"אני חושבת על דברים בגודל כף יד": על "אקרוס/תיכון" לאפרת בלום
יעל בן־צבי מורד
.ץ
אקרוס/תיכון (כרמל, 2023) מאת אפרת בלום הוא ספר יפה, עדין וחכם שבו הדוברת מתבוננת ברוב קשב בעולם שסביבה ומנסה למצוא בו הד. זהו ספר מסודר, כלומר, ספר שבנוי משני חלקים סימטריים, מרבית השירים בו הם מינימליסטיים והמילים משובצות בהם במקומן, ללא פיזור או בזבוז. גם מבחינה תמטית הספר עוסק בסדר – בהתרכזות בדברים הקטנים ובחלוקתם לקטגוריות. עם זאת, בצד הסדר יש הפרה שלו, בין בניסיון לחיות ללא מעצורים ובין בשל מקרי מוות שגודעים את רצף החיים.
הדיאלוג בין הדוברת לבין סביבתה ובינה לבין הקוראים, נסוב על שירתה שלה ושירה בכלל. היא חוזרת ומדייקת את מילותיה, חוזרת ומגדירה את השירה לעומת הפרוזה, לעיתים בהשוואה לשפתה של הכלבה: "כַּאֲשֶׁר אָנוּ חוֹזְרוֹת הַבַּיְתָה הִיא מַנִּיחָה לְרַגְלַי שְׁנֵי מַקְּלוֹת עֵץ שֶׁהֵבִיאָה מִבַּחוּץ. שׁוּב הַהֶבְדֵּל בֵּין שִׁירָה לִפְּרוֹזָה, אֲנִי נֶאֱנַחַת. פְּרוֹזָה הִיא מְעִיל, שִׁירָה הִיא כַּפְתּוֹר עוֹדֵף חָבוּי בַּמַּכְפֶּלֶת. לֹא טוֹב. פְּרוֹזָה הִיא לַיְלָה, שִׁירָה – מִלְמוּל כּוֹכָב." ("אליס (1)", עמ' 40). הגדרת הדימויים שמבחינים בין שירה לפרוזה הוא חלק ממערך שלם של קטלוגים והכנסת חפצים למגירות שמתקשר להסתגרות מפני המולת החיים. לצד זאת, הגדרות השפה והשירה הן גם חלק מההקשבה של הדוברת לסביבתה, הקשבה חיה ופועמת, שמתמזגת בהרמוניה עם מחזוריות הטבע. החלוקה לקטגוריות יוצרת סדר וקוטעת את השפע הכאוטי של העולם, ומקבלת ביטוי צורני בפסיחות שקוטעות את רצף המשפטים בשירים. פסיחות אלה יוצרות נתקים בתוך הרצף המילולי, מפרידות בין שני חלקים של ביטוי לאיברים בודדים, שכל אחד מהם צף בשורה נפרדת. כמו הפסיחות הקו הנטוי, ולעיתים שני קווים נטויים, חותכים את רצפי המשמעות של השירים. קטיעות אלה מבשרות על חיתוך אנושי כואב שיסופר בלב הספר.
המבט וההקשבה של הדוברת מובילים לחלוקה אנליטית לקטגוריות מצד אחד. ומצד אחר הם מביעים התמזגות הרמונית עם סביבתה. הדוברת מפנימה אנשים, בעלי חיים וצמחים לתוך שפתה, תוך שהיא מתבוננת בסקרנות וברכות בתהליכי הצמיחה בחייהם.
בתחילת הספר ולקראת סופו מופיעים שני שירים של התבוננות בגילוח של אנשים קרובים – האחד עוסק באִמה של הדוברת, והאחר בבן הזוג.
.
אימי
.
אִמִּי גִּלְּחָה אֶת בֵּית הַשֶּׁחִי
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּגִיל שִׁשִּׁים וּשְׁתַּיִם.
