ירח מלא זורח בין הערפילים מעל בית הקברות הישן ברחוב פינסקר
רון בן־טובים
.
״דֶּת׳ מטאל בא לתוך עולם מוזיקלי עמוס ויכוחים אידיאולוגים קשים. הפאנק של סוף שנות ה־70, לגווניו, היה אולי ניהיליסטי אבל ברובו אידיאליסטי, בועט בפרצוף של עולם מערבי גזעני, מתועש, ומנוכר. אנחנו תמיד מנוכרים, אה? לפעמים מרגישים 'מחוברים' ואז, עם הזמן, מתנכרים. קמים בבוקר ואומרים – איך כל זה קשור אליי? הגלים האלה קשורים אולי למלחמה או אסון. אף אחד לא מרגיש מנוכר בזמן אסון, וזה אולי אפילו חלק מההגדרה של מהו אסון – הרגע הזה, שהעולם מצמיד אותך כל כך חזק וכל כך קרוב שאין לך ספק שאתה איפה שאתה. אין אפשרויות, אין פחד או תקווה, ואין עבר, יש רק את המקום הזה על הצלב ואת המסמר שמחבר אותך אליו. הצד השני של התחושה הזו הוא, כמובן, הרצון להשתחרר, לא להיות קרוב כל כך, לא לשכב ליד הגופה ולהישאר בשקט בארון, לא להיות בתוך הטנק כשיורים עליו, לא להיות על גג הבית כשהרצפה, האדמה, הרחוב מוצפים, לא להיות בילאל אשר עונה על ידי אדונו. אז, מנוכרים. והם בעטו, הם לא היו יוצאי מלחמת העולם כמו ההורים שלהם, הם לא התחבאו תחת המדרגות בזמן ה'בליץ', לא התרגשו כשראו את הדגל או חשבו על אלו שאינם עוד. ג׳ויס מדבר על ההרגשה הזו בזמן הביקור שלו ברומא, על לחיות במקום שבו המתים תופסים את המרחב ולא משאירים לחיים מספיק מקום לחיות. הפאנק בא ואמר: אין משמעות לשטויות שלכם, אין משמעות ללאום שלכם ולגזע שלכם, אנחנו נבנה עולם חדש. או לפחות נדאג שכולם יראו את העירום המזעזע שלכם ומה עשיתם לנו (בהקשר הזה, אי אפשר להפריז בחשיבותו של השיר 'We Won't Get Fooled Again' של להקת 'המי'. הפאנק דקר את בלון השובע גם בהקשר המוזיקלי, כמובן, דקר את הזפלין שהייתה מלהקות הרוק הענקיות, הפרוגרסיביות, והנפוחות של סוף שנות ה־60 ואמצע ה־70).
״אבל הפאנק התקבע כרק זה, כרק בעיטה, והשאלה היא, מה עושים עם הבעיטה הזו? איך היא התפתחה? היא התקדמה להארד־קור האמריקאי, שהיה עסוק לא רק במחיקה אלא גם ביצירת קהילות חדשות, בחשיבה חיובית, בהתנגדות לגזענות (מה שלא תמיד אפיין חלק מזרמי הפאנק), ובבניית כנסייה חדשה. הם לא תמיד ראו את עצמם כתנועה רוחנית בהכרח, וזאת למרות אלמנטים רוחניים מובהקים – למשל טבעונות והימנעות מסמים – אבל הם היו המשך ישיר לרוח הפרוטסטנטית הפוריטנית – ואצל Bad Brains ראסטפארית – של ניקוי הגוף משחיתות גופנית ורוחנית, וזאת דרך עבודה קשה עצמית וקהילתית, דרך אותנטיות של האני, דרך להרכיב תקליטים ביד, דרך להטביע את התקליט בדם, דרך לצרוח על מיקרופון זול בבמה שהיא בכלל לא במה אלא רצפת בטון של מרתף כנסייה אוניברסליסטית.
