החיפוש אחר התמלאות: על "קוּקוּשקה" מאת שרית אלקון
חנה הרציג
.
ראשית, החושים. כשאני רוצה לתאר מה עושה הקריאה בספרה של שרית אלקון קוּקוּשקה (הוצאת פטל, 2024), המילים הראשונות העולות בדעתי הן מתחום איתני הטבע: הקריאה מעבירה בך סערה, הרוח חודרת אל הגוף, האש לוהטת, הדם זורם בעוצמה. הכתיבה לופתת ומשתרגת בתוכך, אוחזת בך בגוף. דומני שמה שמייחד את הספר הוא הכתיבה הגופנית הזאת, המחוברת אל כוחות היסוד של היקום והנפש האנושית. זהו היסוד "הקוסמי", אבל לצידו משתרעים מרחבים רבים אחרים.
הרומן בנוי שכבות־שכבות, שהקדמית בהן היא המציאות החברתית: העלילה מתרחשת בשכונת עולים בירושלים, ומתפרשת על פני שלושה עשורים. בראשית שנות השמונים מתרקמת החברות בין שלוש הנערות גיבורות הרומן, שמשפחותיהן מייצגות שלוש עליות – הרוסית, הגרוזינית והדרום־אמריקנית, ושאורחות חייהן יוצרים פסיפס ססגוני של קולות, ניבים ותרבויות. הרומן מגולל את קורותיהן של הנערות, על רקע מציאות ישראלית של פיגועים ומבצעים, עם העולמות הנבדלים של הפריפריה ושל התל־אביביות, עם היחסים המורכבים בין הישראליוּת לשוליים של הפלסטינים והעובדים הזרים.
כל אחת משלוש הבנות מחפשת את מקומה על הציר שבין תרבות המוצא לבין הישראליות של המרכז. התמה הזו מתבטאת בהתקדמות הספר על פני רצף החגים הדתיים והלאומיים, כשהגיבורות הילדות מתאמצות לנכס לעצמן הכשר לישראליות בתוך יום הזיכרון, יום העצמאות, יום כיפור, יום השואה.
המאמץ הזה מאפיין בעיקר את מהלך חייה של נטליה, בת המשפחה הרוסית, הנעה הלוך וחזור בין העולמות. כבר בילדות המוקדמת היא מנסה לאמץ את הנכס היוקרתי של "דור שלישי לניצולי שואה", כשהיא ממציאה לסבתה (בבושקה) "מספר" החקוק כביכול על הזרוע, מתחת לשאל האפור שאף פעם אינו מוסר. בהתבגרותה נטליה עוזבת את השכונה ומנסה לבנות לעצמה זהות תל־אביבית על כל סממניה (מתחילה לקרוא לעצמה טליה, חדלה לאכול בשר, צובעת את שערה בשחור ומקבלת מראה שהיא מחשיבה למיוחד), אך היא עוטה אותה כמו תחפושת או תותבת. בסופו של דבר, הקיום מחוצה לשכונה מלאכותי ומאומץ. השייכות היחידה, אם יש כזו, היא בקול של הבית, בסלנג המובן רק בשכונה, במוזיקה הקולנית, בשאגות הנערים, בבליל השפות הנישאות בין המרפסות.
המוקד הפנימי ברומן הוא בשלישיית החברות, שגורלותיהן נפרשים מילדות דרך צמיחת המיניות ועד להקמת משפחה, במסלול התבגרות המוביל אותן אל תוך הנורמות החברתיות או מחוצה להן. מהבחינה הזאת זהו סיפור חניכה פמיניסטי, אבל לא כזה שהדמויות זוכות בו להשלמה עצמית כשהן משתלבות במערכת החברתית; בטי אומנם משתלבת היטב בנורמות השמרניות לעילא של המשפחה הגרוזינית, אבל כשהנערה הסקרנית מתהפכת לשיקוף של דמות אמה, זהו ויתור יותר ממימוש. נטליה בורחת אך גורלה כמו אורב לה כשהיא מתחתנת לבסוף דווקא עם אלברט, בן השכונה, ויחד הם מביימים אורח חיים תל־אביבי ומקיימים זוגיות מכנית ומלאכותית. הדמות הפראית, הבועטת בכל המסגרות היא אמיליה, אדומת השיער הארגנטינאית; גורלה של אמיליה נחרץ עוד בילדותה במשפחה הלא מתפקדת, והיא כמו זורקת את עצמה במזוכיזם לא מודע לנסיבות שיביאו עליה את עונשה הטרגי. אמיליה מוקאת לא רק אל מחוץ לחברה אלא גם אל מחוץ לאנושיות עצמה, מועלית כקורבן.
