על אמפתיה ומטמורפוזה: 110 שנים לפרסום "הגלגול"
נגה רש
.
לפני עשר שנים פגשתי מקק לראשונה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אחד מהם, כמובן: קיצי ילדותי לוו באימה משתקת מפני נוכחותם, ובגרותי רצופה זיכרונות אפלים של מקקים ענקיים מגיחים בפתאומיות מפתחי ביוב, מחשכת הארון שמתחת לכיור, או מעופפים פנימה דרך החלון, מחושיהם המבחילים מתארכים מפניהם. המקק הראשון שפגשתי באמת היה תיקן אמריקני, כפי שהוא מכונה בשמו המדעי. הוא היה שם, חי וקיים על הרצפה, כשפסעתי בשעת לילה מאוחרת לתוך דירת החדר שגרתי בה אז בדרום תל אביב. לחיצה על המתג הציפה את החדר באור, וכך נגלתה לי צורתו: כתם בצבע חום, עצום בגודלו ובכל זאת קטן ממני בהרבה. שטף האור הציף את איברי החישה הרגישים שלו והוביל אותו במהירות לא מודעת אל חדר השירותים הקטנטן. נקרעתי בין הדחף להרוג אותו לבין הבחילה שהעלתה בי המחשבה עליו, שלא לדבר על מבט חטוף בגופו. את אותו ג'וק הרגתי במה שנדמה לי אז כמו גבורה: ריססתי אותו בספריי עד ששש רגליו חדלו לנוע, והוא התהפך על גבו, יבש וריק מחיים. בשיחת טלפון עם אמי ביום למחרת, תיארתי לה את אותו מפגש מעורר אימה, ובתגובה, לסיכום, היא אמרה: "זה קפקא קטן." תשומת הלב הזו, כריכת השרץ הממשי בספרות, הפכה את קריאת המציאות שלי על גבה. חשבתי על גרגור סמסא, על הבדידות של נפש אנושית שכלואה בתוך גוף שנוא ודחוי. על האלימות שהופנתה כלפיו, על האלימות שמופנית כלפי מי שצורתו לא אנושית. האם אני היא שפרצה ממנה ה"מפלצתיות", כמו זו שפרצה מבני משפחתו של גרגור בנובלה "הגלגול"?
לאורך ההיסטוריה, ובפרט זו היהודית, מוקמו השרצים באזורי הסְפָר של החמלה האנושית. הגועל שמתעורר למראם, הטומאה המיוחסת להם, פרקטיקות ההדברה הלשוניות והקונקרטיות שהופעלו כלפיהם והזיהוי שלהם עם הנחות, השלילי והדחוי, הצדיקו את סדר הדברים שבו השרצים נדחקים מטה והחוצה. הבחירה של קפקא להעמיד במרכז הנובלה שלו דמות אדם שהתגלגל לשרץ טומנת בחובה פעולה בעלת השפעה רגשית וקוגנטיבית: פעולתה של האמפתיה. אל התכונה הזו של הספרות, ובפרט ביחס לנובלה המפורסמת של קפקא, התייחסו חוקרים וחוקרות רבים. ולטר סוקל (Sokel) העיד שדמותו של גרגור סמסא וההזדהות שהיא מעוררת השפיעה על היחס האישי שלו כלפי שרצים בעולם שמחוץ לספרות. חוקר הספרות ויין בות' (Booth) טען כי אף על פי שגרגור נהפך ליצור שאינו מעורר חמלה בבני אדם בדרך כלל, הקוראים נקראים לפתח כלפיו אמפתיה. גם חוקר הספרות פייר־לואי פטואן (Patoine) מציג את "הגלגול" של קפקא כדוגמה ומקרה בוחן לאופן שבו הספרות "מייצרת" אמפתיה. מחקר נוסף מהשנים האחרונות אף טוען כי קריאה ב"גלגול" עשויה להפחית את הסטיגמה החברתית המיוחסת לנשאי נגיף ה־HIV, בזכות האמפתיה שהיא מעוררת כלפי הפיגורה של השרץ. שלא כמפגש הגשמי עם השרץ, המפגש בשפה עם שרץ עשוי מילים – יצור שהשם שניתן לו נהייה מטונימי לגועל, לשנאה, לשפלות – מאפשר מרחק וקרבה בה בעת: המבט בו, הבחינה של פניו, של מחושיו, של רגליו המרובות, כמו גם ההתמזגות הגופנית המטמורפית, נעשות ממרחק בטוח, כמעין ניסוי מחשבתי. הקריאה טומנת בחובה שינוי צורה רגשי – מטמורפוזה שבכוחה להפוך את ה"אני" ל"אחר", או ל"אנחנו".