כָּרְתָה
אֶת זְרוֹעוֹת שׁוֹשַׁנַּת הַיָּם הָאֲפֵלָה
הַנִּסְגֶּרֶת וְנִפְתַּחַת בַּהֲרָמַת יָד
מִתְגַּלָּה
מֵעַל שׁוּנִית עוֹר הַחִוֶּרֶת
נִפְרֶשֶׂת כִּמְנִיפַת קוּרִים.
.
[…]
.
אֲנִי הָיִיתִי גַּל תַּחַת יָדֶיהָ
תַּחַת רִיסֵי גּוּפָהּ
כּוֹכָב שִׁכּוֹר מֵרֵיחַ יָם
סְפִינָה טְרוּפָה
.
אֲנִי הָיִיתִי דָּג
אֲשֶׁר מָצָא שָׁם
מְנוּחָה.
(עמ' 11)
.
הדוברת מתבוננת באמה, בגופה, בשערות בית השחי שהיו פעם חלק מהמגע הקרוב ביניהן. המבט שלה חף משיפוט אף שהוא מודע למבט החיצוני על הגוף ולאופנה מתחלפת של ייצוג הגוף, מבט חיצוני שהאם עצמה, ככל הנראה, הפנימה, ואשר הוביל אותה לגלח את בית השחי לראשונה בגיל 62. השיר שואב דימויים מעולם הצומח ומהים, ונוטע את האדם, את הגוף ואת השירה במחזוריות הטבע, שיש בה אולי יציבות ונחמה. גם בשיר על בן הזוג הדוברת מתבוננת באהבה ובעניין באדם קרוב בשעת גילוח.
.
עמל
לאיתי
.
יָדְךָ רוֹכֶבֶת עַל סַכִּין הַגִּלּוּחַ
כְּמוֹ חַקְלַאי עַל קוֹמְבַּיְן. הָאוֹר
מֻקְדָּם וַחֲלָבִי, קֶצֶף הַכֻּתְנָה סָמִיךְ
וּמְחַכֶּה. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל דְּבָרִים
בְּגֹדֶל כַּף יָד: גֶּרֶב אָפֹר, שְׁרִיקַת
קוּמְקוּם, דֻּבָּה קְטַנָּה. גַּם בַּשָּׂדֶה הַזֶּה
הָלַכְתִּי פַּעַם, פְּנֵי הַמִּישׁוֹר הָיוּ חַפִּים
מִזִּכָּרוֹן וְהַיְּבוּל צָפוּף יוֹתֵר, נֻקְשֶׁה.
עַכְשָׁו חֶלְקַת פָּנֶיךָ הַגְּלוּיָה, אֶצְבְּעוֹתַי
הַמְּאֻחָרוֹת. הַזְּמַן, כְּמוֹ הַפְּרִיחָה, פָּשׁוּט
בְּעֵירֻמּוֹ. אַתָּה מַבִּיט בִּי וּמַנִּיחַ לַכֵּלִים,
לָאֲדָמָה. אַתָּה אִתִּי גַּם בָּעוֹנָה הַזֹּאת.
(עמ' 51)
.
הדוברת מביטה בפרטים קטנים ורואה בהם התרחשות כמעט הרואית. הגילוח מתואר כעבודת חקלאות חלוצית. לכן, על אף החיתוך הכרוך בו, הוא אינו גודע, אלא הוא הכרחי לשם המשכיות החיים, כמו מחזוריות הצמיחה בשדה. הקירבה האנושית מוזכרת בשיר "אימי" כזיכרון עבר, וגם ב"עמל" צף ועולה זיכרון קרוב או רחוק. אלא שמיד לאחר מכן נענה האהוב במבט חוזר אל הדוברת, מניח את הכלים ופונה אליה. הקירבה מתרחשת כאן ועכשיו, ממש תוך כדי התהוות השיר. שני שירי הגילוח ממסגרים את הספר באופן סימטרי.
הספר מתחיל בתיאור של תמונות נוף הרמוניות, שמתקדמות בעדינות אל עבר תמונת ילדות, תמימה לכאורה, בין שני ילדים. בדיעבד מסתבר שהשיר עוסק באח של הדוברת, ומתאר בעיקר את מה שלא כתוב בו, את מה שאבד מאז הילדות. לאחר מכן נזכר אירוע שבו בני המשפחה גזרו תמונה של ילד, גם הוא מתברר כשיר על האח:
.