״בתוך כל זה, במערבולת סוערת של מסרים שליליים וחיוביים, יחד עם ספיחים הולכים ומקצינים של כל אחד מהזרמים – ת׳ראש מטאל, למשל, כשילוב בין השליליות הפאנקית ותיקון העולם של ההארד־קור – מגיע הדת׳ מטאל. דת׳ מטאל לא מציע תשובה לאף אחד, לא מתעניין במרד שיפיל את המערכת המסואבת, לא רוצה לבנות כנסייה שבה העצמי האותנטי יצמח משורש הלוטוס דרך שכבות הבוץ ועד לתפרחת השמיימית שמעל. דת׳ מטאל נכנס למרחבים החדשים האלה, אל המרתפים המוארים, חיבר את הגיטרות הזוויתיות שלו אל המגבר הגדול, וגנח בקול נמוך: 'גוף'.
"גם הקול הנמוך היה כמובן חלק מהעניין, חלק מהגוף. 'הגראול', השם שסוג השירה הזה קיבל עם השנים, הוא למעשה התעללות מכוונת במיתרי הקול, שמפיקה צליל שהוא התעללות במיתרי הקול, המשך של ההתעללות הבלוזית במיתרי הקול, שכמוה כמו הצלפה עצמית, המחשה של ייסורי הנפש דרך ייסורי הגוף. הנכחת הגוף בדת׳ מטאל מפנה את המבט לחומרי היצירה עצמם, בדומה לציורים של פולוק ורותקו, שאינם עוסקים רק ביצירת דימוי או בשבירת מסורת של יצירת דימויים, אלא פונים אל האלמנט הפיזי הכואב, העקום והנוכח של יצירה אמנותית. עדיין אשליה, כן, אבל אשליה שמביאה בתוכה, בתוך הרחם הלח שלה, מקועקע על דפנותיה, את מציאות הגוף הסופי, הנסדק, המאובק, והנרקב.״
רעם התגלגל באוויר והרעיד את ליבו, מבט מעלה חשף מטוס שהזדחל בשמיים הכחולים והותיר פס לבן כמו שובל של חילזון. הרעם חלף.
הוא ישב על כיסא בר או על כיסא משרדי, ליד דלפק עץ או ליד שולחן, לגם מהבירה שלו או מכוס התה, והביט בבן שיחו בשר ודם או במילים מצטברות על מסך המחשב, מנסה להבין אם שוב דיבר מעט יותר מדי. הרהר אם הצורך לתקשר הביא אותו, שוב, לפלוט מלל חצצי שנופל כמו שיניים על רצפת העץ החשוכה או על מרצפות הטרצו החשוכות, כמו שיניים על קרקע מזרח־אירופית קרה. הלב הלם עוד, והוא נשען אחורה והריפוד המוכתם שקיבל את גבו הודיע לו את הגבול, ושאכן זהו כיסא משרדי, מהסוג המסתובב, עם ידית להרמה והורדה. הוא ניסה להירגע, לנשום נשימות עמוקות. החלל סביבו המשיך להתקבע ולהתייצב: הקירות עלו, התקרה – ללא נברשת מהודרת – נסגרה על ראשו, מסך המחשב האיר את פניו כמו מדורה חלשה. הוא כיבה את המסך כדי לשמור אנרגיה, החשיך את החלל ויצא מהחדר אל האור החזק מדי של צוהרי היום באזור השרון הדרומי.