הגורל הנשי מתפרש על פני שלושה דורות, ובמהלכו מתברר שגם האימהות והסבתות אינן מנצחות כשהן מורדות. הנשים הן החזקות אבל נאלצות להיכנע לגברים החלשים, ואם לא, הן באות על עונשן, כמו אמה של נטליה, שכהכרזת עצמאות בונה לעצמה בית גדול וריק, שאינו מתמלא למרות כל שיפוציה האינסופיים. למעשה, לבד או ביחד, נבנית בסמוי הכותרת "אין אהבות שמחות" ("יודעים שאצלנו אין, אין, שמחה. אין שמחה ואין אנשים שמחים" אומרת אמה של בטי, 92). ההתאהבויות האסורות, הסערות והיצריות הן רק כביכול: אצל אמיליה זוהי אש מכלה, ואצל נטליה זהו מוות רגשי. המודל היחיד למיניות ולרגש הוא אהבתם של נטליה ואמג'ד, אלא שזהו קשר אסור בין ילדים, קשר אסור עם ה"אחר" הערבי. וכל השאר קפוא ונטול חיים.
ואכן, מעבר לאילוצים החברתיים, מבנה העומק המסתמן ברומן נעוץ בגזירת הריקות: התחושה היא כאילו מתחת לכל התסיסה והפראות היצרית, נגזר על הדמויות איזה חידלון חסר פשר שאין לו תקנה, איזו ריקות מצמיתה שכל מעשיהן הם חתירה אינסופית למלא אותה.
הנושא הזה נרמז גם בכותרת הרומן: כמו שהקוקייה נזקקת לקינים זרים כדי לקיים המשכיות, כך הגיבורות זקוקות למשהו שמחוצה להן כדי לחוש בקיומן העצמי, ובעיקר הן שואבות ומתמלאות זו מזו. אלא שכך אינן מגשימות את חלומן אלא את חלומה של האחרת, והן כה סבוכות זו בזו עד שאינן יכולות לספק משען זו לזו. ובסופו של דבר, כל אחת מהן קורסת בדרכה. לכאורה, אמיליה היא הדמות ה"מלאה" ביותר, עד כדי איום בהשתלטות ובניפוץ חיי הסובבים אותה. מתחילת היכרותן כילדות, אמיליה היא שמעניקה משמעות לקיומה של נטליה. כבר בפעם הראשונה שאמיליה פונה לנטליה "זה היה כאילו אמיליה היא כל מה שיש בעולם. היא מילאה אותו בעצמה, בקול שלה, במחשבות שלה, בתעוזה שלה, בניצוצות שהתפצפצו סביבה […] ומאז היה לנטליה מישהי איתה" (49). אלא שאמיליה עצמה נעה על הציר שבין ריקות להתמלאות מפלצתית, וכך, מעונה וגזורה לגזרים, מובלת לסופה הטרגי.
המוטיב הזה יוצר לאורך הרומן רקמות מטפוריות עזות הבעה. הוא צובע בדם את מה שקשור בנשיות המבצבצת, במיניות, בהיריון: ה"התמלאות" הנוראה של אמיליה בבטן נפוחה ובנחשים, ואחר כך הריקון באצבעותיה החודרניות של המכשפה, ובידיו של הרופא, העוקר את העובר שגדל בה. כל חייה הקצרים של אמיליה הם תנועה תזזיתית אינסופית אחרי מקום שבו תוכל להתמלא בבטחה, מקום בטוח לנשיות החיונית שבה.
כך גם ברדיפה הבלתי פוסקת של נטליה אחרי משהו שימלא: הגברים שהיא שוכבת איתם בזה אחר זה, הדימוי הזר לה כל כך של ההיפית התל־אביבית, או הנישואים נטולי האהבה לבן השכונה, אלברט. גם כאן משתרג בתוך נטליה גוף נוסף, שבמקום למלא שולח זרועות וקורע. "קול קדום ייצא מתוך קרביה, יגדל עור ובשר וידיים וציפורניים ויהפוך למפלצת שחורה […] והיא תנעץ את טפריה בתוך בטנה ותצא החוצה" (266). החיפוש אחר התמלאות מקבל לכל אורך הספר צורה של "משהו" פיזי: שורשים עקורים שמתפשטים לא אל תוך האדמה אלא אל תוך הגוף, קוצים וענפים ששורטים ופוצעים, רסיסי אבנים ומסמרים שננעצים בנפש. כמו בדבריה של אמיליה המבשרים את סופה: "בסוף, לא משנה מה, קורעים לך ת'צורה. צ'אק צ'אק צ'אק חותכים אותך כמו בשר, מה עשיתי שבסוף עושים אותי חתיכות־חתיכות ותופרים מחדש?" (136).