מן האלבום
.
הֵם מוֹצִיאִים אוֹתוֹ מִן הָאַמְבַּטְיָה בִּשְׁבִיל זֶה.
אֶת הָרֹאשׁ אֶפְשָׁר לְהַצִּיל, הֵם חוֹשְׁבִים,
וּמַזָּל שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מִסְפָּרַיִם בַּיָּד.
הֵם רוֹצִים אֶת הַמַּבָּט (רְאִי הַנֶּפֶשׁ, חֹמֶר וְרוּחַ),
כְּמוֹ שֶׁלּוֹקְחִים הַבַּיְתָה בַּקְבּוּק יַיִן סָגוּר בְּסוֹף הָאֲרוּחָה
אוֹ אֶת הַקִּנּוּחַ.
.
הֵם גּוֹזְרִים לוֹ אֶת הָרֹאשׁ סָבִיב־סָבִיב.
יִשָּׁאֲרוּ קְצָת שׁוּלַיִם, כְּמוֹ הִלָּה שֶׁל קְדֻשָּׁה בְּצִיּוּרִים,
הֵם חוֹשְׁבִים, וּמַזָּל שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דִּמְיוֹן.
הֵם רוֹצִים אֶת הַיַּלְדוּת (טַאבּוּלָה רָאסָה, נִצָּנֵי הָאָבִיב),
כְּמוֹ שֶׁשָּׁרִים שִׁיר, אֲבָל רַק אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן.
.
הֵם מִסְתַּכְּלִים בְּעֵינָיו חָזָק־חָזָק.
מַחְלִיטִים לִשְׁתֹּק עַד שֶׁיְּדַבֵּר (דִּמְמַת אַלְחוּט, שׁוֹמֵר
שְׁתִיקָה). בָּאַלְבּוֹם הַיָּשָׁן נִשְׁאָר מְכַל
הַגּוּף לְהִתְנַדְנֵד
בַּמַּיִם
כְּמוֹ פַּחִית
רֵיקָה.
(עמ' 18).
.
בשונה משירי הגילוח בשיר זה מתבוננת הדוברת בבני משפחתה בביקורתיות. בניגוד לכוונה המפורשת של בני המשפחה להנציח את ילדותו של הבן, הם למעשה קוטעים אותה. קטיעת הראש של הילד, מתקבלת כאן כפעולת הרג סימבולית. הילד, שגדל לחייל ונהרג בשירותו הצבאי, מת עבור הדוברת פעמיים: פעם אחת בשעת מותו הממשי, ופעם נוספת בעת עריפת ראשו מהתמונה באמבטיה; בשיר אחר נכתב: "מָה שֶׁנִּלְקַח, עַכְשָׁו נִלְקַח." ("אתה ואני", עמ' 21). גזירת התמונה בידי המשפחה היא פעולה הפוכה למבטה של הדוברת בשיריה, מבט שמותיר את הקיום ואת תמונות הזיכרון בשלמותם. לעומת שני טקסי הגילוח שבהם החיתוך הוא לצורך חיים, גזירת הראש מוצגת כפעולה אלימה וקוטעת חיים.
