכלב אחרי שאני מספר להם מה הוא עבר."
"אולי כי כבר נפרדו ממנו," הרהרה בקול.
"כן־כן," הוא אמר, "אולי עדיף ככה."
כשחזרו היא סבה בין חדרי הבית, והכלב הלך בעקבותיה. "מה עכשיו?" שאלה אותו. כשנכנסה לחדר האמבטיה ראתה אותו מבעד למראה הגדולה, שוכב במקום שבו שכב ביום הראשון שהגיע, מתחת לחלון הניצב מול המיטה. "ככה זה," מלמלה ורגליה נצמדו והיא נשענה על השיש מביטה בעצמה נעה בתנועות עגולות. הכלב הסתכל עליה כשיצאה והיא אמרה, "אני מרשה לך להיכנס הביתה אבל אתה לא תישן איתי בחדר." למחרת לקחה אותו לווטרינר, ושבוע אחרי זה נראה ששב לאיתנו. היא החלה לקחת אותו לטיולי אחר הצהריים שלה, ולפעמים היו הולכים ביחד לקבר – היא הייתה מתיישבת על האבן והכלב היה נשכב לידה, מניח את ראשו על ירכה, בזמן שהייתה מסרקת את שערותיו באצבעותיה, מסתכלת לעבר הדרך המתפתלת במעלה הר סנאים, אבני הפולחן הגדולות של המקדש מזדקרות בין העצים ומאחוריהם השמיים. ההר שלה.
מאז כבר לא חששה לחלוף על פניה ברחוב, וגם לא היה לה אכפת שהכלב יצהל לקראתה. הכלב, אם היה איתה, היה מתקרב אל האחרת ומכשכש בזנב, מרכין ראש ומצפה שתלטף אותו, אלא שהאישה ההיא הייתה ממשיכה הלאה.
.
יפתח אלוני הוא סופר ואדריכל, חוקר נוודות (Nomadism), המייסד והעורך הראשי של פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת, והמייסד והעורך הראשי של הוצאת אפיק – ספרות ישראלית. פרסם ספרי פרוזה, שירה וקובצי סיפורים קצרים. ספרו האחרון, "ספר הריצות", זיכה אותו בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול.
.
>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "בפינת התקרה", סיפור קצר מאת ענבר גדרון
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