אבל החושיות היא לא רק הדם המטמא והאש המכלה והמים השחורים המאיימים להטביע; הכתיבה פועלת על החושים בפועל: הצבעוניות העזה, כמו בדמותה של אמיליה שתמיד רואים אותה בצבעי המעיל הכחול, השיער האדום והעיניים הירוקות שלפעמים משחירות; כמו ערבוביית הרעשים, הצבעים והריחות במדורת ל"ג בעומר במגרש שמצידו האחד בנייני עמידר ומצידו האחר שכונת שועפאט: "באוויר נישא ריח של בירה ועראק ו-וודקה שסחבו מהוריהם או מהמכולת של הבוכרי והריח נמהל בניחוח בשר-על-האש. להבות עלו מתוך גחלים שחורות והאוויר הלך והתמלא בשאגות של נערים בחינגת שיכורים, בקללות, במוזיקה קולנית שבקעה מרדיו-טייפים ובריח מיכלי פלסטיק שטינפו את העולם בעשן שחור" (129). ולפעמים מגיע בוקר שבו החושיות מיטהרת ומצטללת ו"בחוץ הכל חי, מתנועע. משתנה, [… ] האור. האוויר. הרוח. קולות של בנים ובנות שמתקבצים בפיצה במרכז. צחוק שממטיר רסיסי שמחה כמו ממטרה. בטי טובלת את ידה באור החלון ולא יודעת מניין בוקעת תחושת ההתרגשות שממלאת אותה" (66).
ובאמת, העולם המפוצץ מסערות ומטרגדיות הוא גם עולם שיש בו חיות עזה וזרימה, הומור והתרסה, כאב ועונג. דומני שהסקלה הרחבה הזאת צומחת מהריבוי הנועז של הז'אנרים ברומן. כמובן, קוּקוּשקה הוא בראש ובראשונה רומן ריאליסטי; אבל בתוך העלילה בת הזמן והמקום משתרגות תת־עלילות הלקוחות מעולמות זרים ורחוקים: מוטיבים מאגדות וממיתוסים, עלילות פשע ורומנטיקה של ספרות פופולרית, מוטיבים פנטסטיים ברוח מאה שנים של בדידות, ואפילו תיאורים גרוטסקיים ברוח "העיירה היהודית" של סופרי ראשית המאה הקודמת. מובן שעולה כאן על הדעת גם הרומן החברה הגאונה, הפורש הווי חברתי ומשפחתי בשכונת עוני בנאפולי ומערכת יחסים בין שתי חברות לאורך עשרות שנים.
הרומן כמו מתפקע, עולה על גדותיו, ובכך טמון ייחודו אבל טמונה גם חולשתו, משום שהוא מנסה להקיף עלילות ותת־עלילות, תפניות והיפוכים רבים מדי ולא תמיד סבירים. בסופו של דבר, הוא מצליח לשמור על כוחו בזכות הקו המאחד הניצב מאחורי ריבוי זה – החיבור לטבע ולגוף ואותה זרימה בלתי פוסקת, הממשיכה למרות הטרגדיות והאימה. אכן, זהו ספר מפתיע, מרענן וכובש של סופרת שמעניין לאן תוביל אותה דרכה.
.
ד"ר חנה הרציג היא חוקרת ומבקרת ספרות, מתרגמת פרוזה ושירה מפולנית. פרסמה ספרי מחקר רבים בתחום הספרות הישראלית ותורת הספרות, וכן ספר ילדים: "הפילוסוף הקטן" (עולם חדש, 2017) וממואר: "תמונות מחפשות כותרת" (עם עובד, 1997). לאחרונה פרסמה אסופה משירי המשורר הפולני יאצק דנל, "כל הערים הרחוקות" (קשב לשירה, 2022). בגיליון יוני 2025 של המוסך הופיע מבחר משירתו של תומש רוז'יצקי בתרגומה.
.
שרית אלקון, קוּקוּשקה, הוצאת פטל, 2024.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: מאיה מיכאלי על "מכתב לאמי" מאת ז'ורז' סימנון
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