כריתת הראש מהדהדת את עריפת ראש הילד בשירה של יונה וולך "יונתן" (תת הכרה נפתחת כמו מניפה, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 1992, עמ' 9) גם שם קבוצת ילדים אוחזת בילד ועורפת את ראשו בענף גלדיולה יפה המשמש אותם כחרב (ועל כן שמו העברי הוא סייפן, ושמו הלועזי קרוב לגלדיאטור). הענף דומה למספריים בשירה של בלום, המשמשים ליצירה ובה בעת לעריפה. בשני השירים מעניקים לראש מקום חדש מתוך כוונה תמימה, לכאורה, ורק המבט החיצוני – זה של הדוברת בשירה של בלום וזה של קבוצת הילדים לאחר מעשה – מוביל להבנה של הפגיעה בילד. הדוברת בשירה של בלום מזדהה עם הילד, אך אינה יכולה להושיט אליו יד, משום שהוא נותר כחלל – מכל ריק הנותר באלבום – לאחר מותו ולאחר ההנצחה הפולשנית של משפחתו. האלוזיה אל שירה של וולך, הכתוב בגוף ראשון, ואשר בו שם הילד מהדהד את שמה של המשוררת (יונתן ויונה), מאפשרת לדוברת בשירה של בלום לבטא את ההזדהות ואת אימוץ הילד בגוף ראשון (את גופו התלוי המתנדנד, ואת קולו) בעקיפין באמצעות שיר אחר.
הפרדת הראש מהגוף חוזרת במוות מטלטל נוסף שמתואר בספר – הפלה יזומה שעברה הדוברת בנעוריה. שיר ארוך מתאר חלום על אודות האירוע או שמא משחזר את האירוע כחלום:
.
עַל גּוּף צִנּוֹרִי הַנִּבְלָע בִּשְׂדֵה הַפֶּרֶא הַסָּתוּר שֶׁל הַמַּתֶּכֶת
הַכְּסוּפָה, בֵּין זִיזִים וּשְׁנָצִים וְקוֹצִים, גּוּף־חוּט חָנוּק וּבְקָצֵהוּ,
כְּצִמּוּק בָּהִיר עַל אַנְקוֹל, רֹאשׁ בַּד חִוֵּר מָהוּהַּ מָרוּט
/ עִוֵּר /
שֶׁכְּבָר דָּבְקוּ בּוֹ כַּדּוּרֵי מוֹךְ זְעִירִים וְנִתְרוֹפְפוּ בּוֹ חוּטֵי הָאָרִיג
/ כְּבָר נִמְשְׁכוּ בּוֹ /
וְשׁוּלָיו מְכֻוָּצִים חֲלוּשׁוֹת כְּצַוְּארוֹנוֹ הַפָּרוּם שֶׁל מוּקְיוֹן
סִלְסוּלִים פְּתַלְתֻּלִּים קְלוּשִׁים אֲחוּזִים בְּרִפְיוֹן
בִּשְׁפוֹפֶרֶת הַגּוּף הַחֲלוּלָה הָרֵיקָנִית
הָרְהוּיָה
("בחדר / לבן", עמ' 27).
.
זהו שיר ארוך מאוד, במיוחד ביחס לתמציתיות העדינה של הספר. הדימויים והאירועים שמתוארים במהלכו מתבוססים באיברי גוף ובמתכות. השיר חורג מהתכוונות להגדרות המאפיינות את אקרוס/תיכון, והוא נתון ברצף של שירים הגולשים מאובדן האח לזיכרון ההפלה. בשפת חלום הוא מטשטש את האבחנה בין הדמויות – הבת היא האמא – אמו של העובר וגם אמה שלה עצמה, ואמה שלה היא לרגעים גם אם העובר, והעובר שנפטרים ממנו הוא גם האח ההרוג. הרופא מדבר עם האב על ההתפתחות המינית של הבת, והגבולות הברורים שמאפיינים את סביבת הדוברת חותמים את חלקו הראשון של הספר בשני מקרי מוות, הגולשים אל חלקו השני.