הוא הוציא סיגריה מהכיס – למעשה הוציא אותה מקופסת סיגריות, אבל כיוון שהקופסה נתקעה בכיס זה היה נראה כאילו הוא מוציא סיגריה מהכיס עצמו – הדליק אותה בחטף ויצא אל קצה המרפסת כדי להסתכל ישר למטה, בעוד מעליו נעלמים הפס הלבן הקלוש ורעמו הקרבי מעבר לענן אחד. כשרכן מטה ראה את המדרכה, אבנים משולבות אדמוניות, ומדי פעם בפעם גם קרקפת חשופה של ראש חולף; פעם חלפה קרקפתו של ילד, כדור משחק צמוד לגופו כמו גידול, פעם חלפה קרקפתה של אישה צעירה, שערה גולש בקלות מאיזה מרכז בהיר. הוא התרכז וראה מעבר לקרקפת את מוחה, ראה כאב מכווץ נימים והתרגשות מרחיבה, ראה אותה יוצאת מרכב מחייכת לגבר צעיר מחייך, שהניע את הרכב למקום אחר. הוא נשלף ממוחה עקב חסימת ענף ברוש, שאף מהסיגריה, פלט את העשן, והרוח לקחה את העשן שמאלה למרפסת אחרת, שם ישב אדם אחר, שאינו מעשן סיגריה מפני שהפסיק. הוא דמיין עצמו מחובר למכשירים – זה היה כשהיה צעיר יותר – מסביר לילדיו הבוכים שהוא מצטער על כל הכאב, והתמונה הזו גרמה לו להפסיק לעשן בו־ברגע. עכשיו, כשישב במרפסת שלו, רצה סיגריה מאוד, תשוקה פתאומית, מבלי להבין לגמרי למה. הוא הביט בעץ הברוש שמול ביתו, הביט באדם מביט באנשים, ולא הבין מה קורה שם. אולי הוא מקיא.
הוא, האיש האחר, נכנס אל הדירה, כיבה את מאוורר התקרה שפעל במרפסת והתיישב על כורסה לבנה מול טלוויזיה שבה שודרה תוכנית בישול. המשימה הייתה משימה קבוצתית, וחברת קבוצה אחת, אפורת שיער וסמכותנית, השתלטה על המנות שחברי הקבוצה האחרים אמורים היו להכין, והוא לא הבין את זה. לא הבין אנשים שרוצים להיות בטלוויזיה, וניסה להיזכר אם אי־פעם היה בטלוויזיה. לא. הוא לא היה בטלוויזיה. הכי קרוב הייתה עטיפת הספר שלו, כשמישהו דיבר על הספר שלו, אבל זה היה מזמן. ובכלל, אף אחד לא קנה את הספר ההוא. למה שמישהו יקנה, הוא חשב לעצמו בלי סימן שאלה, ונכנס לשירותים כשהוא סוגר אחריו את דלת ההזזה.
הדלת התייאשה וחרקה.
מתחת לשני האנשים, ברחוב עצמו, התהלכה ילדה. הילדה גדלה וצמחה בזמן הליכתה באותו רחוב, שנקרא על שם ארגון מחתרת יהודי שפעל בשנות המנדט, ולאחר הקמת המדינה היה אינסטרומנטלי (כך כתוב) בהמשך ההגנה על היישוב היהודי בארץ ישראל. בתחילת הרחוב הייתה הילדה מרוגשת ומפוחדת. בדרך כלל מפוחדת, אבל לפעמים גם מרוגשת, ומצאה את מרכז עולמה, את עוגן ספינתה, באחיזה בשתי ידיים חפצות בזרועה של אמה, אפילו אם קרה בדיוק שאמה התכוונה להוציא משהו מהמקרר או הלכה לשירותים. עוד קודם לכן, כשהייתה קטנה־קטנה, ממש בתחילת הרחוב, הייתה רצה לחבק את אמה או את אביה כל עת שהלכו לגן השעשועים, כדי להיזכר שהמציאות היא הגוף הממשי והחם ולא סך הפחדים שאיימו למחוץ אותה.
עכשיו היא גדלה והגיעה לארץ המובטחת, שהיא הפחדים החדשים, אלו שלא ניתן לקעקע באמצעות הריח הטוב שיש לאמא מתחת לצוואר או לאבא מהפה, אלא פחדים שכללו את היסחפותם התמידית של הוריה אל עבר אש רחוקה שאת אורה היא לא רואה. בתחילה ההתרחקות תפסה צורה של ניסיון או ניסוי – ״מה יקרה אם אעזוב את היד, האם הם ישימו לב? האם יתפסו אותי בעצמם?״ והתשובה הייתה ״לא״. הם סידרו את המדיח, הם סידרו את הכביסה, הם סידרו את הספה הירוקה שעליה גם התחבקו לעיתים, הם סידרו את המיטה, הם דרשו להזדרז. אז לאט לאט מוציאים דברים ממקררים והולכים לשירותים, ומסדרים עוד, הם נסחפו רחוק יותר ויותר ממנה. בינם לבין עצמם הם אמרו, כשהיא כבר ישנה, שהיא מתרחקת ומתבגרת, ואמרו זאת בנימה מסוימת של סיפוק, של ״הילדה שלנו כבר נערה״. אבל הגוף הנמתח, השרירים המתארכים, העצמות הגדולות לא היו סימן לכך שאינה צריכה אותם יותר, אלא לכך שהבינה את שהיה להבין.