אף על פי שקראתי את "הגלגול" כל כך הרבה פעמים, כל קריאה מגלה לי משהו חדש. קריאה בו בזמן מלחמה (או בזמן הפסקה מבוששת, שעליה מכריזים בביישנות בשעות שבהן אני מקלידה את המילים האלה) גם היא קריאה אחרת לגמרי. למשל השורות הללו, לקראת סופה של הנובלה, כאשר אחותו של גרגור, גרטה, שאותה הוא אוהב במיוחד, מציעה להוריהם לפטור את עצמם מנוכחותו:
.
אנחנו מוכרחים לנסות להיפטר ממנו. מה לא עשינו כדי לטפל בו ולסבול אותו, אני חושבת שאיש לא יוכל לבוא אלינו בשום טענות. … הוא עוד יהרוג את שניכם, אני יכולה לראות את זה מראש. … אין דרך אחרת, אבא. אתה רק צריך לנסות להוציא לך מהראש את המחשבה שזה גרגור. הרי הצרה האמיתית שלנו היא שכל־כך הרבה זמן האמנו בזה. אבל איך ייתכן שזה גרגור? אילו זה היה גרגור, הוא היה מבין כבר מזמן שבני אדם לא יכולים לחיות יחד עם חיה כזאת, והיה מסתלק מרצונו. … ואילו עכשיו החיה הזאת רודפת אותנו, מגרשת את הדיירים שלנו, רוצה כנראה להשתלט על כל הדירה ולשלוח אותנו ללון ברחוב.
(פרנץ קפקא, "הגלגול", בתוך: רופא כפרי, עם עובד, 2000. מגרמנית: אילנה המרמן. עמ' 156–158)
.
כשאחותו של גרגור מציעה לסיים את חייו, היא מתייחסת אליו לראשונה בנובלה כאל דבר סתמי – es – הגוף המיוחס בגרמנית לחפצים ולבעלי חיים, להבדיל מ־er, הגוף המיוחס לבני אדם, זכרים. גרגור, שלפני אותו לילה מטמורפי נחשב לבן אדם, לאח, לבן, לעובד מסור, נהפך ליצור, שווה ערך ל"דבר"; "אנושיותו" נשללה ממנו. השינוי הגופני מתגלגל לשפה, תמציתה של הדה־הומניזציה. אנחנו מכירים אותה היטב, את הדה־הומניזציה: אנחנו קוראים בעברית. אנחנו יודעים איך היא נראית ואיך היא נשמעת.
או השורות האלה, שוברות הלב, שזכורות לי עוד מהקריאה הראשונה: "שהרי למן היום הראשון של חייו החדשים נודעה לו דעתו של האב, שיש לנהוג בו ביד קשה … מה גם שחשש שמנוסה על הקירות או על התקרה עלולה להיחשב בעיני אביו לזדון כפול ומכופל" (עמ' 142). איזו אומללות צפויה למי שדעתו של אביו היא כזו. כמה חוסר אונים, איזה חוסר מוצא נובע מהמחשבה שמנוסה מאותה יד קשה תיחשב לזדונית במיוחד. התיאור הקצר, הכמעט יבש הזה, מצליח לתרגם בכמה מילים כלא רגשי אטום, עד שאנחנו מרגישים אותו בעצמנו, סוגר עלינו מכל כיוון.
על קפקא נהוג לכתוב בידענות; הוא אחד הסופרים הקנוניים והנחקרים ביותר. בתחומי האקדמיה העיסוק בו כבר כמעט קלישאתי: לכל גרמניסט יש מחקר קפקא משלו, מפורסם או במגירה, וכל אחד מבקש לשלוף את הפרגמנט החבוי ביותר ולנסח דרכו תאוריה חדשה. בעולם הדובר גרמנית נידונו דורות של תלמידים לקרוא את כתביו בבית הספר, במיוחד את "הגלגול", להיבחן על תוכנם ולקבל על כך ציון. "הגלגול", בשל משפט הפתיחה הקנוני שלו והפוטנציאל הוויזואלי שלו, ואף על פי שקפקא עצמו הפציר במוציא לאור שלא יציג את דמותו של החרק חזותית, הוא מקור בלתי נדלה ל־memes, שאותם מכירים צעירים רבים שלאו דווקא מקשרים אותם לנובלה עצמה. דווקא משום כך חשוב לי להזכיר, במלאת תאריך יפה לפרסומה ובכל יום אחר: הכתבים של קפקא הם לא טקסטים שיש לקרוא עליהם, אלא כאלה שיש לקרוא אותם.