הספר בנוי, כאמור, משני חלקים סימטריים. הם נפתחים ונסגרים בהמְתנה שקטה, ובקו התפר זעקת המוות. שני החלקים בנויים כתמונת מראה: החלק הראשון עוסק במוות שהתרחש בישראל, והחלק השני עוסק בצמצום פעולות החיים בגלות. בשיר החותם את הספר מכריזה הדוברת שגם פעולת הכתיבה היא דרמה, ויש בה חיים וצמיחה: "אֲבָל דַּע לְךָ שֶׁגַּם בְּחַיַּי עָשׂוּי לִקְרוֹת / מַשֶּׁהוּ גּוֹרָלִי. אוּלַי אֲגַדֵּל עַל גּוּפִי שְׂדֵה לָבֶנְדֶּר, אֶסְתּוֹבֵב לְעֶבְרוֹ / שֶׁל שַׁחֲרוּר בִּמְעוֹפוֹ, אֲבוֹסֵס בְּשֶׁלֶג עָמֹק בְּמֶרְחֲבֵי מַחְבֶּרֶת רֵיקָה. וּבְכָל / פַּעַם שֶׁיַּעַמְדוּ לְפִתְחִי אֶפְשָׁרוּת אוֹ סִכּוּי, אַצְמִיחַ לְעֻמָּתָם, שׁוּב, שִׁנַּיִם / וְאֶלְמַד לְדַבֵּר שָׂפָה חֲדָשָׁה." ("יציע", עמ' 55). גם חוסר תנועה על גבי דפים לבנים הוא גורלי.
לאורך הספר מחפשת הדוברת הד לשמה, משהו בסביבה שבה היא מתבוננת שישקף לה בחזרה את זהותה שלה. שם הספר אקרוס/תיכון מזכיר את המונח הפואטי – אקרוסטיכון, שבו האותיות הראשונות בכל שורה מצטרפות ברצף לחתימת המשורר או לצירוף אחר. החלוקה של הספר לשני לוחות רושמת את ראשי התיבות של שם המשוררת: חלק א' מייצג את האות הראשונה בשמה הפרטי של הסופרת – אפרת; וחלק ב' מייצג את האות הראשונה בשם משפחתה – בלום. כך הכתיבה היא ההד הקורא בשמה. אולם כותרת הספר אינה בדיוק אקרוסטיכון אלא אקרוס/תיכון, כותרת שמפרידה את המונח לשתי מלים בודדות "אקרוס" ו"תיכון", וחוצצת ביניהן בקו נטוי. גם תוכן המילים הבונות את הכותרת מבטא ניסיון לגשר – אקרוס, כלומר, מעבר ( acrossבאנגלית), לתיכון – לים התיכון או לדבר המרכזי. את המלה אקרוס ניתן לקרוא גם מלשון קריסה. כך או כך, במרכז הכותרת עומד נתק או בור וניסיון לגשר מעליו. הנתק קיים בין היבשות שבהן מתרחשים אירועי הספר, וגם בחלל פנימי שסביבו בונה הדוברת גשרים: "יֵשׁ, אוֹמֵר הַקּוֹל, מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הַיָּמִים נוֹתְנִים יָדַיִם זֶה לָזֶה בְּמַעְגָּל. / יֵשׁ מִי כָּמוֹךְ, שֶׁרוֹאֶה אֶת מַעְגַּל הַלֵּילוֹת הַגְּבוֹהִים הַמַּקִּיף / אֶת מַעְגַּל הַיָּמִים." ("צל", עמ' 42). החושך, ולא האור, מאפשר לדוברת לראות את מה שישנו, הוא מבודד כל חלון ומציע מבט של מי שמתבוננת מבחוץ פנימה אל תוך הבתים. הימים הנותנים ידיים ויוצרים שרשרת אנושית אצל אחרים, הם שמאפשרים לה ליצור את המעגל שמסביב לריק. החלל שבמרכז, הוא ככל הנראה האח שנפל חלל. סביבו בונה הדוברת רקמה עדינה וחיה של לילות־מילים המתבוננים פנימה מבלי להישרף באור, ומבלי להסב את הגב אל החלל התיכון.
.
יעל בן־צבי מורד פרסמה ספרי פרוזה, שירה ועיון. זכתה בפרס קרן רבינוביץ ומשרד התרבות והספורט לשירה ובפרס הליקון לשירה. בעלת תואר שלישי מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מרצה ומנחה כתיבה בישראל ובאוניברסיטאות באירופה ובארצות הברית. ספרה "מאובן" יצא לאור בהוצאת פרדס בשנת 2024.
.
אקרוס\תיכון, אפרת בלום, כרמל, 2023
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: אורי שגב על "נספח צבאי" מאת מאור צברי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