בזמן שכתבתי היא המשיכה ללכת, אבל עכשיו נותקה לחלוטין, נעה במים קרירים וזרים, ומדי פעם בפעם מגיעה כדי להביא את הילדים ולשאול את אמא מה שלומה. אם כי לרוב קולה נשמע משיחות הטלפון השבועיות. הילדים אוהבים להיות שם, היא לא. הרחוב נגמר, מתחיל רחוב אחר. היא רוצה כבר הביתה, היא עייפה.
מעל כל אלו עמד הברוש, הוא היה הגבוה ביותר, אפילו יותר ממבנה בית הספר הסמוך, וזאת למרות מראהו החולני וטרוט הענפים. הוא התמיד שם ועמד והביט חסר עיניים בעננים מתחלפים לקראת סוכות. מחר שמחת תורה, חשב לעצמו, והרוחות שוב יחזרו לנשוב. גם השנה הוא לא יישבר. אולי בשנה הבאה. שוב פרץ רעם מעליו, כמו שורש ענקים מתנפץ. אצטרובל קטן ועגול נפל והתגלגל במדרון מתון.
״בעוד הרוק המתקדם הביט בטבע, ובמידה רבה ניסה בנואשות הולכת וגוברת לחפש מפלט בטבע ולהתרחק ממושבו של האדם, הדת׳ מטאל לא ראה בטבע דבר מלבד אדמה שבה נטמנים חלקי בני האנוש ונרקבים, מלבד התולעים שאכלו את הבשר הנרקב. לא היה דבר, אולי מלבד מה שהיה אפשר לכנות 'הרצון לעוצמה' או אצל אחרים פשוט 'רצון'. לא כקולקטיב או אומה או תרבות, שפה נח אולי ההבדל הגדול ביותר בין הדת׳ מטאל ובין הרוצח האדיפלי שלו, הבלאק מטאל – אין כלום מלבד הבשר. התולעת אוכלת את גידיך כי היא רעבה, הדם נשפך מפצעיך כי הוא נוזל. אין סיבה ואין מסובב, רק דם ותולעת.״
המסך הבוהק ניגר על פניו, והוא ליקק אותו כמו אור, מאזין לצלילי הרגליים הנופלות בקומה שמעליו, דריכה או נפילה, הוא כבר לא ידע. מהחלון הצר שבחדרו הצר הוא ראה עולם צר, פיסה אחת חדה – עץ ברוש, בניין בן שלוש קומות, עשן מתבדר ברוח, מדרכה עקומה בצורה מעוררת דאגה. הוא רצה לשלוח דרכו יד דקה ולהיוולד אל תוך היום.
״האם יש עולם שהוא חומר בלבד, האם זוהי צורת חיים אפשרית? האם זה מה שהדת׳ מטאל אומר לנו? או שמא הוא עושה דבר אחר? האם הוא פורץ החוצה במוגלת שרפה, האם הוא אומר ׳די! די! אנחנו כבר לא יכולים יותר! קחו מאיתנו את כל הכאב הזה, תשאירו רק את התאים, את הרקמה, את הגידים, את השרירים ואת העיניים המתגלגלות בחוריהן כמו כדורים!'׳״
ברחוב מתחתיו עבר רכב חשמלי, וצליל המנוע השקט שלו טיפס כמו אזעקה.
.
רון בן־טובים הוא סופר, חוקר ספרות ומבקר מוזיקה. בין כתביו: הספרים "נרתיק יהלום" (בלה לונה, 2018) ו"פחם" (טנג׳יר, 2022). רומן פרי עטו בשם "אבק" עתיד להתפרסם בקרוב בהוצאת פרדס.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת שגב עמוסי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