לפני כמה חודשים, כשעליתי לרגל לספרייה הלאומית כדי לבקר בתערוכה "פרנץ קפקא: גלגולו של סופר" שהוצגה במלאת מאה שנה למותו, צותתי למדריך שהוביל קבוצה של מבקרים. בכניסה לתערוכה הוא שאל את הקבוצה המודרכת: "מי קרא את קפקא?" ובתגובה הורמו כשתי ידיים. מהקבוצה בקעה שאלה מהותית: "כדאי לנו לקרוא אותו?" את תשובתו של המדריך לא הצלחתי לשמוע, אך השאלה הזו מנקרת בתוכי חודשים אחרי. המילה "כדאי" והמילה "לקרוא", שהצטרפו יחד, כאילו בטבעיות. מילות היחס הנטויות: "לנו", "אותו", שמעידות על כיוון ועל כוונה. מאז קראתי את הנובלה כמה פעמים, ולא יכולתי לחמוק מלהפנות את השאלה הזו כלפי עצמי: למה אני קוראת את "הגלגול"? למה לקרוא? למה לנו, ולמה אותו? מה כדאי, ולמה?
אומרים שלספרות יש כוח טרנספורמטיבי. שקריאת ספרות משנה אנשים. ואני חושבת על שיעור הקריאה שהולך וצונח, על ריצוד ההתראות ברשתות החברתיות ועל בהלת העיתונים היומיים (או הפוּשים השעתיים). על השיח שהולך ומתעצם בישראל בשנתיים האחרונות, בדבר החמלה ו"כדאיותה", על רצוננו ויכולתנו להכיר בכאב של האחר ולהכיל אותו, או על חוסר רצוננו ויכולתנו לעשות זאת. אני לא מתכוונת להטיף או לבכות את הזמנים המשתנים. אני רק רוצה לדמיין מענה על אותה שאלה: כדאי לנו לקרוא את קפקא?
ואולי לא "כדאי" לנו לקרוא את "הגלגול". למה לנו לקרוא את סיפורו של גרגור סמסא, סוכן־נוסע שהתעורר בוקר אחד מחלומות טרופים וגילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי? האם כדאי לנו להבחין באופן שבו מנגנוני הדחייה, האלימות, ההרחקה וקשיחות הלב פועלים את פעולתם, עד כדי כך שבני משפחתו של גרגור, בשר מבשרו, מחליטים שהמתתו תיטיב עם כולם? למה לנו להזדהות עם יצור מבחיל כל כך, אדם בגוף של שרץ ענקי? מה תיתן לנו תשומת הלב לאותם שובלים דביקים שגרגור, בגרסתו השרצית, מפזר בזחילתו על קירות חדרו שרוקן מרהיטים?
לא כדאי לנו לקרוא את "הגלגול", כפי שלא כדאי לבני משפחתו של גרגור להותירו בחיים, לטפל בו ולאהוב אותו. ובכל זאת, אילו יכולתי, הייתי מעתיקה לכאן את "הגלגול" בשלמותו. במלאת כך וכך שנים לפרסומו, ובכל זמן אחר: לקרוא אותו. לבד, בלחש, או ביחד, בקול. לפשק את כריכות הספר, לדפדף עד לעמוד שבו מתחיל הסיפור. לעקוב בעיניים אחרי שורת הפתיחה, לשים לב לשורות שאחריה. לתת לזמן לעבור דרך הקשב הזה, הבלתי אמצעי, למילים. לתת להן לפעול את פעולתן עלינו, זו אחר זו. לא מזמן נכחתי בהקראה כזאת בתיאטרון של ציריך. שחקן מפורסם ישב על כיסא על הבמה במשך שעתיים והקריא את הטקסט הקנוני מדפי נייר. פשוט כך, מילה אחר מילה. האולם היה מלא. יחד הקשבנו לסיפורו של גרגור עד שראשו נשמט וצנח, עד לנשימה האחרונה שיצאה רפה מנחיריו.
.
נגה רש היא מתרגמת, עורכת וחוקרת ספרות. דוקטורנטית במחלקה לספרות ומדעי התרבות ב־ETH בציריך ועורכת המשנה של מגזין גרנטה בעברית. תרגומה לספר "פרנץ קפקא: הרישומים" ראה אור לאחרונה בהוצאת ספרי בלימה.
.
>> במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: רות פוירשטיין על ריק ומלאות, לשון ושתיקה
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
